הרב שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)
באמצע אירוע משפחתי, הבן החליט שהוא לא משתתף.
כולם כבר ישבו, כולם זרמו, כולם עשו מה שצריך.
והוא? עמד בצד. לא זז.
בהתחלה ניסו לשכנע. אחר כך להסביר. אחר כך כבר התאכזבו.
ובדרך הביתה עלה החשש בלב: "אם עכשיו הוא כזה עקשן… מה יהיה כשהוא יגדל?"
אבל אז עלתה מחשבה אחרת. רגע.
מה אני רואה פה בעצם? רק ילד שקשה לו לקבל סמכות? או גם ילד שיש בו משהו שלא זז רק כי כולם זזים?
אנחנו רואים את הילד מתנהג בצורה שמאוד רחוקה ממה שאנחנו מנסים לחנך אליו.
הוא מתווכח. עומד על שלו. לא מוותר. עושה דווקא. לא מושפע.
ובפנים מתחילה לפעום דאגה. אם עכשיו הוא ככה… מה יהיה בהמשך? איך הוא יגדל? לאן כל זה הולך?
ומתוך הפחד הזה מגיע לפעמים גם הדחף לדבר חזק יותר. להסביר יותר. לנאום. להראות לילד את הטעות. לנסות לזעזע כדי שישתנה.
אבל אולי לפעמים צריך לעצור ולשאול שאלה אחרת, מה אם ההתנהגות שאני רואה עכשיו היא לא רק קושי… אלא גם רמז לכוח?
בפרשת השבוע יש שתי נקודות עמוקות שאפשר לקחת איתנו להורות.
הראשונה – בתוך כל יהודי מוטבע כוח של אריה. יש בו עוצמה פנימית, נאמנות, יכולת לעמוד מול לחץ, ובשעת אמת להתייצב ולעשות את הדבר הנכון.
לפעמים הכוח הזה עדיין לא מכוון. לפעמים הוא נראה כמו התנגדות. לפעמים כמו ויכוח. אבל הוא שם.
והנקודה השנייה – דווקא מהמקומות שנראים לנו רחוקים, מורכבים, חשוכים ועד כקללות – יכולה לצמוח הברכה הגבוהה ביותר.
ולכן לפעמים הילד שמאתגר אותנו כל כך… הוא גם ילד עם אומץ גדול. עם עצמאות מחשבתית. עם כוח התמדה. עם יכולת לא להיסחף אחרי כולם. עם נטייה להוביל ולא רק ללכת אחרי אחרים.
נכון, כרגע הכוחות האלה אולי יוצאים בצורה שלא טובה לו ולא נכונה.
אבל אם כל מה שהוא ישמע מאיתנו זה שהוא "בעייתי", "מקלקל", "לא בדרך" – הוא עלול להתחיל להילחם גם בכוחות של עצמו.
וביחד עם זה חשוב לזכור – אמונה בילד היא לא ויתור על גבולות.
זה לא אומר שמצדיקים כל התנהגות. זה לא אומר שמתעלמים מקושי.
לפעמים דווקא מתוך אמונה עמוקה בילד אנחנו אומרים לו: אני לא מסכים למה שעשית.
אבל אני כן מאמין בך. אני יודע שיש בך יותר מזה.
אנחנו לא נלחמים בכוח שלו. אנחנו עוזרים לו ללמוד להחזיק אותו.
כי ילד עקשן יכול להיות מבוגר עם חוסן.
ילד שלא נסחף אחרי כולם יכול להיות אדם עם עמוד שדרה.
ילד שמתווכח על כל דבר יכול יום אחד להיות אדם שיודע לעמוד על האמת גם כשהוא לבד.
ולפעמים הדבר הכי חינוכי שאנחנו יכולים לתת לילד ברגעים שמדאיגים אותנו – הוא לא תחזית על העתיד שלו.
אלא אמונה בכוחות שכבר קיימים בו היום.