על ביקורת בין בני זוג • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

פגשתי לפני כשנה יהודי יקר. הוא נכנס אליי לחדר, ורק לפי המראה שלו היה נראה איש אמיד מאוד – איש שכסף זה לא הבעיה שלו בחיים. אבל כנראה שיש דברים אחרים שכן. וכך הוא סיפר לי:

"אני נשוי פעם שנייה. הייתי נשוי עשר שנים לאישה שלא הסתדרתי איתה. יש לי ממנה ארבעה ילדים. לא הסתדרנו – והתגרשתי. התחתנתי עם אישה אחרת.

אני אספר לך: כסף זה לא בעיה שלי. אני איש עשיר גדול. אמרתי לעצמי – אני אדם עם כסף. חוץ מיחס, נשים רוצות ביטחון כלכלי, ואני יכול לתת להן. הייתי בטוח שאמצא אישה אחרת. התגרשתי מאשתי הראשונה והתחתנתי עם אחרת. אתה צריך להבין איך עובד הראש שלי. חשבתי כמו עסקים. לא טוב לי איתה? אתחתן עם אחרת. למרות שלא רציתי להתגרש בגלל הילדים… אבל לא יכולתי יותר לחיות עם אשתי.

לאשתי הראשונה הייתה בעיה: היא הייתה אישה רגישה. ואני – איש של ביזנס. יודע להעביר ביקורת. והייתי מעביר ביקורת על כל מה שלא נראה לי. לאו דווקא בצעקות או פגיעות. פשוט… מעיר. על כל דבר שלא נראה לי מתאים. ואשתי לא יכלה לקבל ביקורת. היא הייתה נפגעת, שותקת. לפעמים מתפרצת עליי בחזרה: 'די עם הביקורת שלך!'. ואני הייתי מתרגז עוד יותר, מחזיר, ולא מבין שביקורת לא עוזרת, בפרט כשהיא מגיעה באופן עקבי. שאדם שמקבל ביקורת ישר מרגיש שמאשימים אותו – ומיד הוא מתגונן, תוקף חזרה. באיזשהו שלב הבנתי שאשתי לא תשתנה. התגרשנו. היא לא רצתה… אבל זה נעשה.

ואז התחתנתי עם אחרת. לא נעים לי לספר, אבל חיפשתי אישה 'באמת טובה'. אישה שאם אומרים לה הערה – היא לא שותקת. לא נפגעת. אישה שאני יכול להגיד לה מה שמפריע לי. אבל כנראה לא שמתי לב שגם האישה 'הכי טובה' יש לה נפש, רוח ונשמה. וגם לה יש גבול כמה ביקורת היא יכולה לשאת. וכך, במקום שאני אלמד לנישואין השניים – המשכתי באותה דרך. המשכתי להעיר. חשוב לי להגיד – הייתי גם בעל טוב. מפנק. דואג. אבל הייתי אדם ביקורתי. כל מה שהפריע לי – אמרתי. ולא תמיד בצורה יפה ומכבדת.

והנה אני אצלך. לצערי אני אצלך. יש לי בעיות גם עם אשתי השנייה. היא באמת יותר מכילה וקשובה מהראשונה. אבל לפני שבועיים אשתי התפרצה עליי ואמרה לי משפט שפגע בי מאוד: 'מה אתה חושב? שבגלל שיש לך כסף אתה יכול להגיד לי כל ביקורת? די! כמה אפשר?!' זה פגע בי ממש. ומאז… לא דיברתי איתה". ואז הראיתי לו אמת עמוקה על נפש האדם בכלל, לא רק על נשים: "אנשים לא מתפרצים סתם. כשאדם אומר 'די! כמה אפשר?!' – זה אף פעם לא משפט של רגע. זה משפט של שנים. שנים שהוא שתק, בלע, החזיק, ניסה לא להיפגע. וכשהלב נשבר – המילים כבר לא נשארות בפנים. הן יוצאות."

דיברתי עם אותו יהודי שיחה ארוכה. הוא סיפר לי על ילדותו. איך אביו היה "פרפקציוניסט" – שחור או לבן. איך היה מעיר וביקורתי עליו ועל אחיו. תמיד לאביו היה מה להגיד. להעיר. להעיר. הוא לא יכול היה לשתוק. מצד אחד – אבא טוב. מצד שני – הפה שלו… כל דבר שהיה נראה לו לא בסדר, היה מעיר, מבקר. כך גדלנו – הוא אמר. וכאן הוספתי לו את השורש האמיתי: ילד שגדל בבית של ביקורת – לומד שהאהבה מגיעה עם תנאי: 'תהיה בסדר'. וכשהוא גדל – הוא מפחד לטעות, מפחד לאכזב, מפחד שלא יאהבו אותו כמו שהוא. ואז הילד הזה נהיה גבר. בעל. אבא. אבל בפנים הוא עדיין אותו ילד קטן שעומד מול אבא – ומנסה לא לקבל צעקה. ומנסה להיות מספיק טוב כדי שלא יכעסו עליו. ואותו ילד – ממשיך לחיות בתוך הגוף של הגבר הגדול.

הסברתי לו על ביקורת. לפני שנים רבות נערך מחקר בכלא סינג־סינג שבארצות הברית. זה לא היה עוד כלא רגיל. זה היה המקום שבו יושבים האנשים שהעולם כבר לא ידע מה לעשות איתם: רוצחים אכזריים, פושעים אלימים, גנגסטרים שחיסלו אנשים בלי למצמץ. ושם, במקום הכי אפל של האנושות, קרה דבר מפתיע. הפסיכולוגים ישבו מול האסירים ושאלו אותם על פשעיהם – וגילו תופעה שחוזרת על עצמה: כמעט אף אחד מהם לא האשים את עצמו. אחד אמר: "אני לא אשם – הוא תקף אותי ראשון". אחר אמר: "השופט היה מושחת". שלישי: "הייתי חייב להגן על עצמי". ורביעי: "המערכת דפקה אותי".

אפילו רוצחים – אנשים שעשו מעשים קשים – דיברו על עצמם כאילו הם בעצם "טובים". דייל קרנגי כתב משפט מפורסם בעקבות המחקר הזה: "רוב הפושעים בסינג־סינג לא ראו את עצמם כפושעים – אלא כקורבנות". וזה בלתי נתפס. האדם האחרון שאדם מאשים – זה עצמו. זה לא רק בכלא. זה אצל כולנו. כשמעבירים עלינו ביקורת – אפילו בעדינות – משהו בתוכנו מתכווץ. האגו מתגונן. הלב נסגר. והמוח ישר מחפש הסבר שירגיע: "אני בסדר. הבעיה היא אחרים". זו טבע האדם.

ולכן קרנגי מסביר נקודה שכל מי שחי בזוגיות או עובד עם אנשים – חייב להבין: ביקורת לא משנה אנשים. היא רק גורמת להם להתבצר. "ביקורת לא חייבת לצעוק כדי לכאוב. לפעמים הביקורת היא שתיקה. נשיפה. גלגול עיניים. מבט של 'נו באמת'. ויש בתים שלא צועקים בהם בכלל – אבל נושמים שם ביקורת. וזה שובר את הלב יותר מצעקה". כמו האסיר שאומר: "אני? אני לא הבעיה. העולם הבעיה".

וזה נכון בכל מקום: בזוגיות – כשהיא אומרת לו "אתה לא רואה אותי", והוא מיד נסגר. בבית – כשהוא אומר לה "את שוב מאחרת", והיא מרגישה מותקפת. בעבודה – כשמעירים לעובד, והוא ממהר למצוא תירוצים. ובליבו של אדם – כשמישהו מצביע על הטעות שלך, והנפש נסגרת כמו דלת.

אמרתי לו: רוצה להבין מה זו ביקורת? תקשיב לדוגמה אחת מהחיים: הוא ישב בסלון, מותש מהיום. היא התכופפה להוציא סיר מהתנור, ובטעות נטפה טיפה אחת על הרצפה. הוא הרים גבה ואמר: "נו… איך את תמיד שופכת?" והיא – קפאה. לא צעקה. לא החזירה. רק שתקה. אבל בתוך השתיקה הזו הייתה מלחמה שלמה. הוא ראה טיפה. היא שמעה משפט על כל הערך שלה. וזו הדרך שבה טיפה אחת הופכת לים של כאב.

אמרתי לאותו יהודי: "תשמע, אתה משכפל את ההתנהגות של אביך. הדפוס הזה – של שחור־לבן – אולי עזר לעסק שלך. אבל בבית? בזוגיות? שם הוא הורס". נכנסתי איתו עמוק לנשמה שלו – לתוך המקומות שהוא לא הרשה לאף אחד לגעת בהם שנים. ופתאום התגלתה האמת: מאחורי הדמות החזקה, העשירה, הבטוחה – עומד אדם שבכלל לא מרוצה מעצמו. אדם שמבקר את עצמו כל הזמן. אדם שמלקה את עצמו: "אני לא בסדר. אני לא טוב מספיק".

הסברתי לו: מי שמבקר את עצמו – יבקר את כל העולם. מי שמלקה את עצמו – ילקה את הקרובים אליו. ומי שחי עם קול פנימי קשוח – יקרין את זה החוצה. הנפש שלו, שנים של ביקורת פנימית, פשוט נשפכה החוצה על האישה. אמרתי לו: "אף אישה – הכי טובה שתהיה – לא תוכל להחזיק מעמד מול ביקורת תמידית. גם אם תתחתן כמו שלמה המלך עם אלף נשים – זה לא יעזור. כי הבעיה לא בנשים. הבעיה בקול הפנימי שמכה בך".

וכאן – כאן הוא נשבר. האיש החזק שישב מולי – נשבר. ודמעות זלגו מעיניו בלי שליטה. פעם ראשונה שהוא הבין איך המערכת הנפשית שלו עובדת. איך הוא אוכל את עצמו, מבקר את עצמו, ואיך – בלי לשים לב – הוא עושה אותו דבר לאנשים שהוא הכי אוהב.

ואז הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו משפט שאף גבר לא נשאר אדיש אליו: "כשגבר רואה את אשתו בוכה בגללו – זה לא תמיד מזיז לו. אבל כשגבר רואה את עצמו בוכה על מי שהוא נהיה – שם נולדת נשמה. יש דמעות של כאב – ויש דמעות של שינוי. והדמעות שלו אצלי בחדר… היו דמעות של התחלה".

אמרתי לו: "לשנות מערכת כזו – זה לוקח זמן. אבל זה אפשרי. זה עניין של תרגול ולמידה". הסברתי לו: "הדפוסים שלנו לא הולכים מאיתנו. גם אם תיסע לשווייץ, גם אם תחליף בתים, גם אם תתגרש אלף פעמים – הדפוס הולך איתך. אדם שסובל מדיכאון – גם אם ייסע להרי האלפים, הדיכאון ילך איתו. לכן צריך לטפל בשורש. לא לברוח".

אותו יהודי, שכבר כמעט רצה לגרש את אשתו השנייה – התאפס על עצמו. הבין. והתחיל לטפל בעצמו. לפני כמה חודשים סיים את המפגשים. והיום? חי חיים מאושרים – עם עצמו ועם אשתו.

ואז הוא התקשר אליי השבוע ואמר לי משפט שחרטתי בלב: "אחרי שטיפלתי בעצמי – הבנתי איך פגעתי באשתי הראשונה. שלחתי לה מכתב סליחה. אני לא יודע אם תסלח לי… אבל לפחות ביקשתי. סליחה שפגעתי. סליחה שביקרתי אותה ללא הרף. סליחה שהרסתי את הבית שלנו".

"לפעמים הגיבור האמיתי בבית – הוא לא זה שיודע להגיד את המילה האחרונה, אלא זה שמוכן להקשיב, לשתוק, ולפתוח דף חדש. כי בית לא נבנה מביקורת – הוא נבנה מרוך, מהקשבה, ממילה טובה, מלב שמסכים להתרכך. וכשאדם לומד לדבר אל עצמו ברוך – גם העולם שסביבו מתחיל להתרכך."

וכשמטפלים בזה – פתאום הכול מתחיל להירגע.

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים. אוהב אתכם מכל הלב, שנזכה לרפא את עצמנו באמת, לאהוב במקום לבקר, לראות טוב במקום לחפש חסר, להפסיק לפצוע את עצמנו ואת הקרובים אלינו בביקורת, וללמוד לאהוב כמו שהשם אוהב אותנו — באהבה פשוטה, שלמה ובלי תנאים.

לתגובות: machon.rot@gmail.com