-
האירועים בתוך היכל בית המשפט >> ה'חזרה' שעשו ל'חוזר' >> כאב הלב העצום של הרבי >> על מה בדיוק הייתה הגזירה הנוראה לפני ה' טבת? >> הרגעים הדרמטיים של בוא בשורת ה'דידן נצח' • התוועדות מלאת חוויות ורשמים שהתוועד הרב בערל לאזאר, רבה של רוסיה, בפני תלמידי התמימים בכפר חב"ד לרגל ה' בטבת • באדיבות 'בית משיח' • לקריאה
חב"ד אינפו|ד׳ בטבת ה׳תשע״טלחיים, לחיים ולברכה!
אני יושב אתכם פה, תלמידי התמימים, ומתוועד לכבוד ה' טבת. בזכותכם אני זוכה להתוועד סביב היום הזה, כי אם לא ההזדמנות הזאת – הייתי עסוק בדברים אחרים לגמרי. הנה, מגיע פתאום ה' טבת, ואני חושב לעצמי – 'איפה אני ואיפה ה' טבת?', 'איפה ה' טבת של פעם ואיפה ה' טבת של היום?'
באמת צריכים להיזכר ולחיות את היום הזה, כמו שהרבי מסביר על הפסוק "הימים האלו נזכרים ונעשים". לא סתם נזכרים, אלא באופן שיהיה שייך לימינו אלה ולא רק כפי שזה אירע בשנת תשמ"ז.
כשאתם תצאו לשליחות, אתם תראו שבכל פעם שמתעסקים עם ענייני העולם, אולי זה מעניין בהתחלה. בפעם השניה זה כבר פחות מעניין, וכן הלאה. מה באמת נותן חיות לאדם? זה שהוא נזכר בתקופה בה הוא היה ב–770.
אם מדברים על ה' טבת – ימים אלה הם שיא השיאים של התקופה בה הייתי בישיבה המרכזית ב–770. אני לא חושב שהיה בהיסטוריה החב"דית זמן של התעוררות כזאת וגילויים כאלו. אני על כל פנים, לא ראיתי משהו קרוב לזה.
אני כשלעצמי, הייתי קשור מאד לכל הנושא של משפט הספרים. הייתי בחור ב–770 באותם ימים, וביחד עם כמה בחורים כתבתי ספר שלם המתאר כל מה שקרה בימים ההם, החל מאז שהרבי התחיל לדבר על זה, דרך השמועות שהסתובבו, ועד לדידן נצח הגדול. "יצא" לנו ספר מאוד מעניין, אלא שפתאום הרבי אמר בשיחת קודש, שלא ידברו על זה ולא יכתבו על זה ולא יפרסמו על זה דבר. נו, אז הספר הלך לאן שהלך…לחיים!
תקופת מתח וחרדה
באחת ההתוועדויות של ר' יואל כהן ב–770, הוא דיבר על כל העניין של ה' טבת. הוא הסביר שבי"ט כסלו היה קטרוג על התגלות החסידות, בי"ב תמוז היה קטרוג על דרגה יותר עליונה – אבל על המאור עצמו מעולם לא היה קטרוג. השאלה שעלתה בשמים במהלך משפט הספרים – האם יש 'רבי' בישראל או אין 'רבי'. הקטרוג היה כל כך גדול, עד כדי כך שהרבי אמר באחת ההתוועדויות בכאב גדול, "אני רוצה להכין רש"י, אך אינני יכול כי יש עניין המבלבל".
כעת ננסה לתאר לעצמנו מה זה 'עניין המבלבל' אצל הרבי… הרבי קיבל מכתבים מכל העולם עם בעיות הכי גדולות, בעיות אישיות, בעיות שליחות, בעיות הכלל ובעיות הפרט. ועם זאת, הרבי אומר שיש בעיה אחת שלא נותנת לו להתרכז – הקטרוג הגדול שהיה עליו.
