לא להיתקע בניסים! • טור דעה

הרב מנחם ששון, רב בית הכנסת הגדול 770 ראשון לציון

לא להיתקע בניסים

אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו – אין אנו מספיקים להודות. ברגעי כתיבת שורות אלו, שעות ספורות אחרי פתיחת המלחמה הניסית באיראן, אלו הן המילים שמתמצתות את ההרגשה שאופפת את בתי ישראל בכל מקום שהם.

הכל כבר חשים ומרגישים היטב כיצד 'נס פורים' ההיסטורי מתהלך כעת בקרב מחנינו כעדות חיה, כסיפור אקטואלי הנרקם שוב לנגד עינינו, המקביל בריבוי פרטים מדהימים ומופלאים לנס חג הפורים המקורי, כאשר בראש הרשימה עומדת תלייתו-הריגתו-קבורתו של המן-חמינאי צורר היהודים אשר חשב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ונהפוך הוא – כאשר תלו אותו ואת צמרת בכיריו על העץ. 

אך הפעם הזאת, לא נתמקד במקביליויות הרבות הנשזרות בין שני האירועים ההיסטוריים, אלא במה שקרה ויקרה לאחריהן. "היום שאחרי". 

*

מה קרה בשושן אחרי הנס הגדול? מה הייתה תגובת היהודים לאחר ההצלה השמיימית בגבולות פרס ומדי? המגילה חושפת בפנינו טפח ומכסה טפחיים: "קיימו וקבלו היהודים". עם ישראל קיימו מה שקיבלו כבר במתן תורה מתוך חיבור אמיתי ופנימי לקב"ה בעקבות הנס הגדול. 

אך שם זה נעצר. על עגלת ההזדמנות הגדולה של העלייה לבית המקדש השני (שכבר היה בנוי 7 שנים) בניצוחו של עזרא – הרבה מהם ויתרו. יהודים רבים העדיפו להישאר במקומם הטבעי תמורת העלייה הגאולתית לירושלים. 

לא, הם לא זלזלו ח"ו בקדושת המקדש, אדרבה הם דאגו לשלוח כסף למקדש ולקיים את מצוות הרגל מידי חג, אך תחושתם הטבעית, היומיומית, משכה אותם לקרקעות שושן. מיקומם הגיאוגרפי היה בגלות וליבם בגאולה. גופם בפרס וליבם בירושלים. 

שנים רבות קודם לכן, לאחר הצהרת כורש המרגשת לחידוש עבודת המקדש בארץ ישראל, העלייה הייתה גדולה פי כמה וכמה. אז עלו למעלה מ-40,000 יהודים בראשות זרובבל, וניסו לשקם ללא הצלחה – מפני הכותיים – את עבודת המקדש. ואילו כעת, כאשר המלכות מיודדת היטב עם היהודים בכהונתו של דריווש השני, וניתנת דחיפה היסטורית מהמלך הדגול לעלות עם עזרא לארץ הקודש, עולים בפועל כ- 2000 איש בלבד. 

אכן כן, גם לאחר הנס העוצמתי של פורים, מאות אלפי יהודים בחרו להישאר בגלות בבל – תחת גפנם ותחת תאנתם…

את האצבע על מקור הבעיה הזו הניח שנים רבות לאחר מכן ריש לקיש במפגשו המרתק עם רבה בר בר חנה על גדות נהר הירדן: הגמרא (יומא ט, ב) מתארת את הרגע בו רבה בר-בר חנה עוזר בכבוד לריש לקיש לצאת מטבילתו בירדן. אז, במקום להביע את תודתו, מעניק לו ריש לקיש 'מנה' מוסרית חדה וכואבת:

"אני שונא אתכם בני בבל"! אומר ריש לקיש לחברו הבבלי. על מה הקצף? על מה השצף? ממשיך ריש לקיש לטעון: בעקבות כך שלא עליתם כולכם יחד כחומה בצורה בעליית עזרא לבית המקדש – מנעתם מהשכינה לשוב ולשרות בבית שני (פירוש רש"י), ובעצם מנעתם בכך להיות גאולה שלימה ונצחית לעם ישראל. 

