מה עושים כשהקנאה משתלטת על הילד?

הרב אריאל קהניאל, יועץ חינוכי M.E.d בת"ת צבאות מנחם הקריות ובמוסדות חינוך בחו"ל, מרצה במכללות לחינוך ומאמן מנטלי

"אבל למה הוא קיבל חדש ולי לא קונים כלום?" "אני כבר לא רוצה להיות החברה שלה!"

התגובה המיידית שלנו כהורים או מחנכים – היא לעיתים גערה או ניסיון להחזיר את הילד לפרופורציה.

אבל האמת היא: הקנאה אינה חטא – היא סימן.

סימן לכך שילד מרגיש חסר. שהוא לא בטוח בערך של עצמו, ולכן הוא מודד את עצמו לפי מה שיש לאחרים.

בחסידות מוסבר שעיקר שורש הקנאה מגיע מנפש הבהמית, שמטבעה עסוקה בהישרדות, השוואות ותחרות.

ה"אני" של הנפש הבהמית לא מחובר למהותו – ולכן כל הצלחה של האחר נחווית כאיום.

לעומת זאת, הנפש האלוקית רואה את עצמה כשליחה בעולם, עם תפקיד ייחודי שאין לאף אחד אחר.

אז מה עושים בפועל?

כאשר ילד מגיב בקנאה – לא נמהר להטיף. במקום לומר: "זה לא יפה לקנא", או "תשמח בשמחתו" – נביט אל הילד בעין פנימית ונשאל:

מה חסר לו עכשיו?

אולי הוא מרגיש שהוא לא מספיק נראה?

אולי הוא זקוק להכרה בערך שלו – לא רק על ההצלחות, אלא פשוט על מי שהוא?

התגובה הנכונה לא נובעת מתיקון התנהגות – אלא מהחזרת החיבור לזהות הפנימית.

ילד שיודע שהוא יקר, אהוב ומשמעותי בפני עצמו – יוכל ללמוד גם לפרגן לאחר, מבלי להרגיש קטן יותר.

זה בדיוק מה שמלמד אותנו הרבי: אהבת ישראל אמיתית אינה רק רגש – היא תפיסת עולם. היכולת לראות בכל ילד "נשמה", גם כשהוא מתנהג הפוך ממנה – זו המהות של חינוך חסידי.

טיפ מקצועי לסיום: כשהילד מקנא – אל תגיבו על הקנאה. תגיבו לילד שמתחתיה.

אמרו: "אני מבין שזה היה לך לא פשוט לראות. אתה כל כך חשוב בפני עצמך. רוצה שנחשוב יחד מה יעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך?"

הקנאה לא תיעלם מיד – אבל הילד ילמד לראות את האור שבו. וזה שווה הכול.