איש מקצוע מסביר: גורמי סיכון וסימני אזהרה לאובדנות

מישאל אלמלם, עובד סוציאלי מוסמך

לצערנו כולנו נזעקנו והתחלחלנו לנכח האסון הטרגי במותו של הבחור הת' מנחם מענדל ליצמן ע"ה. בימים המעטים מאז הטרגדיה נכתבו ונאמרו דברים משמעותיים וחשובים על עצם מעשה האובדנות ומשמעותו לאור היהדות והחסידות: על כך שלא נכון להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריו של מענדי, על הצורך להכניס לישיבות אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ועוד…

אני ארצה להוסיף עוד כמה היבטים משמעותיים מאוד בעיניי. כשניגשים לחשוב על פתרונות מעשיים ומשמעותיים למצבי משבר אקוטיים בנפש האדם צריך וכדאי לזכור שלמרות הרצון הכנה והאכפתיות העמוקה למצב לא תמיד ואולי אף פעם לא נוכל למצוא להם פתרון משום שלפעמים הם כבר בלתי הפיכים. מה שכן אפשרי זה הניסיון למנוע אותם לפני שהפכו לאקוטיים. נוכל לעשות וחובה עלינו לעשות ככל שאפשר וניתן כדי למנוע אותם בכדי שלא נצטרך להתמודד עם מקרים שמאוד נרצה למנוע אותם אבל זה יהיה כבר מאוחר מידי.

כדאי שנדע ונפנים שישנם מצבים בנפש האדם שכל כך התקבעו בו והפכו לחלק ממנו שגם ולמרות הרצון האדיר שלנו לסייע ולעזור להם לא נוכל למנוע את האבדן משום שהמצב כל כך אקוטי וגם אם נצליח למנוע זאת היום הוא ינסה מחר ומוחרתיים עד שיצליח לצערנו.

*

ארצה לחדד בכמה שורות את הגורמים ואת אל הנמצאים ברצף הסיכון לאובדנות:

מחשבות אובדניות, או ניסיון אובדני לא מתרחשים בין יום. קדמו להם רצף אירועים קשים בחיי יקירנו שהובילו בסופו של דבר למחשבות אלו או ניסיונות אלו.

ישנם גורמי סיכון רבים לאובדנות: בד"כ מתייחסים לשלוש קבוצות אפיון עיקריות- א. גנטית-ביולוגית, ב. פסיכולוגית, ג. סוציאלית.

• גנטי-ביולוגי: היסטוריה משפחתית-הפרעות נפשיות, מאניה דפרסיה, אימפולסיביות בדמות התקפי והתפרצויות זעם בלתי נשלטות, שינוי/פגיעה בתפקוד ה- (נוירוטרנסמיטרים) מוליכים עצביים במח (סרוטונין, מונואמין, אוקסידז, קטכולאמינים), ועוד.

• פסיכולוגי: פסיכופתולוגיה והפרעות פסיכיאטריות שונות, מצבי דחק קשים- התעללות מתמשכת, משבר זהות, פרפקציוניזם קיצוני, פוסט טראומה מתמשכת, היעדר תקווה וייאוש, הפרעת שליטה בדחף, הפרעה בבוחן מציאות, ועוד.

• סוציאלי: משבר משפחתי קיצוני, אובדן יקירים, התרסקות כלכלית, גירושין, הגירה, דחייה חברתית מתמשכת וקשה, בדידות חברתית, קבוצות מגדר שונות, תרבותיות, ועוד.

בדרך כלל מצב דכאוני מתמשך ועמוק (קליני- מז'ורי) מוביל למחשבות אובדניות.

כך שלא כל משבר מוביל למחשבות אובדניות ובטח שלא לניסיונות אובדניים! חשוב להדגיש זאת כדי לא ליצור בהלה בקרב הורים מודאגים, אולי הילד שלי בסיכון אובדני.

