אמירת הסליחות הראשונות לפי מנהג חב"ד

הרב יעקב חביב, דיין ומו"צ ירושלם ת"ו, חבר בד"ץ איחוד הרבנים וחבר מכון הלכה חב"ד 

"שבת סליחות" בה מרגישים את "ריח הימים הנוראים" היא תחנה חשובה לעבודת חודש אלול וחודש תשרי. שבת זו היא הכנה לעבודת הסליחות שמיד בצאת השבת, ובכך חסידים רבים נוסעים לרבי, כדי לזכות להשתתף במעמד הסליחות שבמוצש"ק.

כדי להבין במוחש מעלת השבת הנקראת בפי החסידים "שבת סליחות", להבין שורש ומעלת עבודתה של שבת ק' זה, ובכן גם להבין חשיבות אמירת תחילת הסליחות במוצש"ק דווקא, נביא את דברי קודשו של הרבי הריי"צ נ"ע אשר נותן לנו להבין ולחיות את השבת סליחות בליובאוויטש ובכל עניניו ובכל פרטיו. וכפי שהביאו בלקוטי דיבורים (חלק א, עמ' 232) ובספר השיחות (ה'ש"ת עמוד יח)"הימים שחולפים מקרבים אותנו יותר ויותר ל"שבת סליחות". בכוונת לב מיוחדת היו שומעים את מאמר החסידות של הרבי בליל שבת זו. ליל השבת הזה התאפיין בשינה מועטת מן הרגיל. המיטה עצמה הייתה כאילו דוחפת ורומזת לקום מוקדם יותר. הייתה חסרה מנוחת הנפש הדרושה לשינה עמוקה, ולכן היו החסידים מוצאים עצמם במקווה עוד לפני שהאיר היום. בכניסה למקווה נוכחת כי הרבה כבר הקדימו אותך. הכול ממהרים ומכולם מוקרנת התחושה כי שבת זו שונה משבתות כל השנה. השבת היא שבת סליחות. "בראש דופקים ומתערבבים רעיונות ומחשבות. לנגד העיניים חולפת לה הצעקה המסעירה 'לך ה' הצדקה', ויותר מזה התחושה החדה כי 'ולנו בושת הפנים'. בלב נשבר טובלים במים, מתוך ניסיון כן לבחון אם אמנם זו טבילת תשובה אמיתית, בחרטה על העבר ובקבלה על להבא, או שח"ו אין זו אלא טבילה בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. "בדרך חזרה מן הטבילה חולפים על פני ה'שטיבלאך' ובתי-המדרש השונים שבעיירה, וקול התהילים הבוקע מהם שונה היום ומיוחד במינו. כל ימות השנה היו יהודים פשוטים משכימים לאמירת תהילים, ובשבתות אף הצטרפו אליהם הסוחרים והרוכלים ביישובים ובכפרים. ובכ"ז, גם בקרב אומרי התהילים הקבועים הייתה שבת זו שונה מן הרגיל. זו שבת שבה תשומת-ליבו של אדם נתונה למתרחש בליבו פנימה. באמירת התהילים שלהם שמעת נימה פנימית, שניזונה מן האווירה החסידית השורה על העיירה. "בבית המדרש של הרבי החלה חזרה על מאמר החסידות מליל אמש, חזרה שהתמשכה כמה שעות. בדרך-כלל נכנסו גם אל חדרו הקדוש של הרבי לחזרה נוספת, שנערכה לפניו, תוך שהרבי מאזין ומתקן את החוזרים פה ושם. לאחר מכן יוצאים שוב לחזרה שלישית בין החסידים, ורק לאחר מכן החלה תפילת שחרית. כשהגיעו לסעודת השבת כבר הייתה השעה שלוש אחר-הצהריים. "סעודת שבת על שולחנו של כ"ק אמו"ר הייתה גם היא שונה מכל סעודת שב"ק של כל השנה. היא הייתה הרבה יותר קצרה. בכלל, בליובאוויטש לא ארכו הסעודות זמן רב, אלא א"כ נזדמן לפעמים שהתוועדו בסיפור מעשה או בחזרת אמרה חסידית. "סעודות שבת בליובאוויטש היה להן סדר מסודר, ובכלל היה לליובאוויטש סדר בכל דבר, מתוך קביעות מוגבלת בהגבלות של זמן ומקום. בשבת סליחות הסעודה הייתה בקיצור, משום שבכל דבר "הורגש ריח הימים הנוראים".