בזמן מלחמת העולם השניה הרבי ישב בוישי כשפצצות נפלו מסביב ללא הרף, ועם כל זה כתב רשימות למד בעמקות הכי גדולה, ואילו כאן, בניו יורק, הרבי מתבטא שחומש עם פירוש רש״י קשה לו להתרכז…
אפשר לראות זאת במקרה הבא: באחת השבתות לפני שהחל המשפט בפועל, הרש״ג ניגש בעת שניגנו את אחד הניגונים כדי לקבל 'משקה' עבור ה'דינר' של 'תומכי תמימים', והוא ניצל את ההזדמנות ואמר לרבי משהו בקשר למשפט הספרים. בו ברגע הרבי ממש החוויר והסית את פניו הקדושות, והחל לדבר בצורה מבהילה שלא התרגלנו לראות מעולם. אחד החסידים שבאותה תקופה היה רגיל לעמוד בהתוועדויות במקום רחוק יחסית; כמה רחוק? עד שלא תמיד יכול היה לשמוע כל מילה של הרבי; ואילו הפעם הזאת, הוא שמע ממקום עמדו כמה וכמה קטעי דברים בצורה ברורה זאת למרות שהקהל ניגן באותה שעה. בין היתר הרבי אמר "דער אלטער רבי, מיטעלער רבי, וכו' כשמאדמו"ר לאדמו"ר הוא מגביר את הקול עד שממש צעק "דער שווער".
במשך שנה וחצי ישבנו, הבחורים ב–770, במתח עצום. אינני יודע אם אוכל לתאר את המתח בו היינו… הבחורים, ללא יוצא מן הכלל, היו קמים כל בוקר למנין תהילים שהחל לפני סדר חסידות בשעה 6:00. כך זה נמשך עד שיצאה תשובה מהרבי שלא זו הכוונה.
בהיכל בית המשפט
בכל בוקר, בשעה 8:15, היה יוצא מ–770 אוטובוס לכיוון בית המשפט. מדי יום היו עורכים הגרלה מי הבחורים שיכנסו לאולם בית המשפט, שכן באולם היו כמאה חמישים מקומות בערך, בעוד שהיו רבים יותר ממכסה זו שרצו להיכנס. גם מעט המקומות שהיו, הצד שכנגד עשה הכול כדי למנוע מאנ"ש והתמימים לשבת שם. הם טענו שבואם של רבים מאנ"ש לאולם בית המשפט, יש בכך משום ניסיון להפעיל לחץ על השופט… בנוסף, אנשי חסידות מסוימת שהתנגדה לחב"ד, שלחו אף הם אנשים כדי לתפוס מקומות ישיבה באולם.
אולם המשפט לא היה גדול באופן מיוחד. היו בו שתי שורות ובכל שורה חמישה או שישה ספסלים עשויים עץ משובח. כל ספסל הכיל כשמונה–עשרה אנשים ברווח. בפועל, בכל ספסל כזה נדחקו כעשרים בחורים. חלקם ישבו רגל אחת על הספסל ושאר הגוף על הרגל של חברו, וזה עוד לפני המעילים שהחזיקו ביד, ספרי חת"ת, סנדוויצ'ים וכו'. אתם יכולים לתאר לבד איך זה היה נראה… לא פעם סדרן בית המשפט הכריז כי יש יותר מידי אנשים על ספסל אחד, וחלק חייבים לצאת. לא ממש קפצו לעשות את דבריו, עד שהשופט עצמו נאלץ להכריז על כך…
האמת היא, שכל אלו שישבו בהיכל המשפט ועקבו אחר הדיונים, אף אחד לא חשב שיהיה ניצחון. בטח לא ניצחון מוחלט שכזה.
בשלב מסוים, לבחורים הישראלים נמאס להיכנס פנימה ולהקשיב במשך שמונה שעות דיונים באנגלית רהוטה… בהתחלה היו כאלו שנכנסו וביקשו בלחש מחבריהם לתרגם להם את הדברים הנאמרים מאנגלית לעברית או לצרפתית, עד כדי כך, שכמה פעמים השופט נאלץ להשתיק את הנוכחים.
