כל היהודים שפגשנו חשבו שהם: היהודים היחידים בג'ורג'ינה

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

מזה שמונה שנים שהרב יוסי וואראוויטש ורעייתו חיה מושקא פועלים בשליחות של הרבי מלך המשיח בעיר ג'ורג'ינה שבקנדה.

ג'ורג'ינה היא עיירה בדרום–מרכז אונטריו, העיר הצפונית ביותר ברשות האזורית יורק, הגובלת בצפון באגם סימקו.

סדר יומו של הרב וואראוויטש מלא וגדוש. למרות זאת, ביקשנו ממנו שיפנה זמן לשיחה עם 'בית משיח', במהלכה סיפר על היציאה שלהם לשליחות, על התמודדויות עם האתגרים לצד סיפורים שמחזקים אותו להמשיך בעבודת השליחות.

איך הגעתם לשליחות בג'ורג'ינה?

לפני למעלה משלושים שנה, הרבי מלך המשיח שלח את הוריי לטורונטו שבקנדה, ככה שזכיתי לגדול באווירה של שליחות, בבית חב"ד פעיל לצד 'מקורבים' ואווירת שליחות ביום יום. כבר בתור ילד ידעתי בליבי שיום אחד אהיה שליח בעצמי.

בשנה הראשונה לאחר החתונה, חיפשנו מקום לצאת לשליחות. אחד המקורבים של בית חב"ד אצל הוריי, היה רופא שעבד פה באזור, והוא הציע לנו את ג'ורג'ינה אונטריו. הוא אמר כי מכיוון שיש לו מרפאה בעיר, הרי שהוא מכיר הרבה משפחות יהודיות במקום, והוא ישמח לעזור.

בקיץ אותה שנה יצאנו להסתובב בג'ורג'ינה, נפגשנו עם הרבה משפחות יהודיות. מעניין שכל מי שפגשנו, אמר לנו 'אנחנו היהודים היחידים כאן בג'ורג'ינה'…

התברר שבג'ורג'ינה עצמה אין קהילה יהודית גדולה לאורך כל השנה. עיקר החיים היהודים הם בקיץ, כאשר משפחות יהודיות רבות מגיעות לנפוש בדירות הנופש שברשותן. 

החלטנו אפוא לארגן התוועדות עם כל המשפחות היהודיות שמצאנו בסביבה במסגרת ערב מיוחד 'על האש'. ההתרשמות ההדדית היתה טובה, ולאחר מכן כתבנו לרבי מלך המשיח באמצעות ה'אגרות קודש'. התשובה שקיבלנו, עסקה ב"הפצת המעיינות".

עם תשובה כזאת, הבנו שזה המקום בשבילנו. 

חזרנו לקראון הייטס כדי להתארגן ולארוז את החפצים שלנו, והגענו בחזרה לקראת חגי תשרי תשע"ח בהחלטה נחושה להכין את המקום לקבלת פני משיח. מאז אנחנו כאן", מחייך הרב וואראוויטש.

זו לא אותה שליחות…

אומרים תמיד ש"כל ההתחלות קשות". התקופה הראשונית של בני הזוג וואראוויטש, הייתה לא קלה. "עיקר הקושי הראשוני שחווינו, היה באיסוף כספים. הייתי בוגר ישיבה, ובישיבות לא מלמדים איך לאסוף כספים", מחייך הרב וואראוויטש. 

עם זאת, האתגר הגדול יותר איתו התמודדנו, זו העובדה שלא הייתה פה שום קהילה. "בתחילת השליחות לא היו לנו תפילות במניין אפילו לא בשבתות. הייתי צריך לשבת כל השבת, להתפלל וללמוד חסידות לבד. ככה התחלנו". 

נו, זה דבר גדול…

הרב וואראוויטש מחייך: "יש אנשים שיכולים דווקא להרגיש הנאה מזה, אבל עבורי זה היה אתגר לא פשוט".