ועינינו זכו וגם ראו את האווירה הקדושה בבית רבנו שבבבל, בשבת מיוחדת זו, באמירת תהלים ובהתוועדויות לאחרי התפילה ובהתוועדות במוצש"ק לפני אמירת הסליחות והיא כהכנה לאמירת הסליחות. ואמירת הסליחות ובסיום שירת "רחמנא דעני לעניי ענינא" כאשר הרבי מעודד את השירה. ועוד כפי שאפשר לראות בכמה שיחות קודש והתוועדויות שהרבי מדבר על חשיבות שבת זו. וראה בספר התוועדויות תשי"א (חלק ב' עמ' 327) והתוועדויות תשמ"ב (חלק ד' עמ' 2253) והתוועדויות תשמ"ג (חלק ד' עמ' 2045) אשר בהם הרבי מדגיש חשיבות בשבת זו.

א. והנה יסוד מנהגינו באמירת הסליחות לומר אותם בשבוע של ראש השנה או בשבוע שלפניו ובכך כאשר ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים באמירת הסליחות שבוע נוסף קודם לכן, על מנת שלא לפחות באמירת הסליחות פחות מארבעה ימים. ואף שרבנו הזקן הביא בלקוטי תורה לומר את הסליחות מר"ח אלול, מ"מ מנהגינו כמנהג ק"ק אשכנז וכפי שנביא בהמשך. וגם מנהגנו בזה להתחיל במוצש"ק אחרי חצות דווקא וכפי שכתב הרבי בספר המנהגים (עמ' 54) בזלה"ק: "סליחות הא' – מתחילין אחר ובסמוך לחצות לילה. בשאר הימים באשמורת הבוקר" ובהערות שם כתב בזלה"ק: "כנראה מפני שאומרים במוצאי מנוחה. ואין אומרים סליחות וי"ג מדות קודם חצות לילה" עכלה"ק.

וכן מצינו שרשם הרבי מהנהגותיו של הרבי הריי"צ והוא ברשימותיו (ח"ד עמ' 8) ריגא שנת תרצ"א: "הסליחות הא'- "במוצאי מנוחה" – במוצאי ש"ק אחר חצות. "זכור ברית" (הכוונה בערב ר"ה) – באשמורת הבוקר".

אשר ע"כ רואים במנהגנו, שיש חשיבות רבה להתחיל את אמירת הסליחות בשבוע של ר"ה או שלפניו וגם להגידו דווקא במוצאי שבת ולא ביום ראשון, ובנוסף לכך להגידו אחרי חצות דווקא ולא באשמורת הבוקר.

ב. וכדי להבין יסוד המנהג יש להקדים את מקור אמירת הסליחות, כי המנהג לומר סליחות בימים נוראים אין לו מקור במדרשים ובגמרא, אלא מצינו אותו בתקופת הגאונים להשכים באשמורת הבוקר לאמירת "הסליחות" ותחנונים בימים אלו. הראשון הוא רב כהן צדק (מעיר סורא, המאה השמינית) שכתב בזה"ל: "מנהג בשתי הישיבות (סורא ופומבדיתא) לומר תחנונים בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. משכימים בכל יום לבית הכנסת לפני מועד השחר ומבקשים רחמים" עכ"ל. וכן היא דעתו של רבנו האי גאון (בגדד, המאה האחד עשרה) שכתב ג"כ בזה"ל: "מנהגנו לומר תחנונים בעשרת ימים אלו בלבד, ושמענו מקצת מקומות משכימים מראש חודש אלול". וכן הובאו דבריו ברא"ש (ר"ה ד, יד), ובטור (סימן תקפא). וכן כתב בסדר רב עמרם גאון (סדר אשמורות, עמ' קמה) וכן העיד הר"ן  (ר"ה ג, א) שהמנהג בגירונה וגלילותיה "שלא לקום עד ר"ה". וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה פרק ג הל' ד) "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".

לפ"ז רואים היטב כי המנהג הקדום היה באמירת הסליחות רק בעשרת ימי תשובה, ובמקצת מקומות נהגו מר"ח אלול.

