המעקה אינו ויתור על הגבול • הרב שניאור זלמן אבצן 

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

השבת שוב מצאנו את עצמנו סביב אותו סיפור.

הוא רצה לקבל ראשון. את החלה, את השתייה, לבחור את השיר. וכשאחיו קיבל לפניו, משהו בו מיד התכווץ. הוא התחיל להתווכח, להרים את הקול, לדרוש. תוך כמה דקות כבר לא היינו סביב שולחן שבת, היינו כולנו סביבו.

ואז מגיע הרגע המוכר שבו אנחנו אומרים לעצמנו: השנה זה חייב להשתנות.

אנחנו מסבירים לו שהוא כבר גדול, שלא תמיד אפשר להיות ראשון, שיש עוד ילדים בבית וששולחן שבת לא יכול להתנהל לפי מה שהוא רוצה. והוא אפילו מקשיב. לפעמים הוא גם מבטיח: "בשבת הבאה אני לא אעשה את זה".

בפרשת השבוע התורה אומרת: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך".

אנחנו רוצים לבנות "בית חדש". הנהגה חדשה. שולחן שבת אחר. אבל התורה מזכירה לנו שלא מספיק להחליט לבנות משהו חדש. אם יש מקום שממנו אפשר ליפול, צריך לבנות שם מעקה.

כי הילד שלנו באמת יכול לרצות להשתנות. הוא יכול להבין מצוין שלא הכול מגיע לו ראשון. אבל ברגע האמת, כשהחלה עוברת קודם לאחיו, הוא כבר עומד על ה"גג".

ופה כדאי לנו לעצור לרגע ולא להסתכל רק על מה שהוא עושה, אלא לנסות להבין מה קורה לו שם.

אולי מבחינתו זו בכלל לא החלה. אולי באותו רגע עובר לו בראש: "שוב הוא לפניי", "לא רואים אותי", "תמיד אני צריך להילחם על המקום שלי", "אם אני לא אדרוש, אני לא אקבל". אולי הוא מרגיש קנאה, עלבון, חוסר צדק, או פחד קטן לאבד את המקום שלו בתוך המשפחה.

המחשבות האלה לא בהכרח נכונות, והרגש שלו לא אומר שאנחנו צריכים לתת לו להיות ראשון. אבל אם נסתכל רק על הצעקה, נפספס את הילד שעומד מאחוריה.

וזה אולי הרגע שבו כדאי לשאול את עצמנו שאלה אחרת:

מה הוא צריך מאיתנו כשהוא עומד על הגג?

לא אחרי שהוא כבר נפל והשולחן התפוצץ. רגע לפני.

אולי הוא צריך שנדבר איתו עוד לפני שבת, בזמן רגוע, וננסה להבין יחד מה כל כך קשה לו ברגע הזה. לא "למה אתה תמיד עושה את זה?", אלא "שמתי לב שכשאחיך מקבל לפניך ממש קשה לך. מה קורה לך אז?"

אולי הוא צריך שנעזור לו לדעת מראש מה הולך לקרות, שנקבע סדר ברור שלא משתנה לפי מי שצועק חזק יותר. אולי הוא צריך תפקיד משמעותי אחר בשולחן שייתן לו מקום בלי שהוא יצטרך להילחם עליו. אולי נחשוב איתו מראש מה הוא יכול לעשות כשהכעס מתחיל לעלות, או נסכם על סימן קטן ושקט מאבא שיאמר בלי מילים: אני רואה שקשה לך, אני איתך, ואנחנו עדיין נשארים במה שסיכמנו.

זה המעקה.

המעקה אינו ויתור על הגבול. להפך. אם בכל פעם שהוא מתקשה ניתן לו להיות ראשון, לא בנינו מעקה, פשוט הזזנו עבורו את הגג.

המעקה הוא היכולת שלנו להחזיק את שני הדברים יחד: להבין באמת מה קשה לו, ובאותו זמן לאפשר לו לפגוש את הגבול.

ובהתחלה הוא יצטרך אותנו קרובים יותר. שנכין אותו, נזכיר, נתווך ונעזור. וכשהוא יצליח פעם אחת לראות שאחיו קיבל לפניו ולהישאר במקום, אפילו אם היה לו קשה מאוד, כדאי שנראה את המאמץ ולא רק את התוצאה: "שמתי לב כמה רצית להיות ראשון, וכמה היה לך קשה לחכות. והצלחת".

כי המטרה שלנו היא לא לגדל ילד שכבר לא רוצה להיות ראשון. המטרה היא לגדל ילד שמסוגל להרגיש קנאה, אכזבה או תסכול, ולא להיות מוכרח לפעול מתוכם.

לקראת השנה החדשה, אולי כל אחד מאיתנו רוצה לבנות בבית משהו חדש. הרגל חדש, הנהגה חדשה, או אווירה אחרת.

והתורה מזכירה לנו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך".

אל תסתפק בהחלטה מה הילד צריך לשנות.

תסתכל עליו כשהוא עומד על הגג ותשאל: מה הילד שלי צריך ממני ברגע שבו הכי קשה לו, ואיזה מעקה אני יכול לבנות איתו כדי שבפעם הבאה הוא יצליח להישאר ולא ליפול?