"מי אני ומה אני?" – שואל אותי באנחת ייאוש יהודי. תלמיד חכם. מגיד שיעור חשוב. עסקן בעל חסד.
הבדידות ליוותה אותו. בבית, בקהילה, בישיבה.
בתהליך ממוקד ומדויק זיהינו את החסך: בשנות הישיבה הגדולה. השנים שבהן הזהות נבנית, ומעצבת את הקומות המשמעותיות באישיות – הבסיס לחיים, לבית שיבנה, להחלטות שיקבל.
באותן שנים הוא היה בין המצטיינים. ההבנה והחריפות שלו בלימוד אפילו איימו מעט על הצוות הצעיר.
ר"מים מעולים – אבל הייתה רתיעה מאותו בחור.
וכך, דווקא בשנים הקריטיות, הוא היה מושא להערצה, אבל בלי הכוונה. בלי הדרכה אמיתית.
בשיחה כנה עם ראש הישיבה הוא שיתף: "אני מרגיש בודד."
התשובה שקיבל: "לך אין צורך בהכוונה. אתה, ברוך ה', בעל כישרונות."
וכך את שנות הישיבה הגדולה הוא עבר על קו הייצור. מוצר מושלם. וכבוי בפנים.
בפרשת אמור שקראנו השבת, התורה מספרת על אותו יהודי שיצא מבית הדין וגידף.
מבאר רש"י: בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני. אמרו לו: "באותות לבית אבותם."
האדם מקבל את זהותו מאביו. בגיל ההתבגרות הוא מפתח זהות נפרדת. ובישיבה הוא משלים קומות משמעותיות של זהות בעלת ערכים.
התורה ניתנה במסורת ברורה. רבי עקיבא מסר את תורתו, שקיבל מרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושוע בן חנניה, ל־24,000 תלמידיו. וכשאלו מתו במגיפה – הוא לא ויתר. בפעולה אקטיבית הוא מסר את נפשו להעביר את התורה לחמישה תלמידים בהם רבי שמעון בר יוחאי.
הסיפור של אותו אברך – אינו חריג.
במערכת מסודרת מתייחסים בעיקר למי שמפריע, וההנחה היא שאם אין צעקה – הכל בסדר.
אבל זה לא נכון.
שנות הישיבה, יותר מכל זמן אחר, מעצבות את אישיותו של הבחור. והן נעשות על ידי אנשי סמכות – ערכית – חינוכית – תורנית.
אלו שנים קריטיות.
הבדידות הזו לא נשארת בישיבה. היא ממשיכה איתו הלאה.
האחריות היא על הצוות. אבל מעורבות הורית היא כמו תמרור מכוון.
מבנה הישיבות היום, לא פעם, דורש גם גורם חיצוני – כדי לייצר יחס נכון לבחור.
קשר נכון, ידידותי ומכבד – פועל. גם כשלא רואים מיד.
אבל הבן שלכם – מרגיש. והיחס הזה – בונה לו זהות.
אל תהססו להתחיל קשר, ולחזק קשר קיים.
גם אם ריח סוף שנה כבר נושב.
תנסו. תפעלו.
תצליחו – באחריות.