והנה על אודות המנהג לומר סליחות מראש חודש אלול מצינו שהראשון שכתב אותו, הוא רבנו יצחק גיאת (ספרד, באותה תקופה של רב האי גאון) וכתב בזה"ל: "ואנו מנהגנו כאלו המשכימים מתחילת חודש אלול. והוא כפי שכתב רב האי גאון מפי השמועה". וכן כתב רבי אברהם בן נתן הירחי בספרו המנהיג (הל' ר"ה, כה  מהמאה השתים עשרה אשר למד אצל חכמי לוניל בצרפת, ואצל הראב"ד) שהביא שכך נהגו בחלק מהמקומות בספרד. והטעם שנתנו למנהג זה, הוא שמר"ח אלול עלה משה רבנו לקבל לוחות שניים, וירד ביוה"כ, והוקבעו ימים אלו לימי רצון, מחילה וסליחה.

וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' תקפא ס' א) וז"ל: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים, מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים" עכ"ל. והמג"א (שם ס"א א) באשמורת מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות ובסוף הלילה שט בעה"ז והוא עת רצון (הגמ"נ). ועל מה שכתב המג"א: "והוא עת רצון" כתב הפרמ"ג (שם) שלפי"ז אומרים הסליחות בסוף הלילה ממש, קודם אור היום.

והנה הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל פסק בספרו כף החיים (שם ס"ק ב' "נוהגין לקום באשמורת, ומקומות שנוהגין לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י"ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרים בערבית לקיצוץ ח"ו . תשובת הרמ"ז (סימן ל) ברכי יוסף (אות א) שערי תשובה (ס' א) וע"ש, עכ"ל.

ומשום הכי המנהג הנפוץ בקרב קהילות הספרדים, אשר מתחילים לומר סליחות מראשית חודש אלול, מאחרי חצות הלילה או מלפני אשמורת הבוקר עד אור הבוקר, חוץ מימי שבת וראש חודש, שאין אומרים תחנונים בשבת ובראש חודש. ואמירת הסליחות באשמורת הבוקר רצויה ביותר, כי עת זו היא "עת רצון" והקב"ה קרוב אז לכל קוראיו.

ג. והנה מצינו בראשונים מנהגים נוספים לימי אמירת הסליחות, כגון אמירתו בימי שני וחמישי שבחודש אלול וכפי שהובא במאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק א) , או מיום שני או חמישי שקודם ראש השנה כפי שהביא השבולי הלקט (סדר ר"ה, רפב) וכן התניא רבתי (הל' ר"ה, סדר המעמדות) וכן מיום ט"ו אלול  כפי שהובא במטה אפרים (סי' תקפא, יא), בשם אבודרהם, אמנם מנהגים אלו לא התקבלו בקרב קהלות ישראל.

אלא המנהג המקובל בקהילות האשכנזים הוא להתחיל אמירת הסליחות במוצאי השבת של השבוע שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג' בשבוע, ולא נשארו לפחות ארבעה ימי סליחות, מתחילים את אמירתן במוצאי שבת של השבוע שלפני זה.

והנה יסוד המנהג מובא בסידור רש"י (סימן קלט) וכן במחזור ויטרי (סימן שיג), להשכים קודם עמוד השחר לומר תחנונים ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. וכתבו הרא"ש (ר"ה דף יד), שכשחל ר"ה ביום חמישי או בשבת, מתחילים ביום ראשון שלפניו באותו השבוע. וכשחל ר"ה ביום ב' או ג', מתחילים לומר סליחות ביום ראשון של השבוע שלפני השבוע שחל בו ר"ה.

וחזי הוית למהרי"ל (מייסד מנהגי אשכנז) שכתב: "בכל שנה ושנה, בסוף חודש אלול – ימי סליחות של הימים הנוראים; מתחילין ביום ראשון (באמירת הסליחות) בשבוע שחל בו ראש השנה, ואם חל ר"ה בתחילת השבוע, מקדימים לשבוע שלפני ראש השנה". ועל סמך זה פסק הרמ"א (שם סי' תקפא ס' א) "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית. ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית. ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה שני (או) שלישי, אז מתחילין מיום ראשון שבוע שלפניו", עכ"ל.