זיהוי סימני מצוקה ותסמיני אובדנות מוקדם ככל האפשר יהוו עזרה משמעותית לטיפול ושיקום נפשי. הקריאה אלינו הקרובים:- גשו לאנשי מקצוע, פנו להתייעצות אולי יקירכם זקוק לעזרה מיידית!

פתיחות ושיתוף רגשי: הנם חלק משמעותי ביותר לזיהוי מצבי משבר. ככל שהקשר עם קרובנו יתבסס על שותפות רגשית ואינטימית על בסיס קבוע ומתמשך (בד"כ מילדות), כך נוכל להפחית מצבי משבר, ולגלות סימני מצוקה מוקדם יותר!

על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מנתוני משרד הבריאות הבוחנת את מקרי האובדנות בישראל ובעולם, ישנה מגמה ברורה המצביעה על כך שאנשים המשתפים במחשבתם או בתכניתם לבצע ניסיון אבדני, בדרך כלל מבקשים את עזרתנו ומבקשים בעצם למנוע מהם לבצע את תכניתם!

*

לצערי לא אחת נקראתי להתערבויות טיפוליות שונות בתחום האובדנות, בעיקר בקרב בני ובנות נוער. אני אשתף בזיכרון משמעותי שנצרב בזיכרוני היה זה בתחילת דרכי כמטפל כאשר החלתי את עבודתי בבית החולים הפסיכיאטרי לבריאות הנפש איתנים שבהרי ירושלים בשנות הסטאז' שלי כפסיכותרפיסט לפני כ-15 שנים.

עבדתי במחלקה האישפוזית הפתוחה, קיבלתי מספר מטופלים בני נוער ומעלה, אחד מהם בחור בן 23 במצב נפשי קליני מורכב מאוד הוא סבל מסכיזופרניה פראנואידית, היינו נפגשים על בסיס שבועי. באחת הפעמים לאחר קשר של חצי שנה הוא סיפר לי שמחר הוא מתכנן לפגוע בעצמו, הוא סיפר זאת בטבעיות רבה, ואפילו שיתף אותי כיצד הוא הולך לעשות זאת, הוא תכנן את הכל מראש!

אני חושב שכפי שאני מציג את הסיפור כאן אולי זה נשמע מפחיד, אבל עבורי כמטפל שלו חשבתי שאני מכיר אותו כל כך טוב, זה היה נשמע לי מופרך לחלוטין שאכן הוא מתכוון למה שהוא אומר, הוא היה בחור כל כך חביב ונעים שיחה, אינטליגנט, שמח, כך שלא הייתי יכול לחשוב על כך שהוא אכן מתכוון למה שהוא אומר, אם כי לא יכולתי להתעלם מאותות המצוקה הכל כך משמעותיים.

כמטפל מתחיל פעלתי לפי הנהלים, לא לקחתי סיכון, הקשבתי לו בקשב רב ומיד בסיום המפגש נגשתי לפסיכולוגית הראשית במחלקה ושיתפתי אותה בדברים.

היה זה יום חמישי בו הוא היה אמור לצאת לחופשה לשבת, בעקבות הדיווח חופשתו בוטלה, הוא ראה פסיכיאטר והוחלט להעבירו למחלקה הסגורה לפיקוח צמוד יותר. ביום ראשון שהגעתי לעבודה, חיכתה לי הפתעה, הוזמנתי לחדר הישיבות ובמעמד כל אנשי הצוות זכיתי לשבחים על ערנותי. מנהל המחלקה שיתף אותי בכך שאכן חלה החמרה במצבו הנפשי והוא התכוון לבצע את תכניתו, הצלת את חייו הם סיכמו.

מנקודת מבטי לא ממש הבנתי את 'הרעש הגדול' שעשו סביב הסיפור, מה בסך הכל עשיתי?

בדיעבד רק לאחר מספר שנים שלצערי חלק משגרת תפקידי מלווה במקרים של איומים באובדנות, או ניסיונות אובדניים בקרב בני נוער  הפנמתי את משמעות הדברים.

