הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת 'תומכי תמימים' סינסינטי, אוהיו
בשבוע שעבר חגגנו כולנו את היום הבהיר ה' טבת, היום בו הרבי מלך המשיח ניצח במשפט לאחר מאבק ממושך בנוגע לספרי ספריית הרבי הריי"צ. באותו יום נזכרתי באירוע שהתרחש בשנת תשנ"ט, כשהייתי תלמיד בישיבת ליובאוויטש בטורונטו.
זה היה במהלך תפילת שחרית בה' טבת (שחל באותה שנה ביום חמישי); החזן סיים את חזרת הש"ץ ולא היה בטוח אם המניין צריך לומר תחנון או לא. הוא הסתובב לעבר אחד מחברי ההנהלה לראות אם צריך לומר תחנון או קדיש. הייתה התלבטות מסוימת ואז הוחלט לדלג על תחנון לכבוד היום המיוחד… זמן קצר לאחר מכן, בחור אחר תלה מודעה בבית המדרש (ללא חתימה) ובה מחאה על כך שבכלל הייתה שאלה אם צריך לומר תחנון ב"יום טוב של הרבי!"
זמן מה לאחר מכן, שוחחתי עם אחד מחברי ההנהלה והוא העיר על שלט המחאה הזה. הוא הסביר – מלבד החוצפה הברורה של תלמיד לתלות שלטי מחאה באופן כללי – שיש נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת. הנקודה הזאת בהחלט עולה במוחי מאז מדי פעם: "אי–אמירת תחנון בה' טבת היא ביטוי של רגש חסידי", הסביר. "הרגש יכול להיות נכון וקדוש, אבל הוא רק רגש. רגש מעצם הגדרתו הוא אישי מאוד וביטוי למה שקורה בתוך ליבך. לעולם אל תכפה את רגשותיך על אחרים ובוודאי לא לגנות אנשים אחרים שאינם חולקים את רגשותיך".
חייבת להיות הבנה יסודית של רגשות חסידיים ('הרגשים') והאיזון העדין שהם דורשים: (1) זהו הביטוי האישי והעמוק שלי להבנה של מצב מסוים (וכמובן שאינו יכול לסתור הלכה). (2) לעולם אין לכפות אותו על אחרים לקיימו, שכן זה רק רגש שלך (לא הלכה, ואפילו לא מנהג חב"ד רשמי המובא בספר המנהגים וכו').
נקודה נוספת שחשוב לדון בה בגלוי, והיא נוגעת לבחורים צעירים אידיאליסטים: היזהרו מניסיון להעתיק את הרגשות החסידיים של חסיד אחר.
רגשות חסידיים רבים – מעצם הגדרתם – אינם התנהגות חסידית סטנדרטית, מכיוון שפעמים רבות הם ביטויים של הקשר האישי של חסיד מסוים עם הרבי, זה יכול לצאת קצת שונה ממה שבדרך כלל מקובל. וכך אף רש"י כותב (בראשית כ"ב: ג) לגבי אברהם אבינו שחבש בעצמו את החמור לנסיעה לעקידה: "ויחבוש – הוא חבש בעצמו, ולא ציווה לאחד מעבדיו, שאהבה מקלקלת את השורה".
פעמים רבות מדי, בחור צעיר יכול להיתקל בהתנהגות מוזרה או חריגה של חסיד מסוים המהווה ביטוי הקשר של אותו חסיד עם הרבי, והבחור הצעיר "יאמץ" את אותה התנהגות לעבודת השם האישית שלו. זה יכול להוביל לתוצאות שליליות מאוד כי ההתנהגות של הבחור, אינה ביטוי של רגש עמוק אמיתי כמו אצל החסיד השני, אלא רק חיקוי. לפני אימוץ של התנהגות מסוימת, נדרש דיון פתוח וכנה עם המשפיע האישי שלך.
נקודה חשובה ורגישה נוספת הקשורה לדיון זה: במהלך תשרי האחרון, שמעתי שני תלמידים ישראלים צעירים מדברים על משפיע מסוים, כאשר הנושא היה עד כמה אותו משפיע "חי משיח". בחור אחד אמר לבחור השני שבלתי אפשרי שאותו משפיע "חי משיח" באמת, כי אין לו "יחי" על הכיפה, וגם אין לו סיכת דגל משיח צהוב על דש החליפה שלו.
לא אדון במסגרת זו אם זה טוב או נכון שמישהו צריך ללבוש "יחי" על הכיפה שלו, או לענוד סיכה על החליפה שלו – אבל דבר אחד בטוח: במקרה הטוב, פעולות אלה הן ביטוי של רגש חסידי אצל מישהו שרוצה להפיץ משיח בדרך מסוימת. העובדה שרגש אישי הפך כל כך סטנדרטי (וכמעט חובה!) עד שאנשים נשפטים על ההתקשרות הפנימית האמיתית שלהם על פי אותם סטנדרטים, מדאיגה מאוד.
עלינו תמיד לזכור מה אמיתי ונכון (הלכה או הוראה ברורה של רבותינו הקדושים) ומה הוא רק ביטוי של רגש חסידי ועלינו לפעול בהתאם.
אדגיש ואכתוב: אינני מזלזל ברגשות חסידיים; להיפך, אני חושב שכל אדם חייב לפתח את מסכת רגשות ההתקשרות שלו לרבי! אנחנו פשוט צריכים לדעת את הפרספקטיבה הנכונה על הרגשות האישיים שלנו.
אתם מוזמנים לשתף את מחשבותיכם על הנ"ל איתי על ידי שליחת מייל אישי: rabbiavtzon@gmail.com