וכתב המג"א (שם ס"ק ג) "שבוע שלפניו, כדי שיוכלו להתענו' ד' ימים לפני ר"ה נגד ב' ימים דר"ה ושבת ועי"כ שאין מתענין ונ"ל דהמתענה בר"ה א"צ להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אף על גב שנהג כבר להתענות דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין".  והוסיף הבאר היטב (שם ס"ק ה)  והטעם לד' ימים אלו דבר"ה נאמר ועשיתם שיעשה עצמו קרבן והקרבן צריך ביקור ד' ימים מפני המומין.

ואנכי הרואה לבעל הלבוש (שם ס' א) שכתב "וקצת מקומות נוהגים לעמוד באשמורת מראש חדש אלול עד יום כיפור ולומר סליחות ותחנונים. ומנהג אשכנ"ז וכל הנגררים אחריהם כמונו היום, המנהג הוא כן: כשמתקרב זמן הדין, דהיינו כשחל ראש השנה ביום ה' או בשבת, מקדימים פני השם יתברך לעמוד בבקר באשמורת ביום א' שלפני ראש השנה; וכשחל ראש השנה ביום ב' או ג', מתחילין לעמוד ביום א' שלפני השבוע שחל ראש השנה להיות בתוכה. ונוהגין כן, משום שמנהג רוב העולם שיתענו עשרה תעניתים עם יום כיפור, כנגד עשרת ימי תשובה, ולעולם יחסרו ד' ימים מראש השנה עד יום יוכ"פ שלא יוכלו להתענות בהם, דהיינו ב' ימים ראש השנה ושבת תשובה וערב יום כיפור. לפיכך, כשחל ראש השנה ביום ה', אז יכולין להתענות ד' ימים קודם ראש השנה וה' ימים בין ראש השנה ליום כיפור, ויום כיפור הוא הי'; וכל שכן כשחל בשבת. אבל כשחל בב' או בג', שלא יוכלו להתענות ד' ימים באותו שבוע, לכך מתחילין בשבוע שלפניה. וכדי שיהיה לעולם יום קבוע שלא יטעו, קבעו להתחיל לעולם ביום א'; ואז יוכל להפסיק בין התעניתים ולהשלים י' ימי תענית בימים מדולגים".

וכן פסק המשנ"ב (ס"ק ו (מיום ראשון שבוע שלפניו – משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יום הכיפורים, ולעולם יחסרו ארבעה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יוכלו להתענות, דהיינו שני ימים ראש השנה, ושבת שובה, וערב יום כיפור, לכך צריך להשלים ארבעה ימים קודם ראש השנה. וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה, תקנו יום ראשון בכל פעם ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב: "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב: "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם".

ד. והנה מצינו כמה טעמים למנהג זה להתחיל אמירת הסליחות לפחות ד' ימים לפני ר"ה, ומצינו להגאון רבי יוסף בן משה זצ"ל אשר מביאו בשם רבו רבי ישראל איסרלין זצ"ל בעל תרומת הדשןבספרו לקט יושר (או"ח, עמוד קיח) "שחל ר"ה ביום ה', נוהגין לעמוד סליחות ביום ראשון שלפניו, משום דצריכין ג' ימים להכנה כמו מתן תורה",  לפי זה צריך היה להתחיל ביום שני שלפני ראש השנה, ותירץ: "ויש לומר, לעולם עומדין ביום ראשון משום שהוא סמוך לשבת, ונהג כל אדם ללמוד בשבת, וכן הוה בימיו, משום דאין לאדם עסקים, וגם יש לו פנאי ללמוד. והביא משל: כשבאו ישראל לא"י רוצה תורה לחגור שק, משום כשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה והיו לומדים תורה, אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו ואינם לומדים תורה. אמר הקדוש ברוך הוא: משל לשתי אחיות, ואחת לוקחה לאיש ואין לה בת זוגה כו'. כך השיב הקדוש ברוך הוא: יש לך בת זוג ושבת שמו, ובשבת הם פנויים ממלאכה והוי לומדים תורה. לכך טוב להתחיל ביום א', כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת, ואמרינן בגמרא שבת (דף ל ע"ב) "אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה". לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה. וגם הפייט התחיל: במוצאי מנוחה".