אותו בחור- מצא את המרחב המאפשר עבורו וראה בי את האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון מבחינתו לשתף אותו במצבו הנפשי הקשה, הזעקה לעזרה הייתה כל כך קריטית מבחינתו, עד שהוא החליט לבקש ממני עזרה, אמנם בדרך שלו ובשפה שלו הוא שיתף אותי בתכנית המזעזעת שלו, אך מתוך דבריו שמעתי את הבקשה הזועקת מאחורי המילים: "בבקשה תעצור בעדי מלעשות את מה שאני לא רוצה לעשות".

הסיבה שהוא עשה זאת מנקודת מבטי הנה משום שכל אבל כל מה שהוא אמר לי  סיפר לי שיתף אותי הייתי מקשיב לו בקשב רב ומתייחס לכל מילה שלו בשיא הרצינות ובכבוד רב.

ושאני מדבר על בחור שסובל מסכיזופרניה פראנואידית משמעות הדברים היא שהוא היה יכול לספר לי שבוע אחר שבוע על אליהו הנביא שמתגלה אליו ועל דברים נפלאים שהוא רואה שומע שלא בהכרח נמצאים ביקום הקטן שלנו..

כאשר הוא חווה אותי ככזה שמתעניין בו ובמה שהוא מספר לי ברצינות ומקשיב לו בקשב רב מגלה יחס לבבי אמפתי אנושי אך בעיקר לוקח את דבריו בשיא הרצינות הוא פשוט ראה בי את האדם הנכון והמתאים לו לשתף אותו בניסיון האובדני שלו כי בעיניו אני לוקח את דבריו ברצינות אז אני אתייחס לרעיון האובדנות שלו ברצינות ואמנע ממנו להתאבד!

אני חייב לשתף גם, שלא בכל המקרים להם הייתי שותף הצלחנו למנוע את ניסיון האובדנות, לצערי נתקלתי במקרים בהם אנשים הצליחו לממש את מחשבתם כאמור היה זה במקרים אקוטיים בהם לא ניתן היה עוד איך למנוע את האבדן לצערי.

*

כשאני חושב על התערבות משמעותית בניסיון למניעת אובדנות בקרב מתבגרים בני ובנות  נוער ארצה להקדים נושא משמעותי מאוד הנוגע לשיתוף או לאי שיתוף רגשי של בני הנוער אותנו… ולא זה ממש לא משנה מי אתם עבור בני ובנות הנוער גם אבא או אמא של המתבגר או הפסיכולוג שלו המשפיע/ה שלהם וכד'. השיתוף או אי השיתוף של המתבגרים אותנו תלוי העיקר במי ובמה אנחנו עבורם.

אבא או אמא יקרים זו לא סיבה לשתף אתכם להיפך זו סיבה לא לשתף אתכם! הם ימנעו מלשתף אתכם כי הם אוהבים אתכם ויעשו הכל כדי להימנע מלצער אתכם.

ישנו היבט קריטי בעיניי העוסק בנוכחות או בהיעדר נוכחות של השפה הרגשית בחייו של הדמות המשמעותית עבור המתבגר/ת. לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו יותר עבורם?

בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם- ביתם, ש'לפתע' איבדו את שמחת חייהם, שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם, שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם, שהדימוי עצמי והערך העצמי שלהם ירד פלאים, שהתפקוד שלהם נפגע- הם הפסיקו ללכת לבית הספר לצאת עם חברים הם כל היום במיטה ובטלפון או במחשב ועוד.

נשמע מוכר. מה עושים? לומדים שפה חדשה ושמה "שפת הרגשות". בתהליך הזה נלמד לעזור לעצמנו לגעת בעצמנו רגשית, להיפתח בהדרגה אל עצמנו ואז אל יקירנו. זהו תהליך שיכול להימשך זמן רב, תלוי בעומק המשבר האישי והתוך אישי שלנו המקרין על הקשרים הבין אישיים שלנו עם יקירנו ועם העולם. זהו תהליך הדרגתי של חשיפה עצמית, לשיים (לתת שם) את רגשותינו- מה אני מרגיש? איך אני מרגיש? איפה אני מרגיש זאת בגוף?

תהליך הדרגתי של יכולת להיות באינטימיות עם עצמנו, כלומר: לאפשר לעצמנו לחוות ולהישאר עם הרגשות הגואים והמציפים במרחב הלא נח, הלא נעים לנו עם עצמנו, במקום להזדרז ולמהר לנער את רגשותינו מעלינו ולהתעלם מהם. לתת לעצמנו עוד רגע של להרגיש, לחוש מה קורה לנו פנימה? איך אנו חווים את עצמנו כעת? איך זה מרגיש לנו להיות בחוסר אונים, בחוסר שליטה?…

תהליך של אפשור ושחרור להיות ברגעים של הסכמה שלא תמיד נהיה ונחזיק בכח בשליטה עצמית אלא נדע גם לשחרר ולתת הזדמנות ליקירנו לראות אותנו ברגעי משבר, חולשה, מבוכה, ולהרגיש נח עם עצמנו זה חלק מיהותנו בני אדם. כן גם אני לפעמים חווה רגעי חולשה, משבר, פחד, חוסר שליטה…

אלה הם רגעים מכוננים עבור עצמנו כדי לשחרר את עצמנו ולהשתחרר מעצמנו. ורגעים מכוננים עבור יקירנו הנחשפים לצדדים אנושיים רגשיים שלנו מפנימים אותם אט אט ולומדים גם הם לאפשר לעצמם לשחרר, את המושכות מהידיים מידי פעם ולהיות בחוסר שליטה, בחוסר אונים, ברגעי משבר ותסכול, במבוכה והכל בסדר זה חלק מהחיים.

תהליך ארוך זה נעשה על ידי ובשיתוף גורמי ואנשי מקצוע המוסמכים לכך, מה שיביא בסופו של יום למפגש המיוחל עם עצמנו וממילא עם יקירנו.

*

אני נזכר באחד המקרים המיוחדים שישבתי עם אמא שסיפרה שלבנה התפרצויות זעם חוזרות ונשנות לאחרונה, אפתיות המספרת לנו כמה לא אכפת לו ולא ממש מעניין אותו מה קורה אתו, דמוי עצמי וערך עצמי נמוך, מסוגר ולא משתף בכלום, ועל הדאגה הכנה שלה מהשינוי הדרמטי שחל אצל בנה בכללי.

מה שהפתיע הוא, שלאחר שהאם הותירה אותי לבד עם בנה עלתה תמונת מצב מעניינת. במהלך השיחה הסתבר לי בכלל שהקשיים עליהם סיפרה האמא על בנה הם בכלל שלה.

במהלך השיחה הבן סיפר לי על הצורך שלו באמא פתוחה ומשתפת רגשית ולא אמא שאתה לא יודע מה עובר עליה ומה היא מרגישה, אמא שמאפשרת לעצמה להיחשף ברגעים מביכים, אמא שמוצאת יותר פניות נפשית לזמן איכות שלהם יחד, אמא שלא כל ה'עולם' נופל על הכתפיים שלה ולא מותיר לה זמן ופניות למשפחתה.

פתאום 'התהפך הגלגל': האם שחשה את האפתיות של בנה, את חוסר השיתוף הרגשי של בנה שומעת בעצם שהקושי הזה הוא בעצם השתקפות של הקושי שלה עצמה כפי שבא לידי ביטוי אצל בנה. הבן בסך הכל בחר באופן לא מודע אמנם, לשקף לאמו מה עובר עליו ממה שנשקף ממנה בעצם. התקפי הזעם וההתפרצויות היו ביטוי להדחקה הכל כך גדולה הן בזמן והן במצב הנפשי הקשה אליו נקלע עקב הימנעות מלשתף את אמו בפנטזיה לו הוא כל כך ייחל למצוא את האמא הייעודית: המשתפת, החולקת, המאפשרת לעצמה להיחשף, הפנויה נפשית רגשית אליו. הדימוי והערך העצמי הנמוך הועבר אליו מאמו שחשה עצמה כלא מוצלחת וכסתם עוד איזה אמא חסרת ערך.

וכן הוא מוכנה לסבול בשקט את הכאב הנורא, את ייסורי הנפש העזים עמוק פנימה, העיקר לא לתת לאמא תחושה שאת לא בסדר, שאת אשמה בזה שאת לא משמעותית עבורי…

הוא מקסימום ישדר לנו אותות מצוקה באופן לא מודע ואז או שנשים לב אליהם ויקרה משהו או שלא ואז המצב יחמיר… האפתיות- מלמדת על כך שהוא כבר השלים עם המצב אין לו ציפיות שמשהו ישתנה… רק מה, הוא בשום פנים ואופן לא יעלה על דעתו לתת לאמו תחושה שהמצב שלו קשור אליה בצורה כל שהיא, ממש לא. להיפך הוא יטרח להדגיש לנו שאני הלא בסדר כאן, עובר עלי משהו אבל זה לא קשור אלייך אמא…

אז תשתף מה לא בסדר אצלך שנוכל לעזור מנסה האמא?

והוא שותק לא יודע מה לומר, רק מפטיר שוב ושוב: "אמא אבל אין לי כלום הכל בסדר באמת שהכל בסדר"… אבל אני רואה שהכל לא בסדר מתעקשת אמא… ולך תסביר לה שבאמת הכל בסדר אצלי חושב הבן בלבו, זה רק זה שאמא לא מבינה שמה שעובר עלי לא קשור אלי, אלא אליה, למצבה ותפקודה כאמא שלי אלי!

זהו סוד קסם הנעורים… הם יסבלו אך לעולם לא יחשפו את האמת המרה מאחורי המשבר, שלעיתים הוא כלל לא שלהם אלא שלנו! כל זאת רק שלא לאכזב אותנו חלילה, לא להביך אותנו, לא לתת לנו תחושת אשמה, שאנחנו ההורים חלילה לא בסדר.

*

אם אנחנו רוצים שהמתבגרים ישתפו אותנו כדאי שנשאל את עצמנו האם אני משתף אותם? האם אני מסוגל ויודע לבטא את רגשותיי בפניהם? מתי פעם אחרונה שעשיתי זאת? לתרגל את שפת הרגשות ולחלוק אותה יחד עם ילדיי כך שתהפוך לחלק נפרד ממי שאנחנו מחיינו.

נקודה נוספת משמעותית וקריטית: כאשר המתבגר כבר היעז לפנות אלינו, כן עבורם להעז לפנות אלינו זה ייסורי מצפון והתחבטות נפשית שעוברת כמה וכמה גלגולים עד שהם מחליטים בכלל לגשת אלינו כך שבקלות נוכל לפספס את ההזדמנות הפז שנקראת בדרכנו ולאבד אותם. אז ברגע שהרגע הזה קורה סוף סוף, נפנה את עצמנו באותו רגע מכל עיסוק אפילו החשוב והקדוש ביותר ונקדיש את עצמנו ואת כל כולנו אליו להקשיב לו בשיא הרצינות ולקחת את כל מה שהוא אומר ולהתייחס אליהם ברצינות ובכובד ראש.

נגלה אמפתיה רגישות ואנושיות לכל ובכל מה שהוא משתף אותנו! בשום אופן לא נקל ראש בדבריו נגחך נלעג או נצחק  בטח שלא נשפוט נבקר או נתעלם ממה שהוא אומר או משתף אותנו בו. הוא חייב להרגיש בנח לדבר ולשתף אותנו בכל תחום או נושא שיהיה גם אם יהיה זה התחום הכי מוזר הכי מופרך והכי לא מתקבל על הדעת אנחנו כאן בשבילך ועבורך לכל דבר פשוטו כמשמעו. כאשר הוא יזהה במשפיע את הדמות הזו שגם לו יש את השפה ואת מנעד הרגשות הרחב שיכול ומסוגל להכיל ולשמוע ולהקשיב ולהכיל כל נושא שיעלה ביניהם אז הוא ירצה לשתף.

מספיק שפעם אחת הוא יחווה איזה שהוא התעלמות או זלזול חוסר אכפתיות או חוסר קשב אמיתי חוסר כנות או תחושת 'בגידה' מצידו של המשפיע כאשר הוא יצטייר או ייחווה בעיניו כלא אמין נגמר הסיפור האמון שלו ממילא כבר סדוק ושבור אז כל טריגר ולו הקטן ביותר יגרום לו להסתובב חזרה ולומר שלום ולא להתראות. הרגישות העצומה ושימת הלב הנדרשת מאיתנו היא בהקשבה לכל מילה שיוצאת מפיו לכל התנהגות חריגה שראינו שמענו ושמנו לב אליה שבאה מכיוונו.

שימו לב: התנהגות חריגה היא לא התרסה היא מסר סמוי העובר אלינו ממנו. כל שינוי חריג התופס את תשומת לבנו בדיבור או בהתנהגות צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה בניסיון להבין מה הוא אמר לנו כעת? איזה מסר הוא העביר אלינו בדיבורו או בהתנהגותו?

*

אז כשמדברים על דמות משמעותית לבני הנוער, מדברים על סוג הדמויות שצריכים לנכוח במרחב החיים של הנער/ה בישיבה /בתיכון עצמו, הם צריכים להיות אלה שמרגישים, שחווים, שמשתפים, שמדברים את שפת הרגשות בעצמם. אלה שמקדשים את שפת הרגשות שנותנים להם מקום של כבוד בחייהם ובחיי יקיריהם. הם צריכים להיות דמות כזו המכונה בלשון החסידות 'בעל גדלות המוחין' שיכולת ההכלה הפתיחות ההקשבה והאמפתיה הם חלק בלתי נפרד מאישיותם. הדמות המשמעותית צריכה וחייבת להיות משמעותית עבור הנער/ה. הם אלה שבוחרים אותנו לא אנחנו בוחרים אותם.

זה ממש אבל ממש לא חייב להיות דמות של אנשי מקצוע (למרות שלחלק המקצועי חייבים אנשי מקצוע שיתנו מענה הולם לישיבה/ תיכון במידת הצורך) להיפך דמות שחיה עמם יום יום ופוגשת אותם תדיר על בסיס יום יומי.

השתלמות לצוות החינוכי לא צריכה לעסוק רק בשאלה איך מזהים סימני מצוקה אצל הנערים/ות? איך מסייעים להם בשעת משבר? מה ניתן לעשות עבורם? ועוד, אלא ובעיקר איך הדמויות הופכות למשמעותיות עבור הנערים/ות בכך שהם עצמם הם מאותו זן רגשי הדובר את שפת הרגשות באים במגע עימה מקרוב מכירים אותה היטב פתוחים ורגישים לעולם הרגשות אמפתיים מכילים קשובים.

זה הערך המוסף של אנשי הצוות הרוחניים בישיבות או בתיכונים דמויות כדי שהנערים/ות יזהו בהם את האדם הנכון והמתאים לשוחח אתו ולשתף את אשר על ליבם.

הדמות הרוחנית המהווה דוגמא אישית רוחנית חסידית היא קריטית ומשמעותית מאוד עבור הנער או הנערה אך בכדי שהם ימצאו את עצמם משתפים אותם הם זקוקים לדעת שהעולם הפנימי שלהם בו הם חיים יום יום שעה שעה לא רק שלא זר לדמות איתם ירצו להתייעץ אלא זהו חלק בלתי נפרד מחייהם!

שנשמע ונתבשר רק בשורות טובות ישועות ונחמות ונזכה כבר לייעוד בו ימחה ה' אלוקים דמעה מכל פנים בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!