עומק ההשפעה של ההורים • הרב מנחם טל

לחיים חסידים! 

לפני מספר שבועות פנה אלי יהודי להתייעצות. הוא התלבט האם את הכסף שחסך לשמור כדי לשלוח את הבן (בגיל 12–13) ל–770 לחודש תשרי, או להשתמש בכסף עבור רישומו לקעמפ "אורו של משיח"?

ידועים דברי הרבי מלך המשיח "שהקעמפ הוא 'הסדן' שעליו מגדלים חסידים". בקעמפ ישנה אווירה חסידית מיוחדת (עד שיש המאחלים בחיוך לחסיד שעה שנולד לו תינוק: "שיגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ושיהיה מפקד ב'אורו של משיח'"). בקעמפ ישנם המנונים מיוחדים על התקשרות, על רבי ועל בית חיינו.

ניתן לומר כי הקעמפ הוא הכנה מתאימה לקראת חודש תשרי. לא מזמן שמעתי את אחד ההמנונים של "אורו של משיח" והמילים כל כך חמות ומתגעגעות: 

"נמצא אני ב–770,  כולם עומדים דרוכים ומוכנים  לעבר הבימה מביטים,  ליבי סוער מלא התרוממות  כל כולי אחוז בהתרגשות, ממול עיניי הרבי פה בהתגלות.  העידוד, השיחה, המבט האוהב  חיים הם ממולי וכל הזמן חושב,  נותנים לי הכוחות להישאר נאמן  להחזיק מעמד, רבי!!!  שלך אני לעד!" ידועים דבריו של הרבי (שיחת פרשת פנחס תשנ"א), כי כאשר נעשית הכנה כמו שצריך, זה פועל "שהעניין עצמו" ייקלט כדבעי… 

אין ספק שלא רק הקעמפ, אלא גם הדוגמה האישית שלנו נוגעת במישרין לחינוך החסידי של ילדינו. הילדים סופגים מההורים את הרוגע, את השלווה ואת הביטחון בה'; ולהיפך ח"ו: את הלחץ, הדוחק והחשש "פן יחסר לחמו" וכספו…

מעשה בשתי משפחות בירושלים שגרו דלת מול דלת. בצד ימין גר אברך ומשפחתו, ובדלת השמאלית גר איש עסקים ובני ביתו. וראה זה פלא: בני האברך גדלו ויצאו אנשי עסקים, ואילו בני איש העסקים, יצאו אברכים… 

אחד השכנים החליט לבדוק את "הפלא" הזה, והוא גילה שבכל פעם בו בני האברך (שחי בדוחק) ביקשו ממנו כסף לבגד נוסף, או לטיול בתלמוד תורה וכדומה, הוא ענה: "וכי אני גביר כמו השכן שלנו? אין תקציב!" לעומת זאת, שכנו, איש העסקים, שבכל פעם נשאל שאלה בגמרא או הלכה מסובכת, הוא לא ידע לענות ושלח את ילדיו לשאול את האברך ממול. מה שקרה – שהערצה של איש העסקים לאברך גרמה לבניו להעריץ את התורה ולהדמות לאברך, ואילו הערצה "החומרית" של האברך לאיש עסקים, גרמה שבניו רצו להידמות אליו… 

ללמדנו כוחה של דוגמה אישית…

"עיניים טובות" בחינוך

בכנס השלוחים השתתפתי בסדנה שעסקה בהתלבטויות ובתסכולים נפשיים בשליחות. כבר בהתחלה פתח המרצה ואמר: "אבקש שני דברים: א' – שהדברים האישיים שנאמרים כאן על ידי הנוכחים יישארו כאן בחדר ולא יודלפו החוצה. ב' – שתאזינו ב'עיניים טובות'".