וכן מצינו עוד טעם למנהג זה, והובא בביאור הגר"א (בשו"ע סימן תקפא), שקבעו להתחיל הסליחות ביום בריאת העולם, ולא קבעו כ"ה באלול, לפי שבקשו לקבוע זמן קבוע בימות השבוע כדי שלא יטעו.ועוד טעם כתב הא"ר (שם) שבכל הקרבנות נאמר "והקרבתם" ואילו בר"ה נאמר "ועשיתם", ללמד שצריך אדם לעשות עצמו קרבן בר"ה, ועל כן תקנו ארבעה ימים קודם ר"ה לביקור מפני המומים. וראה עוד טעם להגאון הערוך השלחן (שם ס"ק ג) "כי האדם תכלית הבריאה, וראוי להתחיל בתשובה ביום הראשון לבריאה, וע"ש.

ה. והנה כעת נשאר לנו להסביר מה הטעם שע"פ מנהגנו צריכים להתחיל את הסליחות במוצש"ק דווקא, שהרי מדברי הרמ"א שהוא מקור לפסיקה משמע שאומרים אותו "באשמורת" דווקא ומדבריו אין הבדל בין אמירתו ביום הראשון לשאר הימים,  וכדבריו בשו"ע "ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה". ועוד זאת כאשר מצינו בדברי הפוסקים לומר את הסליחות באשמורת הבוקר דווקא ולא חילקו בין היום הראשון לשאר ימי הסליחות, וכדברי רבי עמרם גאון  "קודם עמוד השחר", וכן הרמב"ם הנ"ל  "לקום בלילה ולהתפלל בדברי תחנונים עד שיאיר היום", וכן בסידור רש"י (סי' קל"ט) ומחזור ויטרי (ח"א סי' שי"ג) "לקום לפני עלוה"ש", וכן פסק המטה אפרים (שם ס' יא) "שמתחילים להשכים לומר סליחות מן יום א' בשבוע שחל בו ר"ה" משמע שמתחילים באשמורת הבוקר דווקא.

ועוד זאת כי הרי הסברנו לעיל כי עיקר זמן אמירת הסליחות לאמרם באשמורת הבוקר דווקא משום שהוא עת רצון שאז הקב"ה כביכול שט בעולם הזה ומתעוררים חסדיו יתברך בעולם, א"כ בפשטות היינו צריכים לומר הסליחות הראשונות באשמורת הבוקר ולמה להתחילם אחרי חצות ובשאר הימים באשמורת הבוקר.

אלא מוכרחים לומר שיש טעם להתחיל דווקא במוצש"ק ולא לחכות לאשמורת הבוקר של יום הראשון, וזה שצריכים להתחילם אחרי חצות דווקא, הוא כי לפני חצות א"א להזכיר י"ג מידות אלא בעת רצון וכדברי הזהר הק' להגידם מיד אחרי חצות הלילה.

ובאמת מצינו טעם עליון להתחיל את הסליחות דווקא במוצש"ק ואחרי חצות כאשר לובש עדיין את בגדי שבת, מתוך עונג שבת ושמחת התורה והמצווה שבה. וטעם נפלא כתב בעל הלקט יושרשהזכרנו לעיל, והוא ע"ד מה שאמרו שצריך הכנה ג' ימים כמו במתן תורה. ולפי שבשבת כל אחד נוהג ללמוד תורה, שהרי אין לאדם עיסוקים ויש לו פנאי ללמוד, ושבת היא גם בת זוגה של התורה, לכך טוב להתחיל מיד במוצש"ק, כי העם שמחים מחמת מצוות התורה שהם לומדים בשבת. וגם מחמת עונג שבת, לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצווה. ולכן הפייט התחיל "במוצאי מנוחה".

לפ"ז למדנו מדבריו שיש ג' טעמים למה להתחיל במוצש"ק דווקא והוא: א) משום שמרבים בו בתורה. ב) משום שמרבים בשמחה. ג) משום שאז הנפש מעונגת. וזה עולה בקנה אחד בטעם שצווה הרבי שלפני שיתחילו את הסליחות במוצש"ק שיתוועדו לפני זה, ובזה מקיימים ג' הדברים שהם תורה שמחה ונפש מעוגנת, ורק אז נוכל לעמוד ולהגיד את הסליחות.