במילים אחרות: אם אכן היו כל עם ישראל מתאגדים לעלות לבית המקדש השני – לאחר התקופה הניסית של ימי הפורים – המצב היה אחרת לגמרי, ובלשון הגמרא – "אין רקב שולט בו", לא היה מגיע מצב של ריקבון לעם ישראל ולבית המקדש כלל! 

אך מסתבר שגם לאחרי הניסים הגדולים, ניתן לפזול לאזורי הנוחות הטבעיים והמוכרים לנו, ולהיגרר אל חומרייתם האנושית, ללא צורך בגאולה טוטאלית-כוללת, מתוך תחושת הסתפקות ושובע-זמני בניסים המופלאים הניצבים חיים לנגד עינינו. 

*

על כך הזדעק ריש לקיש, ווזעקתו מהדהדת לכיוונינו בימים הללו: 

הניסים מתגלגלים ברחובות. בשמי טהרן המופגזת וברחובות ארץ הקודש המוגנת. אך אל לנו להסתפק בניסים המופלאים, ואפילו לא בהודאה ובפרסום על הניסים הגדולים (שבוודאי צריך להרבות בהם כהנה וכהנה כהוראותו הקדושה בשיחת כ"ו ניסן תנש"א וש"פ וישב תשנ"ב). עלינו להבין שהניסים אינם המטרה אלא מנוף לתנופה. 

אחרי שנס הפורים המקורי חוזר על עצמו בימים אלו אחת לאחת בכל הרבדים – עלינו לדאוג שדבר אחד לא יחזור על עצמו: האדישות וההססנות שנרשמו על תושבי בבל ביחס לבית המקדש לאחר נס ההצלה הפורימי. 

הרי הסדר ההלכתי קובע ברורות מהם המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ (רמב"ם מלכים, א-א): דבר ראשון – למנות מלך, דבר שני – למחות זרע עמלק, דבר שלישי – בניין בית הבחירה; למינוי מלך כבר זכינו בי"א שבט תשי"א, ולאחר מכן ביתר שאת בהתגלותו כמלך המשיח. למחיית עמלק זכינו בימים האחרונים בצורה שאין לה אח ורע (בבוקר שבת-קודש של מחיית עמלק). וכעת לא נותר לנו אלא ההתעסקות, הרצון, הכמיהה והבקשה לירידת בית המקדש השלישי בפועל ממש!

אנו, בתור חסידיו-נאמניו של מרדכי היהודי דדורנו – הרבי מלך המשיח, לא ניתן למלחמה הזו לחלוף מתחת לאפינו עם כמה ריקודים ומעגלים נוספים של שירת "להודות ולהלל". רצוננו מכוון לנקודת המקסימום של המלחמה הניסית הזו: התתגלות הרבי בגאולה האמיתית והשלימה בבית המקדש השלישי! 

אחרי נס פורים הנוכחי – איננו מוכנים להישאר בגלות בבל, ואיננו מסתנוורים מתענוגות הגלות, גם לא עוד יום ולא עוד דקותיים, כי "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?"… (לשון הנביא חגי על תושבי בבל). וכל עוד זה לא התגשם, אז לא יתכן ש"בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב – וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ", כי מטרתנו ממוקדת אל עבר בית ה' המחובר לבית רבינו שבבבל בגאולה האמיתית והשלימה, ועד אז – איננו "רצים איש לביתו", כי המלחמה עדיין בעיצומה!

אז, בגאולה השלימה, השיח של חסידי דור השביעי עם ריש לקיש יראה אחרת לגמרי, ונשיר יחד "על ניסיך ועל נפלאותיך" (על ניסי המלחמה הגדולים הללו) "ועל ישועתך וגאולתך" – על הגאולה שלא הרפנו ממנה אף לא לרגע קט!