הוא מוסיף כי למרות שגדל בחיי שליחות וידע מה האתגרים, בכל זאת "לקח לנו כמה שנים כדי להבין שהשליחות שלנו שונה לגמרי מהשליחות שגדלתי בה. אל בית חב"ד של ההורים שלי, מגיעים הרבה אנשים", הוא משתף.

הקורונה עזרה לנו מאוד 

כשלוש שנים לאחר תחילת השליחות, הגיעה תקופת הקורונה. בעוד שאצל רוב השלוחים בעולם נוצר משבר כלשהו, הרי שאצל בני הזוג וואראוויטש, זה היה לתועלת. "רוב האנשים שגרים בדירות מגורים בצד האחר של העיר, ויש להם בית נופש באזור שלנו, הרי שבתקופת הקורונה הם העדיפו להגיע לשהות בסגר בבתים שלהם באזור שלנו. פה הבתים גדולים ומרווחים יותר, והפחד להידבק בקורונה קטן יותר".

לקראת ראש השנה הראשון של הקורונה, הוא הביא תמימים לפעילות, וביחד בנו אוהל מיוחד לתפילה בשטח פתוח. בסיום תפילת ראש השנה, הם יצאו למסלול 'מבצעים' של שבע שעות הליכה, במהלכו זיכו כשלוש מאות יהודים בשמיעת שופר. "ראינו יהודים שפשוט פרצו בדמעות של אושר, כאשר שמעו את קול השופר. עד שהגענו אליהם, הם לא הרגישו כלל שאותו יום זה ראש השנה". 

בעקבות כך, המצב השתנה לטובה. "הרבה יהודים שהיו נוסעים בכל שבת ל'טמפל' שלהם, הבינו פתאום שהם יכולים להישאר באזור ולהתפלל אצלנו בבית חב"ד. בזכות כך התחיל להיות אצלנו מניינים קבועים לתפילות יום השבת. באותה תקופה גם הצלחנו לשכור את המבנה של בית חב"ד שלנו ולאחר מכן אף לרכוש אותו – כך שבסופו של דבר, הקורונה עזרה לנו מאוד"… 

"בשנים הראשונות, כשהקושי עוד היה גדול היו לא מעט רגעים בהם התיישבתי עם רעייתי ושאלנו את עצמנו 'מה אנחנו עושים פה? אנחנו יודעים אומנם שהרבי מעודד אותנו בשליחותנו, אבל בכל זאת, אנחנו יכולים לפעול ולהצליח הרבה יותר במקומות אחרים, בעיקר באזורים שיש בהם יותר יהודים".

ומה התשובה שעניתם לעצמכם?

"התשובה היא שיש גם הרבה רגעים בשליחות שבהם אנחנו מבינים היטב למה אנחנו נמצאים בשליחות – ועל רגע כזה אני רוצה לספר", משתף הרב וואראוויטש.

"לפני מספר חודשים, התקשר אלי ידיד וסיפר לי שהוא היה בבית רפואה, שם פגש אישה קשישה שחולה במחלה הנוראה ל"ע. היא ביקשה לעשות 'המתת חסד' (רח"ל. בקנדה יש חוק שמי שחולה במחלה קשה, ל"ע יכול לבחור לסיים את חייו), אבל לפני זה היא רוצה להיפגש עם ראביי כדי לדבר איתו ולבקש ממנו לסדר לה הלוויה יהודית.

מובן שהסכמתי שיתן את המספר שלי, ותתקשר אלי, וכך היה.

על פי רצונה, קבענו שאסע אליה בעוד מספר ימים, לאחר שהיא תשוחרר לביתה.

בפגישתנו סיפרה על כך שהיא ניצולת שואה, ותיארה את חייה. במהלך השיחה הבנתי שהסיבה האמיתית שהיא רוצה לסיים את חייה רח"ל, זה מכיוון שהיא לא מקבלת כל יחס מילדיה. בנוסף, גם בעלה חולה והוא על ערש דווי, והיא לא מוצאת טעם לחייה. 

היא הוסיפה וסיפרה על שיר ילדות באידיש שהיא מאוד אוהבת. בהשגחה פרטית, יום קודם לכן, לילד שלי הייתה מסיבת סידור בחדר, והם שרו שם את השיר שהיא אוהבת. בו במקום שלפתי את הסלולרי והראיתי לה את הילדים שרים את השיר האהוב עליה, והיא התלהבה.

מהר מאוד הבנתי שיש לנו אפשרות להציל את חייה. הבטחתי לה שביום שישי אגיע לבקר אותה עם ילדיי, זאת למרות שבדרך כלל אינני נוהג לקחת את הילדים שלי לביקורים מעין אלה.

ואכן, ביום שישי הבאתי את כל חמשת ילדיי איתי, והיא נהנתה מאוד מהביקור. למרות האתגר והקושי של ימי שישי, החלטנו להמשיך לבקר אותה מידי שישי, וכך הצלחנו לגרום לה לרצות לחיות.

ביקורינו אצלה נמשכו מספר חודשים, ובתקופה הזו הכרתי את ילדיה, ואף הנחתי תפילין לבעלה.

כשהגיעה חופשת הקיץ, נסענו לנפוש שבוע אצל אחותי שגרה במונטריאול, והחמצנו יום שישי אחד. בדיוק באותו יום שישי, הדרדר מצבה הבריאותי, וילדיה החליטו לקחת אותה לבית רפואה.

ביום שלישי של אותו שבוע, התקשר אליי בנה, ואמר כי הוא שם אותי כעת ברמקול, וכל המשפחה שותפה לשיחה שלנו. הוא סיפר כי אמא שלו רוצה לחתום עכשיו על המסמך הנורא מכל, ואולי כעת, כשהיא על ערש דווי, הגיע הזמן לעשות את זה?

הסיבה שהוא התקשר אליי נעוצה בבקשה שלה, שלהחלטה מעין זו, גם אני אהיה שותף…

עמדתי עם מכשיר הטלפון במונטריאול, ותהיתי לעצמי 'מה אוכל לומר לה במצב כזה? הרי ברור שלא נשאר לה עוד הרבה זמן לחיות, אבל מצד שני, ההלכה אוסרת על כך!"

באותו רגע הבזיק בי רעיון. התחלתי לשיר לה את השיר באידיש שהיא כל כך אהבה… כשסיימתי, אמרתי 'אנא חכו לנו, אנחנו רוצים להגיע ולבקר אותה פעם אחת נוספת ביום שישי הקרוב'… היא הסכימה לחכות עם החתימה על המסמך, והיא תחכה לנו עד יום שישי הקרוב…

ביום שישי בבוקר הגעתי לבקר אותה יחד עם הילדים. אמרתי איתה ווידוי, הנחתי תפילין לילדים שלה, וחיזקנו אותם. למחרת הביקור, ביום השבת, היא השיבה את נשמתה לבורא. הרגשנו כיצד היא החזיקה את עצמה בימים האלה כדי שנגיע לבקר אותה פעם אחת ואחרונה.

ב"ה הצלחנו לסדר לה הלוויה יהודית, והיא נקברה כהלכה.

זה אחד מהמקרים שבהם ראינו עד כמה השליחות שלנו חשובה ונחוצה.

הרכב, החניה והסבתא

פיו של הרב וואראוויטש שופע בסיפורים. כל סיפור הוא סיפור של נשמה מיוחדת אותה הוא מלקט ברחבי ג'ורג'ינה, שברבים מחודשי השנה, היא קפואה בקור הקנדי הידוע. אבל החום שלו, חום חסידי, כמו גם החיוך המתוק שלו, יודע להמיס כל גוש קרח, ולחמם לבבות ונשמות.

"יום אחד, הדיירת שגרה מולנו החליטה שהיא מתחילה להתלונן לרשויות בכל פעם שיהודים מגיעים לביקור בית אצלי, וחונים את רכבם ברחוב. התלונות שלה הובילו לכך שכל מי שהגיע אלי הביתה, לא יכול היה להחנות את רכבו ברחוב שלנו, אלא אם כן זה בחניה הפרטית שמיועדת לי. 

יום אחד הגיע יהודי לבקר אותי וחנה את רכבו ברחוב. היא התחילה לצעוק עליו שאסור לו לחנות שם, אך הוא לא נשאר חייב והחזיר לה מנה אפיים.

למחרת בעלה פגש אותי וניגש לדבר איתי. הוא הסביר לי שלו לא אכפת שהרכבים חונים ברחוב, אבל לאשתו זה חשוב, והוא מבקש שנכבד את זה.

במהלך דבריו גילה לפתע, כי סבתו הייתה יהודיה ניצולת שואה. הופתעתי מאוד, מכיוון ששם המשפחה והמראה שלו היה נראה כקתולי לחלוטין. הוא גר מולי מזה שבע שנים, ומעולם לא גילה לי פרט זה. 

ליתר בטחון שאלתי "סבתא שלך היהודיה, מאיזה צד הייתה"? הוא השיב לי שהיא אם אמו. להפתעתו הרבה הסברתי לו שהוא יהודי למהדרין… מאז אני משתדל בכל חג לתת לו את צרכי החג בהתאם לחג בו אנחנו נמצאים. מאז גם היחסים השתפרו במידה רבה… העוינות ירדה במידה רבה.

לכל שליח, יש לצידו את רעייתו השליחה ובעזרתה הוא מצליח לבצע את שליחותו. תוכל לספר גם על עבודתה?

"אכן, חשוב מאוד שהאישה תהיה חלק מהשליחות. אני יכול לומר, שחבלי הלידה בשליחות, היו קשים לה הרבה יותר מאשר אצלי. בעוד אני נולדתי וגדלתי בחיי שליחות בקנדה, הרי שהיא גדלה כל חייה באנגליה. בנוסף, תקופה קצרה לאחר שיצאנו לשליחות, אמהּ חלתה ונפטרה. הוסיף לכך את העובדה שאין לה פה חברות חב"דניקיות, מה שהופך את השליחות לאתגר עצום.

למרות הקשיים, היא חלק בלתי נפרד מחיי השליחות – קודם כל בזה שהיא מגדלת את הילדים לתורה ולחסידות. בנוסף, היא מקיימת שיעורי תורה ופעילויות לנשות ג'ורג'ינה היהודיות. היא גם אחראית על הפעילות של בית ספר לימי ראשון – בית ספר שהתחלנו עם הילדים שלנו בלבד, וכיום יש לנו בו למעלה מעשרים תלמידים! 

בנוסף, היא גם עורכת תכניות לבנות שמגיעות לגיל 12, חוגגת איתן את היום הגדול, ובכך דואגת לשמור על העתיד היהודי של המקום. זו עבודה שיש לה המשכיות גם לאחר החגיגות". 

3 שעות נסיעה בכל יום

ג'ורג'ינה אינה ארץ ישראל וגם קראון הייטס. איך באמת אתם מצליחים לגדל את ילדיכם לחינוך יהודי וחסידי?

"אחד הדברים שבדקנו לפני שהחלטנו על מקום לשליחות, זו העובדה שיהיה באזור שלנו בית ספר שהילדים יוכלו ללמוד בו. ב"ה ישנו בית ספר חב"די לבנים בטורנטו, מרחק שעת נסיעה מאיתנו. בכל יום אני או רעייתי לוקחים את הילדים לבית הספר, ומחזירים אותם. מדובר במאמץ לא פשוט, ובנסיעות שלוקחות זמן רב.

גם לבנות יש בית ספר שנמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו. אנחנו כמובן מסיעים גם אותן לשם. עצם הנסיעה לשם הלוך וחזור, לוקחת שלוש שעות מסדר היום".

איך עומדים בזה? 

הרב וואראוויטש צוחק את הצחוק הלבבי שלו: "אני פשוט חושב על אחיי השלוחים שאין להם בכלל בית ספר, אלא רק שיעורים דרך האינטרנט – אני אומר לעצמי שאנחנו עוד בשליחות מפנקת…"

ומה לגבי מזון כשר. אפשר לקפוץ בבוקר למכולת ולקנות חלב במכולת השכונתית?

"מלבד יין לקידוש, אין במכולת השכונתית שום אפשרות לרכוש מזון כשר. אולם עצם הנסיעה להביא את הילדים למקום לימודם בטורונטו, מאפשרת לנו להצטייד באוכל כשר.

יש גם משפחות יהודיות שגרות באזור שלנו ולא מגיעות כמעט לטורונטו, הן מזמינות דרכי את המוצרים הכשרים שהם צריכים, ואני דואג להביא לביתם את ההזמנה. זה החלק שלנו במבצע כשרות.

מבצע מיוחד שאנחנו עורכים וממיס לבבות – זה החלות שאשתי אופה בכל ערב שבת, אותן אנחנו מחלקים למשפחות הקהילה ששמחות כל כך מהמחווה היהודית הזאת".

מה התוכניות שלכם בעתיד השליחות?

"כיום בית חב"ד נמצא במקום צר וקטן. ככל שחולף הזמן, המקום ברוך השם נהיה צר מהכיל את האנשים שמגיעים אלינו בשבתות, בחגים ובימי ראשון. התכנון המרכזי שלנו הוא לרכוש מקום גדול לבית חב"ד, שיכיל גם מקווה טהרה, בית כנסת, חדר לימודים ולמעשה מרכז יהודי עבור כל יהודי ג'ורג'ינה".

האם אתה מרגיש שג'ורג'ינה כבר מוכנה לגאולה?

"אם היא הייתה מוכנה לגאולה, בוודאי כבר היינו נגאלים. אבל כמו שהרבי מה"מ אומר, צריך כנראה עוד טאצ' אחד קטן כדי להשלים את המלאכה.

ב"ה זכיתי ללמוד בישיבות שחדורות בעניין גאולה ומשיח – אם זה בישיבה בסינסנטי אצל הרב גרשון אבצן, ואם בישיבת חח"ל צפת. 

רק טבעי היה עבורי שכאשר אצא לשליחות, אדאג לדבר עם חברי הקהילה על בשורת הגאולה וזהותו של משיח. בהתוועדויות של שבת אני מדבר על כך, ובסיום כל תפילה אנחנו מכריזים 'יחי אדוננו' ולאחר מכן אני מקריא קטע קטן בנושא הגאולה. כל הכיפות של בית חב"ד, מודפסות עם כיתוב 'יחי'.

לא בכדי, נושא של גאולה ומשיח הוא נושא שמדברים עליו רבות בקהילה. 

את מסיבת פורים השנתית, אנחנו דואגים לקשר עם עניין גאולתי. אשתקד עשינו מסיבת פורים ב"מטוס" – המחשנו במסיבת פורים את כל העניין שהגאולה הגיעה, ואנחנו עולים על טיסת ענני הכבוד לארץ הקודש…

ואיך אנשי הקהילה מקבלים את בשורת הגאולה?

"אני יודע שישנם שלוחים שחוששים לדבר עם המושפעים שלהם על כך, מחשש כיצד יגיבו על זה – אבל אני רואה במוחש בדיוק הפוך: יהודים צמאים לשמוע וללמוד, והם רק מחכים שידברו איתם על הגאולה והגואל".