והנה מצאנו עוד טעם לדבר, והוא ממה שהובא בספר ויגד יעקב בשם הרה"ק רי"ד מבעלזא זיע"א וז"ל: "הרי באיזה פנים נבוא לשפוך שיח, הלא מרוב עוונינו כיסתה כלימה פנינו, וזהו מה שאומרים בסליחות "איך נפתח פה, באלו פנים נשפוך שיחים". אבל מבואר במדרש בראשית על הפסוק "ויברך את יום השביעי" שברכו במאור פנים, לכן תיכף אחר השבת יש לנו פנים לבוא לפניו".

וראיתי מובא בספר שם משמואל (תרע"ז פר' כי תבא) עוד טעם להתחלת הסליחות במוצש"ק, דהנה באמת אדם שחטא ונעקר מכלל ישראל איך יכול לבא לעשות תשובה, כי הוא רחוק מאד, אך מחמת הרצון והחשק של האדם לשוב לשרשו כמקודם, עי"ז הוא יכול לבוא לתשובה. אך לזה הרצון ג"כ קשה מאד לבוא מאחר שעדיין עומד בחוץ, מאין יבוא לו הרצון, אך בשבת שהיא עת רצון, ובפרט במנחה שהיא רעוא דרעוין ונפתח הרצון העליון למעלה, כמים אל פנים, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשובה. ע"כ שבת הוא זמן חשוב, ולכן מקדימים הסליחות במוצש"ק תיכף אחר חצות לילה. כי כל מה שיכולין לקרב לשבת טוב יותר, מחמת שאז היא ימי רחמים ורצון ושעת תשובה.

אשר ע"כ רואים שיש מעלה מיוחדת להתחיל את הסליחות במוצש"ק דווקא אחרי ההכנות שעשה במשך כל השבת ונכנס הוא לסליחות עם ההכנות והתוספת קדושה של שב"ק ולהגידו מיד לאחר חצות הלילה, כי על פי הזוהר, זמן זה אף הוא עת רצון. אבל לפני חצות הלילה אסור על פי הקבלה לומר בשום פנים סליחות וי"ג מידות, ועוד כדברי הברכ"י בשם מהר"ם זכוותא שבמוצש"ק אסור לומר סליחות קודם חצות הלילה, מפני קדושת השבת ומי שיושב בין צבור שאומרים סליחות בערבית ישב וידום.

ובתורתו של הרבי (התוועדות פר' תבוא תשכ"ח) מצאנו הסבר מיוחד לכל מה שהזכרנו לעיל בענין התחלת אמירת הסליחות במוצש"ק דווקא, "אשר מספר הימים שאומרים בהם סליחות לפני ראש השנה, הוא לפחות ארבעה ימים, ומובא בספרי האחרונים שהטעם לכך הוא, על יסוד הדין שנאמר לגבי הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, שיש צורך "לבקר" ולבדוק את הבהמה ארבעה ימים לפני ההקרבה, לוודא שהיא "תמימה" ואין בה מום שעלול לפסול אותה, כך עלינו, לפני ראש השנה, לבדוק ו"לבקר" את עצמינו היטב במשך לפחות ארבעה ימים, לומר "סליחות", כדי להגיע "תמימים", ללא מום רוחני, ליום הדין ר"ה שונה מכל הימים. כשהתורה כותבת את הציווי על הקרבת הקרבנות, היא משתמשת במילה "והקרבתם", "והקרבתם עולה", וכדומה. ואילו כשהתורה מצווה על קרבנות ראש השנה (במדבר כט), היא כותבת "ועשיתם עולה". הביטוי "והקרבתם", משמעותו תקריבו משהו אחר, נפרד מכם. אבל בר"ה יש צורך ב"ועשיתם", לא די ב"והקרבתם", אלא יש צורך יתרה מזו "לעשות", ליצור קרבן, לעשות וליצור מעצמכם מהות חדשה. האדם צריך לעשות מעצמו קרבן לה', "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". עליו ליצור מעצמו מהות חדשה, תמימה, שתהיה ראויה ל"התקרב" לקב"ה. ובהיות ועליו להיות קרבן תמים, "ועשיתם" לכן עליו לבדוק ו"לבקר" את עצמו ממום ארבעה ימים לפני ההקרבה, וזהו הטעם לכך שאנו אומרים סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה".