חשבתי לעצמי שאת הבקשה הראשונה אני מבין, אך את הבקשה השניה "להאזין בעיניים טובות" לא הכרתי וגם לא הבנתי… 

אבל בהמשך ההרצאה, כשהתגלו עניינים אישיים ועניינים שדרשו פתיחות מרבית מהנוכחים – הבנתי ש"עיניים טובות" הכוונה היא ברצון לראות את החיובי שבטיפול – ולהיפתח תוך שיתוף פעולה מבלי להסתגר או להעביר ביקורת.

גם בחינוך הילדים אנו נדרשים ל"עיניים טובות" – לחפש את המיוחדות ואת המעשים הטובים של ילדינו ולהעצים אותם. לעשות מכל דבר קטן 'הר גדול', כך שבכל פעם שילדינו יראו אותנו – ישתוקקו לעשות טוב כדי שנפאר ונגדיל את החן שיש בהם.

הייתה פעם ילדה קטנה שלא רצתה לברך, והיא התעקשה על כך. ההורים הנבוכים לא ידעו את נפשם, והם ניגשו לרב כדי להתייעץ עמו…

הרב הגיע לביתם וביקש סוכריה על מנת לתתה לילדה. אך קודם שנתן את הסוכריה, אמר לילדה: "דעי לך, שכשתברכי כעת 'שהכל נהיה בדברו' – ה' ישתיק את כל המלאכים שיש בשמיים (ידוע שהמלאכים אומרים שירה לה' כל הזמן), והוא יבקש לשמוע רק אותך, כי ה' מאוד אוהב את התפילה ואת הברכות של הילדים, יותר אפילו משירת המלאכים. אז בבקשה קחי את הסוכריה ותברכי 'ברוך אתה… שהכל נהיה בדברו'"… הילדה התרגשה מהדברים, ובירכה בקול רם. מיד רצה למטבח כדי לבקש גם פרי על מנת שתוכל לברך עוד ברכה לכבוד ה'…

זה "העיניים הטובות" שאנחנו צריכים לאמץ לעצמנו. בזכותן ועל ידן נוכל להשפיע טוב על ילדינו, מחונכינו, מושפעינו וכל סביבתנו. 

אבא – "שוטר גאולתי"

שמעתי מהמשפיע הרה"ח זלמן נוטיק ע"ה, שתפקידם של ההורים לנצל כל הזדמנות בה הילדים עושים "אפילו חצי או רבע מעשה טוב", כדי לשבח ולפאר אותם על כך. אפילו בגד חדש או הליכה מסודרת וצנועה, גם היא סיבה מספקת כדי לשבח אותם. 

הרב נוטיק הוסיף וסיפר שכשהוא היה ילד בשנת תשמ"א – הרבי מלך המשיח הודיע על הקמת ארגון "צבאות ה"'. באותם ימים הוא גר בנחלת הר חב"ד, והרה"ח ר' אלימלך הרצל לקח את התפקיד להיות ממונה על מועדוני צבאות ה' בנחל'ה. כיוון שהרבי ביקש שכל ילד יקבל דרגה, ועל ידי מעשים טובים יעלו אותו מדרגה לדרגה (טוראי, רב טוראי וכו') הגה הרב הרצל רעיון – כל ילד שיצבור 50 מעשים טובים, הן במועדון, הן בתלמוד תורה והן בתפילות בבית הכנסת השכונתי וכו' – יועלה בדרגה. 

אך כאן נוצרה בעיה, מי יספור וידע כמה מעשים טובים עושה כל ילד?!

הרב אלימלך הרצל הגהה רעיון. הוא מינה ארבעה תלמידים (ביניהם גם את הרב זלמן נוטיק שהיה אז ילד בתלמוד תורה) שהם יהיו 'השוטרים' שיבלשו, יחפשו ויבדקו מי עושה מעשים טובים בין אדם לחברו או בין אדם למקום, וכל 50 מעשים טובים שיימצאו, יזכו את הילד בהעלאה בדרגה…

הרעיון הוא האדיר – לקחת את המושג של "שוטרים", שיש לו אסוציאציה של ביקורת שלילית, ולהפוך אותם ל"שוטרים טובים". וכפי שהרבי מגדיר אותם כ'יועצים', שוטרי הגאולה שיבדקו מי עשה 50 מעשים טובים ויעלו אותו בדרגה וכו'.