לבסוף, הבחורים הישראלים חיפשו "קורבן" שיעשה עבורם את עבודת התרגום. כיוון שידעתי גם אנגלית וגם עברית, וגם ידעתי לכתוב בעברית טובה, זה היה יתרון שלי. הבחורים האמריקאים ידעו רק אנגלית, והישראלים ידעו רק עברית.
אשריי שזכיתי להיות הנציג שלהם באולם המשפט, ולהיות נוכח בכל הדיונים ולתעד את הדיונים. ישבתי שם עם בלוק כתיבה וכתבתי תקציר מתורגם לעברית את כל הנאמר בדיון. ברגע שסיימתי דף, תלשתי אותו ומישהו העביר זאת לכל החבר'ה שהמתינו בחוץ, ומיד העבירו את זה הלאה לכל העולם באמצעות הפקס (אלו חלק מהדפים של הספר שבסוף לא יצא לאור…).
עוד עובדה חסידית מעניינת מבית המשפט – בכל יום הגיע ראש הישיבה הרב מרדכי מענטליק לאולם הדיונים. הוא היה עולה כל בוקר לאוטובוס של הבחורים כשהוא חגור בגארטעל, וכך היה עומד כל היום. זה לא היה קל, שכן הדיונים התחילו בבוקר והסתיימו בערב – פרט להפסקת צהריים קצרה. מלבדו, מדי פעם היו מגיעים גם זקני חסידים נוספים, כמו הרב בוקיעט, הרב משה פנחס הכהן כץ, הרב טננבוים, הרב מאיר אבצן ועוד. לא היה פשוט לפנות להם בכל פעם מקום בספסל הקדמי…
תקופת הדיונים בכללה היתה עם עליות וירידות; היו ימים יותר מוצלחים בבית המשפט והיו ימים פחות. מצב הרוח היה משתנה במהירות בהתאם לנסיבות ולטיעונים. חשוב להבהיר, שדברים שברורים כיום לכל ילד, לא היו ידועים אז לכלל אנ"ש. אנשים לא ידעו ״מי נגד מי״. היו עדים מהצד שלנו שעלו לדבר ופשוט לא היו מודעים מה צריך לומר ומה לא. לפעמים פשוט דיברו לרעתנו בתום לב, ובכל פעם שהתחילה חקירה נגדית, היה פחד אימים.
"אבא שלך הולך למשפט ואיפה אתה?"
מדי פעם בפעם, התקיימו פגישות של עורכי הדין עם הרבי. זכורני שאחת הפגישות התקיימה ב'גן עדן התחתון' אחרי שובו של הרבי מהאוהל. לקחו שולחן מה'זאל' הקטן והניחו שם. הרבי ישב בצד אחד של השולחן ועורכי הדין מהצד השני.
אנחנו, קומץ בחורים, ששמענו על הפגישה שנקבעה, העזנו והתחמקנו אל הקומה השניה, מעל 'גן עדן התחתון'. עמדנו מאחורי הדלת ושמענו את דבריו של הרבי.
הרבי דיבר על כך שיש מכתב של הרבי הריי"צ שכתב לד"ר מרכוס; הרבי דחק בעורכי הדין לתת בטיעוניהם את הדגש על מכתב זה. עורכי הדין מצדם לא ממש התלהבו, אם נאמר כך, שכן טענו שמכתב זה לא אומר שום דבר משמעותי מבחינה משפטית, שכן ניתן לפרשו בכמה אופנים, אך הרבי דיבר עליו בצורה חזקה, ואמר שהמכתב הזה הוא ההוכחה הכי גדולה שהספרים שייכים לאגו"ח.
אני זוכר איך כמעט כל הצעה–טענה שהעלו עורכי הדין, הרבי דחה ואמר משהו אחר. הרבי הוסיף לעמוד על עמדתו, אך רצה שעורכי הדין יאמרו את הטענות לא בגלל שהוא אמר–הציע, אלא שהם יבינו בשכלם ויסכימו שהקו של הרבי הוא הנכון.
ואכן, המכתב הזה עלה לדיון, כאשר הספרן בשעתו בספריית הרבי הריי"צ. טען שהוא זה שתקתק את המכתב והכינו למשלוח, ועל כן הוא יודע בדיוק מה הייתה כוונת הרבי הריי"צ. בשלב זה החלה חקירה נגדית, ועורך הדין 'שלנו' שאל אותו שאלות שונות שהפריכו את טענתו. הוא נפל בפרטים הקטנים. כך התברר שלא באמת הוא הקליד את המכתב האמור. זה היה השלב שבו הספרן ויתר על המשך עדותו.
לאחר שנודע שהיו כאלו שהקשיבו לשיחה בין הרבי לעורכי הדין, נקבעה הפגישה הבאה בבניין הספריה.
בכל אותה תקופה, שרר מתח גדול בין החסידים. אף אחד לא ידע מה יהיה. היו תפילות וצומות.
מעניין שהרבי יצא לאוהל כמעט בכל יום, בשעת צהריים, לקראת סיומו של עוד יום של דיונים משפטיים.
הבשורה המיוחלת!
אני זוכר עד היום כיצד הגיעה בשורת ה'דידן נצח'. איך אפשר לשכוח?!…
קצת לפני חנוכה תשמ"ז, ביקשו ממני להגיע לאיטליה לסמינר חורף עבור כאלו שהתקרבו ליהדות, אך סירבתי, כיון שכבר ידענו שבקרוב ממש צריכה להגיע הבשורה. בכל זאת, לחצו עלי מאד, ולבסוף הסכמתי. עם זאת, בכל יום הייתי מזמין רכב וכרטיס טיסה למקרה שבו תגיע בשורת 'דידן נצח'. בערב הייתי מבטל ולמחרת בבוקר מזמין מחדש וחוזר חלילה. כך לכל אורך ימי הסמינר (אגב, הסמינר התקיים בעיירה קטנה באיטליה שאין בה אף יהודי. בדיוק אז הגיעה ההוראה להדליק חנוכייה ציבורית גם במקום של גויים. ואכן, בנס הצלחנו להקים שם מנורה ותמונות משם נכנסו לאלבום ההדלקות השני שפורסם בהוראתו של הרבי).
הסמינר עצמו הסתיים ביום שני ד' בטבת. כבר באותו יום מיהרתי לעזוב את איטליה ולנסוע לניו יורק. הוריי כעסו עלי; שכן כבר הייתי באיטליה ומדוע לא הגעתי לבקר בבית? אבל היה ברור לי שהזמן יקר, בשורת הניצחון ממש קרובה. באותו לילה, ד׳ בטבת, התקיימה חתונה של אחד התמימים. כל הבחורים שלמדו אז ב–770, נסעו להשתתף בחתונה. מובן שלמחרת בבוקר סדר חסידות היה ריק, אבל אני שסבלתי מ״ג׳ט לג״, קמתי מוקדם. בסדר חסידות עצמו היו ממש מעט בחורים.
אחרי שחרית וארוחת בוקר, חזרתי ל–770. נכחו אז בזאל כשבעה בחורים בלבד (היום קשה לתאר בזאל של 770 שבעה בחורים בלבד…). התיישבתי ללמוד. אני זוכר בדיוק איפה ישבתי… פתאום נכנס ר' שמעון העכט, מבולבל לגמרי, ולחש באזני: ״השופט פסק שכל הספרים שייכים לרבי". שמתי לב שהוא מנסה לשמור זאת בסוד, אבל אני הייתי קצת "שיכור" מהנסיעה, ופשוט התחלתי לצעוק ״ד–י–ד–ן נ–צ–ח!!״… אני זוכר את זה כמו היום…
התברר כי השופט קיבל את ההחלטה כי הספרייה שייכת לאגודת חסידי חב"ד, והודיע על כך לעורכי הדין משני הצדדים. עורכי הדין 'שלנו' הודיעו על כך לכמה אנשים, לרב שניאור זלמן גוראריה, לרב יעקב יהודה העכט. ולר' יודל קרינסקי, הרב העכט קיבל את הבשורה, והבן שלו, הרב שמעון (כיום שליח בברוקלין) רץ מיד ל–770. זה היה בשעה 11:10 בבוקר.
בכל אותה תקופה חיינו בציפייה גדולה לבשורה הזאת, עד כדי כך שהכנו בתא שלנו בקבוק 'לחיים' של תשעים ושש אחוז… אני תמיד אומר שהציפייה למשיח צריכה להיות כמו הציפייה שלנו אז לניצחון. היינו ממש דרוכים ומוכנים. בקבוק 'משקה' הועמד הכן לרגע בו תגיע הבשורה…
לקחנו את התשעים ושש אחוז, ותוך כמה דקות היינו שיכורים. יצאנו לרחוב והתחלנו, שבעה בחורים בלבד, לרקוד ברחוב.
רק בשלב זה, נכנס אחד המזכירים לחדרו של הרבי כדי לבשר לו רשמית על ה'דידן נצח'. לא נעים, אבל יצא שהרבי שמע (ובוודאות שמע!) את הצעקות והבלגן על ה'דידן נצח' עוד לפני שקיבל את הבשורה באופן רשמי.
כשהרבי קיבל את הבשורה מפי המזכיר, החל לשאול ולברר האם ההחלטה ניתנת לשינוי, האם יהיה ערעור וכו'. ראו שהרבי מקבל את זה אחרת מאשר החסידים. בעוד שאצלנו זה היה ממש 'גילוי משיח', הרבי היה הרבה יותר באיפוק, אם אפשר לומר כך…
היו ששאלו למה הרבי לא שמח בגלוי, וענו: הרבי מחכה למשיח בעוד שאנחנו מחכים לניצחון… אמרנו אז שמשיח צריך להתגלות כדי שלרבי יהיה טוב, אבל לנו היה טוב עם הרבי, ממש גן עדן עלי אדמות: התוועדות בכל שבת, ליקוט מוגה שיצא לאור כל שבוע, מה חסיד צריך יותר מזה?!…
כעבור זמן לא–רב גייסנו 5000 דולר. לקחנו רכב מסחרי לחנות ברחוב טרוי, ופשוט מילאנו רכב בבקבוקי 'משקה'. לאט לאט הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. בהמשך הגיעה גם תזמורת. רקדנו כמה שעות, מאחרי השעה 11 ועד שלוש.
יום של חג
והנה פתאום בשעה שלוש מודיעים שהרבי יורד להתפלל מנחה בזאל למטה. אתם מבינים מה המשמעות של זה? כיום קשה להבין את התחושה הדקה בעניין. באותן שנים הרבי התפלל בזאל הקטן, ורק בשבתות ובחגים ירד למטה. והנה, כעת מודיעים שהרבי יורד להתפלל למטה…
הרבי ירד, ואנחנו היינו בתחושה מרוממת באופן מיוחד. החזן התחיל "אשרי יושבי", והרגשנו שמשהו לא מסתדר… אנחנו רקדנו ושרנו מכל הלב, ואילו הרבי מתפלל רגיל, וגם החזן מתפלל רגיל. ממש מנחה רגילה.
באמצע שמונה–עשרה אמרנו לחזן שהיום זה לא יום רגיל. היום זה יום טוב. אם הוא לא רוצה, שיחליף את עצמו בחזן אחר… את חזרת הש"צ הוא התחיל בצורה רגילה, ואז התחילו לעורר אותו, ומדי פעם החל לשבץ ניגונים במהלך התפילה.
בסוף חזרת הש"ץ כבר הבין שאין חכמות; יש במקום מאות בחורים, ואם הוא לא יעשה מה שהם אומרים, אז… במקום לומר 'תחנון', הוא התחיל קדיש. הרבי הסתובב וסימן בתמיהה 'מה זה?' 'למה דילגו על תחנון?' אנחנו חשבנו לאור הנסיבות, שאם הרבי ירד למנחה למטה, זה אומר שיום טוב היום, אז לא אומרים תחנון… נבהלנו לרגע מהתמיהה של הרבי.
ואז מישהו הודיע שיש במקום חתן. הרבי קיבל זאת והמשיכו בתפילה כרגיל בלי תחנון. החתן הציל אותנו…
חשבנו שבזה נגמרה תפילת מנחה, אלא אז הסתובב הרבי והחל במפתיע לומר שיחה. הרבי התחיל כך: "ידוע לשון אדמו"ר הזקן שיש לחיות עם הזמן".
והרבי המשיך בשיחה והיו בה דברים נפלאים שגם אם נשב פה עד הבוקר, לא נספיק לספר הכל.
וכי איפה ליובאוויטשער חסידי יהיה?!
באותם שבעת ימי שמחה, השמחה הייתה כה גדולה, עד כדי כך שבחורים לא ידעו מה זה לישון. לא היה כזה מושג לחזור לחדר בפנימייה. רקדנו כל הלילה וכשסיימנו לרקוד, נרדמנו איפשהו ב–770. בבוקר קמנו, קנינו חולצה חדשה, התפללנו ויצאנו ל'מבצעים'. אחר כך חזרנו ל–770 למנחה וערבית, שוב התיישבנו להתוועדות ושוב ריקודים עד שנגמרו הכוחות, נרדמים, קונים חולצה חדשה, ושוב חוזרים ל'מבצעים'…
אני זוכר שחזרתי לחדר שלי בפנימייה אחרי שבעה ימים, וראיתי שהכל לפני הצמצום. הכל היה שם כמו לפני ה' טבת. הרגשתי שאחרי ה' טבת העולם כולו נהיה למשהו אחר…
בימים הללו התברר לנו עד מה הכוח של 'אתערותא דלתתא'; מה בחורים צעירים יכולים לחולל, ולא צריך להגיע לגדולי החסידים, או גאונים וכדומה, כדי לחולל מהפכה.
באותם ימים ישבנו והקלטנו הודעה שתוכנה היה: שכל ליובאוויטשער צריך להגיע לרבי בימים אלה. אין כזה מושג שלא להגיע. שיגרנו את ההודעה הטלפונית לכל מי שחשבנו שצריך להגיע ועלול שלא לבוא. היה לנו פשוט שזה הכיוון. אתה חסיד? אם כן, אתה צריך להיות כעת ב–770.
אחד האנשים שהטרדנו בעניין, היה רבה של בני ברק הרב משה יהודה לייב לנדא. בשבילו זה היה ממש מסירות נפש להגיע, שכן באותה תקופה, הרבנות שלו עמדה בעין סערת המחלוקת מול המתנגדים. נסיעה כזו רק הייתה יכולה להוסיף אש. לאחר מכן סיפר ר' דוד מונדשיין, כי הוא עמד ליד הרב לנדא בעת שהרבי יצא לאוהל, ואז הרבי ראה אותו לראשונה אחרי שקיבל את הרבנות. קשה לתאר את גודל הנחת רוח שהייתה נסוכה על פניו של הרבי באותן דקות.
אגב, בליל עשרה בטבת, מוצאי שבת, הרבי הודה לכל האורחים שבאו. מצב הרוח שלנו היה בשיאו.
עת רצון בשמים
ואז האירועים קיבלו תנופה נוספת: ביום השלישי לדידן נצח, הרבי הודיע שזהו זמן מיוחד, עת רצון, וכל אחד יכול לשגר פ"נ ולבקש ברכות. זו הייתה בשורה עצומה; הבנו שיש כעת לא רק זמן שמחה וניצחון, אלא שהקטרוג על הרבי נשבר, וזאת אחרי שנה וחצי כה מתוחים. זה היה השלב שהבנו שזהו 'דידן נצח' אמיתי.
תארו לכם, שהדידן נצח היה רק בתשעים ושמונה אחוז; שהשופט יפסוק שעשרה ספרים מתוך מאות הספרים שנלקחו יישארו אצל הבעל–דין, או אפילו ספר אחד. כזכור, היו אז אנשים שהסכימו לשלם אלפי דולרים כדי להחזיר את הספרים לספרייה של אגו"ח, אך הרבי לא הסכים שישלמו על זה אפילו לא דולר בודד, חס ושלום. כי השאלה הייתה מוחלטת: האם זה שייך לרבי או לא שייך לרבי. זה היה הקטרוג.
ואז הדידן נצח היה לא מאה אחוז, אלא אלף אחוז. כך ידענו שיש את הניצחון המוחלט. יותר מזה לא צריכים.
הרבי דיבר אז על עת רצון ושאנשים יכולים לקבל ברכות; שכל אחד יכתוב פ"נ וכו' והוא יקח את זה לאוהל.
אנחנו ידענו מה הכוונה כשהרבי אומר 'אוהל' ומה הכוונה 'הרבי הריי"צ'; הרי בתקופת המשפט עורכי הדין שאלו את הרבי – שכשהרבי אומר בהתוועדויות "כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו", למי הרבי מתכוון? והרבי ענה "אני מתכוון על עצמי".
נו, מה אפשר להגיד על זה? זה פשוט בזבוז כל האוצרות. בשביל לנצח במלחמה, הרבי בזבז את האוצרות.
ופתאום, ביום השלישי משבעת ימי ההיקף (כך קראנו לימים אלה) הייתה שיחה בזאל הקטן, והרבי אמר שזה עת רצון, ומי שיביא פ"נים בעשרים וארבע שעות הקרובות, הוא יספיק לקחת את זה על הציון.
הרגשנו שאי אפשר שלא לנצל זאת לטובת כלל עם ישראל. הסתובבנו עם טנקים בכל השכונות היהודיות בניו יורק; בלילות יצאנו לבורו פארק ותלינו שלטים גדולים בכל מקום; הודענו שאנשים יגישו פנ"ים כי זו עת רצון מיוחדת. שיכתבו מכתבים לרבי.
מלבד זאת, הושבנו בחורים ליד טלפונים במשרדים שבבניין 788, כאשר את מספרי הטלפונים פרסמנו בכל מקום, והם קיבלו שיחות מאנשים רבים שרצו לבקש מהרבי ברכות. אני יכול לומר לכם, שכל הפולישע וההונגרישע של השכונות החרדיות בניו יורק, כולל חסידי סאטמר רבים, התקשרו וביקשו ברכות. סבים אמרו 'יש לי נכד שאין לו ילדים', כל אחד עם הבעיות שלו. היו משפחות שנולד להם בן תשעה חודשים אחרי ה' טבת. יש אנשים שמצאו שידוך – והכל בזכות אותו יום של 'עת רצון'.
ביום המיועד, הרבי יצא מ–770 לכיוון האוהל הק' עם שמונה שקים ואחר כך עם עשר שקיות נוספות מלאות בפ"נים.
ראינו במוחש, כיצד היום הזה שבו היו קטרוגים על המאור, הרבי לקח אותו ועשה מזה משהו אחר לגמרי. כל הסדר וכל הגילויים שהיו אז, היה באופן חדש לגמרי, נעלה בהרבה.
לחיים!
מהו 'דידן נצח'?
יש שאלה שכל חסיד צריך לשאול את עצמו: מה זה 'דידן נצח'?
'דידן' זה הספרים. איפה ספרים? מה זה ספרים? אנחנו בכלל ראינו את הספרים האלו? אנחנו ידענו ש'דידן' זה הרבי. הייתה שאלה האם יש רבי או אין רבי, וזה לא היה בתש"י, אלא בתשמ"ה ובתשמ"ו. מה שהיה מובן מאליו בתש"י, הפך פתאום למשהו לא ברור. לחסידים זה היה ברור, אולי גם אצל אנשים נוספים – אבל זו הייתה שאלה בשמים, וכמו שאדמו"ר הזקן כותב על הקטרוג של י"ט כסלו – שהגיע הזמן שגם שרים ועמי הארץ יכירו בזה.
ה'דידן נצח' לא היה רק על הספרים. הספרים נמצאים בארון, וכבודם במקומם מונח. האם זה באמת משנה אם יש ארבע מאות ספרים יותר בספרייה הגדולה או פחות ארבע מאות ספרים?
זה היה קטרוג על עצם הנשיאות של הרבי.
בעקבות ה' טבת, הרבי ביקש שיוסיפו עוד ועוד ספרים חדשים לספריה. אז היו כמה בחורים עם 'קאך' להביא עוד ספרים לספריה של הרבי.
מה שבאמת נוגע לנו, שהרבי ניצח. אין משהו מעבר לזה. הנקודה עליה נמצא העולם שלנו כולו – זה הרבי.
ליובאוויטש השתנתה אחרי ה' טבת תשמ"ז
פחות משנה לאחר מכן, בב' כסלו תשמ"ח, חזרו הספרים בפועל לספריה. באותו יום כבר לא למדתי ב–770, אלא שהיתי ברוסיה בתור בחור–שליח. מה קרה אז? הודיעו שהספרים חוזרים ל–770, וזה היה לאחר הערעור מהצד שכנגד, ערעור שלא התקבל. זה היה ביום כ"ה מר חשוון תשמ"ח. גם אז הייתה שמחה, אבל אי אפשר להשוות את השמחה השניה לראשונה; משל לאדם שמחתן פעמיים, אין כמו ההתרגשות בפעם הראשונה.
אז, כשהספרים חזרו ל–770 בב' כסלו, הרבי ביקש שהדבר ייעשה בשקט ובחשאי.
כשהגעתי באותם ימים לרוסיה, פגשתי את החסיד הנודע, בעל מסירות הנפש ר' געטשע וילנסקי, מחסידי חב"ד במוסקבה ששמר על היהדות בעיר במסירות נפש במשך שנים ארוכות. אמרתי לו שב"ה 'דידן נצח', ור' געטשע השיב בסיפוק "נו, עכשיו הרבי לא יסבול".
ר' געטשע היה יהודי פשוט, ובמשך שנים ארוכות גם היה מנותק בגשמיות מבית חיינו. אותו לא עניין כלל ספרים פה או ספרים שם – אצלו הייתה שאיפה אחת: שלרבי יהיה טוב.
אפשר לומר שבעקבות ה' טבת, החלה בליובאוויטש תקופה חדשה, על דרך האמירה "אחרי פטרבורג", מושג שנקבע אחרי שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסר ובידל את תקופת נשיאותו של אדמו"ר הזקן בין מה שהיה לפני המאסר לאחריו. כך גם אצל הרבי – אי אפשר להשוות את חב״ד קודם ה׳ טבת לזו שלאחר ה׳ טבת; אז החלה מהפכה בכל העניינים, בעיקר בעניין משיח, בתי חב״ד, שבע מצוות בני נח, שנת הבנין, ההפצה ברוסיה, ועוד.
אפשר לומר בדעת תחתון, שזו הסיבה שאחרי ה'דידן נצח' הרבי ביקש שידפיסו את הספר "דרך אמונה" ולא ספר מתורת חסידות חב"ד, כיוון שהרבי החל לכבוש את העולם כולו, "ומלכותו בכל משלה". לא היו יותר הגבלות.
לחיים ולברכה!
תגיות: בית משיח, ה' טבת, הרב בערל לאזאר