וממשיך הרבי בלשונו הזהב: "היות ועל האדם עליו "לבקר" את עצמו ממום ופגם לפני ראש השנה, נשאלת השאלה, כיצד האדם יכול לבדוק את עצמו. הוא עצמו הרי פגום, הוא הינו בעל מום איך הוא יכול לבדוק את עצמו. ידוע הכלל "אין חבוש מתיר את עצמו", כך שלכאורה איך אפשר שהאדם "יבקר" ויבדוק את עצמו, ויוודא שאין בו פגמים. בכח מה יכול האדם להתעלות מעל עצמו, להביט על הפגמים שלו "מלמעלה", כשהוא גבוה יותר ממעמדו בחיי היום יום, וכך לבחון את עצמו ולתקן את הפגמים שלו. לשם כך נותנת לו התורה לפני אמירת הסליחות את יום השבת. "שבת סליחות". בכח השבת, האדם יכול להתעלות ממצבו הירוד, ממצב שיש בו פגמים. בכח השבת, הוא יכול לבדוק ולבקר את עצמו. שבת זהו יום שאסור לומר בו ווידוי או סליחות, השבת היא נעלית מפגמי וחסרונות היום יום, וכפי שאנו אומרים בנוסח תפלת "כגוונא" בליל שבת: "וכל דינין – מתעברין מינה", אין "דינין" וחסרונות ביום השבת. אפילו לבית הדין אסור לשבת ולדון ביום השבת, כי בשבת האדם מתעלה מעל פגמי וחטאי השבוע. עד כדי כך שחז"ל אומרים בתלמוד ירושלמי: "עם הארץ – אינו משקר בשבת". אפילו עם הארץ, הרי מצד הטבע של האיש היהודי, ביום השבת הוא מתעלה ממעמדו, ואינו משקר. יום השבת מעמיד את היהודי מעל לכל הפגמים והחסרונות שלו, עד כדי כך שאין לו צורך לומר תפלת "אשמנו בגדנו" ואמירת תחנון בשבת, כי השבת היא נעלית מכל הפגמים. "שבת" – אותיות "תשב". השבת מצד עצמה משיבה את היהודי בתשובה, מעמידה אותו במקומו הרוחני הנעלה. היות וביום השבת היהודי מתעלה מעל לכל הפגמים שלו – לכן בכח השבת, "שבת סליחות", הוא יכול אח"כ בארבעת הימים שלאחרי השבת, לומר סליחות, לבקר ולבדוק את הפגמים שלו ולתקנם. "שבת סליחות" – היא לא על שם הסליחות הנאמרות במוצאי השבת, אלא על שם השבת עצמה. רק בכוחה – היהודי יכול לומר 'סליחות' אחרי השבת. השבת היא זו שיוצרת את האפשרות ל'סליחות'. לולי השבת – לא היה בכוחו לתקן את הפגמים שלו, כי כאמור, "אין חבוש מתיר את עצמו". רק בכח "שבת סליחות" הוא יכול להתעלות מעל הפגמים שלו, ובכוחה – לבקר ולתקן את חטאיו בימות החול".

ובסיום דבריו מסביר הרבי: "ומטעם זה אנו אומרים סליחות דווקא במוצאי השבת, ולא ביום ראשון בבוקר. הלא לכאורה, רק כדי "לבקר את הבהמה ארבעה ימים לפי השחיטה" – די לנו בכך שנבקר את הבהמה מיום ראשון בבוקר, ומדוע אנו מתחילים זאת כבר במוצאי השבת. וכן, מדוע נוסח הסליחות הוא "במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה", מה ההדגשה בקריאת שם השבת כ"מנוחה", למה לא נקטו בתואר אחר המתאר את השבת – אלא כי כל ענינה של השבת הוא – שהיהודי עומד בה כפי שהוא נעלה מכל חסרון, הוא במצב שאין בו דינים, אין בו פגמים. השבת נקראת "מנוחה" – כי הגהינום שובת בו במנוחה, ואפילו נהר סמבטיון עומד במנוחה. מנוחה מכל מושג של דין ופגם. אנחנו במנוחה מכל הדברים השליליים. לכן אנו ממהרים כבר במוצאי השבת, כשאנו עוד תחת השפעת ה"מנוחה" מכל ענין של פגם ודין, לומר סליחות, ולבקר בכח השבת את כל הפגמים. כדי שנגיע ליום הדין ללא כל פגם ומום, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות".