התעודה היא רק תחנה במסע • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

"כל הכבוד, הצלחת!"

הילד מחייך.

ואז, כמעט בלי לשים לב, אנחנו מוסיפים: "ועכשיו בוא נראה איך מתקדמים לשלב הבא…"

זה יכול להיות בלימודים. זה יכול להיות בהתנהגות. זה יכול להיות בחברים.

אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו לא מעריכים את הילד. להפך. אנחנו רוצים לראות אותו ממשיך לצמוח ולהתקדם.

אבל לפעמים, בתוך הרצון הטוב הזה, אנחנו מלמדים אותו מסר סמוי: התחנה שאליה הגעת היא לא באמת המקום לעצור ולהסתכל.

תמיד יש עוד יעד, עוד משימה, עוד משהו שצריך להשלים. וכך, במקום לחוות את ההתקדמות, אנחנו עסוקים בעיקר במה שעדיין חסר.

פרשת מסעי מציעה מבט אחר.

לכאורה, התורה הייתה יכולה למנות את התחנות שבני ישראל עברו בדרך לארץ ישראל. הרי לכל מסע יש מטרה, ולכל דרך יש יעד.

אבל התורה בוחרת להדגיש דווקא את המסעות.

כי החיים אינם רק אוסף של יעדים שהגענו אליהם. הם תהליך של צמיחה.

במסע יש ימים של התקדמות מהירה, ויש ימים שנראים כאילו לא קרה בהם דבר. יש רגעים של הצלחה, ויש רגעים של מאמץ. יש עליות, יש ירידות, ויש גם עצירות.

אבל כל אלה הם חלק מהמסע.

גם בחינוך, לא כל התקדמות נמדדת בתוצאה שאפשר לראות מבחוץ.

ילד שפעם התפרץ עשר פעמים ביום, והיום מצליח לעצור את עצמו אפילו פעם אחת, עבר מסע.

ילד שעדיין מתבייש, אבל העז לדבר מול חבר אחד, עבר מסע.

ילד שעדיין לא הגיע ליעד שהצבנו לו, אבל לא ויתר על עצמו בדרך, עבר מסע.

כשאנחנו רואים רק את התחנה, העיניים שלנו מחפשות מיד את התחנה הבאה.

אבל כשאנחנו רואים את המסע, אנחנו מצליחים לראות גם את הכוחות שנבנו בדרך.

אולי לכן כדאי לסיים כל יום בשאלה פשוטה: "מה היה טוב היום?" "על מה אתה מודה היום?"

לא כדי להתעלם ממה שעוד דורש עבודה. אלא כדי ללמד את הילד לעצור לרגע, להסתכל אחורה, ולגלות שהוא כבר לא עומד באותו מקום שבו התחיל.

בימים של סיום שנת הלימודים, זו תזכורת טובה גם לנו: התעודה מספרת באיזו תחנה הילד נמצא.

המסע מספר מי הוא נעשה בדרך.