אף אנחנו כהורים צריכים להגות רעיון מעין זה; להעצים את ילדינו ולהחדיר בהם חשק ותשוקה לעשות טוב ועוד יותר טוב… 

כשנמצאים באירוע כמו חופה וכדומה – אפשר לראות כיצד הצלם 'תופס פיקוד' על האירוע. הוא מזיז את האנשים (לפעמים גם את הרב…), גם את החתן ואת הכלה – מורה להם איפה לעמוד ואיך לחייך… 

ולא מובן למה הצלם מתאמץ כל כך? מדוע שלא יעמוד בצד ויתעד את מה שיתהווה לנגד עיניו?! 

ההסבר לכך הוא, שהצלם מבין את תפקידו האמיתי – לקחת שבריר רגע חולף בחיים, ולהפוך אותו לרגע נצחי, רגע של דורות… 

כך גם אנחנו צריכים לחפש בילדים שלנו רגע חיובי, אפילו קטן, בחייהם, ולהפוך אותו ל'נצח'. נספר על כך לכל מי שנוכל, ונעצים את הילד. אין ספק שזה יגרום לילד לרצות להוסיף בעוד מעשה טוב ובעוד מעשה בבחינת "מצוה גוררת מצוה".

דף הקשר והצ'ולנט

כידוע הילדים מחקים את הוריהם, ומעבר לכך הם גם קוראים את תווי הפנים של ההורים, ולפי כך הם יודעים להעריך דבר חשוב או דבר שאין לו ערך…

ב'דבר מלכות' פרשת ראה תנש"א אומר הרבי מלך המשיח, שעל אף שלחסיד פלוני קשה להאמין ולפרסם את משיח וגאולה – משפחתו וקרוביו לא צריכים לסבול מכך, ועליו לפרסם על ביאת משיח גם אם זה קשה לו, או גם אם זה עדיין לא מונח אצלו כדבעי… 

כך גם בעבודת התפילה – צריך להתפלל באריכות עם טלית על הפנים, גם אם לבסוף הוא ירדם מתחת לטלית, ובלבד שעניין עבודת התפילה יבעבע בבית הכנסת ויחדור גם בנפש ילדינו…

בהקשר לכך שמעתי סיפור מטלטל: באחד מתלמודי התורה, שאל המלמד בכיתה ד' "מה הדבר הכי חשוב ליהודי?" התשובות היו מגוונות: תורה, תפילה, גמרא וכו'. אחד הילדים ענה: "צ'ולנט"… חבריו לכתה פרצו כולם בצחוק, והמורה ביקש לגעור בו, אך כשהסתכל בעיניו של התלמיד, ראה שהדברים נאמרו ברצינות רבה. הוא החליט לקרוא לו בהפסקה לשמוע מדוע הוא חושב כך?! 

ואכן, בהפסקה הבהיר הילד: "אצלנו בבית בסעודת יום שבת, אבא מבקש ממני שאקרא מתוך דף הקשר השבועי מהתלמוד תורה. כשאני קורא, אבא שקוע בצלחת "הצ'ולנט" שלפניו בעוד הוא מדרבן אותי להמשיך לקרוא. אם ראשו מונח ב"צ'ולנט", סימן ש"הצ'ולנט" יותר חשוב".

לעומתו – אצל בן דודי מבני ברק, שם אביו עוצר את הסעודה, מסתכל לילד בעיניים ומאזין לכל מילה שנאמרת מתוך הדף–קשר. אצלו באמת התורה חשובה יותר… 

המסר אלינו ברור: הילדים קולטים הכל, והכל תלוי ברצינות שלנו.

לחיים חסידים!