תנו לילד שבכם לזעוק: הרבי חי וקיים!

דוד אקסלרוד, מגזין בית משיח

הרב שלום דובער וולף הוא אחת הדמויות המזוהות עם לימוד והעמקה בעניני גאולה ומשיח. ספרו הנודע 'עניינו של משיח' הציב רף חדש ללומדים ולהוגים בתורתו של משיח, ושיעוריו בישיבת חח"ל צפת העמידו על הרגליים תלמידים רבים ב'דרך הישרה' – לימוד עניני גאולה ומשיח.

בעומדנו ימים מספר לפני ג' תמוז, ועדיין לא בא… פנינו לרב וולף להתוועד ולהתעורר: ג' תמוז ה'תשפ"ו – כיצד חסיד מביט על יום טעון שכזה?

אולי נתחיל דווקא מההתחלה. הרב וולף, תוכל לתאר לנו את ג' תמוז האישי שלך?

ג' תמוז תשנ"ד פוגש אותי כילד בן שבע ב'חדר' בנחלת הר חב"ד. למרות הגיל הצעיר, היום הזה נחרת בזיכרוני באופן ברור ביותר, ההתרחשויות באותו היום ממש עומדות לפניי לפי שעות. דומני שהפרטים אינם נוגעים כל כך, אך הנקודה המרכזית של היום הזה נוגעת מאז ועד היום:

כאשר הגיעו ה'חדשות', נעלמו להם כל המורים, ואנו הילדים נשארנו לבד מול הידיעות, הפרשנויות וכו'. בין הילדים, ללא כל סיכום והכנה מראש, נוצרת הנחה פשוטה: תיכף ומיד ממש הגאולה באה, ברגעים אלו הרבי מתגלה, גואל אותנו ולוקח את כל עם ישראל לבית המקדש השלישי.

זאת ההנחה הפשוטה באותו יום אצלי ואצל חבריי. עוברות השעות, ויש הרבה דיבורים מסביב, אני שומע דיונים וקולות קצת אחרים, ומבין שאצל חסידים אחרים לאו דווקא שזוהי ההנחה הפשוטה. אבל ביני לבין עצמי זה היה מאוד ברור, שזהו זה, זה העניין. כעת הרבי הולך להתגלות.

היום הזה עומד מול עיניי, מאז ועד היום. התחושה וההנחה הפשוטה הזו היא קריאת הכיוון, אליה אני מנסה להתכוונן ולהעמיד את עצמי.

ישנו שיר מפורסם שיצא לאור בשנה שלאחר ג' תמוז, המתאר את הבלבול והערפל שאופף את כל החסידים בג' תמוז, והשיר מתאר: "ופתאום קם ילד קטן, ונעמד על הספסל, ומכריז בקול גדול וחזק בכל כוחו: הרבי חי וקיים, הרבי מלך המשיח עומד מיד להתגלות".

באופן אישי, אני מנסה כל הזמן להקשיב לילד הקטן הזה… להיות מחובר אליו. בל"ג בעומר תש"מ דיבר הרבי מלך המשיח בפני הילדים חיילי צבאות ה'. הרבי פותח את השיחה ואומר, שסגנון הדברים מותאם לילדים, אבל התוכן פונה גם למבוגרים, בפרט למבוגרים כאלו שזוכרים שהם ילדים.

בכלל, מי שלומד את השיחות של הרבי רואה עד כמה הרבי מדגיש את המעלה של ילדים: התמימות שלהם, האמונה הפשוטה שלהם, השמחה הזכה שמאפיינת אותם. בפרט בהקשר של משיח, ישנה השיחה המפורסמת של שמחת תורה תשנ"ב, בה מבאר הרבי שילדים הם 'משיחי': ניצוץ משיח אצלם בהתגלות.

הרבי רוצה שאנו המבוגרים נזכור שהיינו ילדים, נזכור את האמונה הפשוטה והתמימה, ונתחבר אליה לאורך כל הדרך.

השנים חולפות, אני גדל וחי בתוך קהילת חב"ד, בתוך ה'חיידר', ולאו דווקא שאלו הם המסרים הרשמיים אותם אני פוגש ומקבל מהסביבה. אך ככל שעוברות השנים, יוצא לי לעמוד בעצמי מול שיחותיו הקדושות של הרבי, שם אני מוצא ומזהה מחדש את 'הילד' שבפנים.

ככל שאני לומד חסידות ומעמיק בתורתו של הרבי מלך המשיח, הולך ומתבהר אצלי: מה זה פנימיות הנשמה, מהי פשיטות של ילד שאצלו מאירה פנימיות הנשמה, והדברים הולכים ומתחברים בתוכי: על זה בדיוק הרבי מדבר! על ההנחה הפשוטה הזו, ש'המאורע שאירע אינו אלא ניסיון', 'כשם שעד עתה הי' מונח ("אפגעלייגט") אצל כל אחד ואחד מאיתנו שהרבי יוליכנו לקראת משיח צדקנו – צריך להיות מונח כן גם אתה'. אלו המילים בהן הרבי בוחר לסיים את המאמר הראשון של קבלת הנשיאות – 'והוא יגאלנו'.

השיחות של הרבי מפיחות רוח חיים בילד שבתוכנו, וכמובן עוזרות לדייק ולהבין: איפה 'הילד' צדק, היכן צריך להקשיב לו ולצעוד איתו.

אצל כל חסיד מתחבא אותו 'ילד'…

סלח לי הרב וולף על הסגנון הישיר של השאלה: האם התפיסה השונה שלך אודות ג' תמוז יוצרת איזה 'חיץ' בינך לבין חסידים שחושבים אחרת?

התשובה היא חד–משמעית: לא. בעיניי, השאלה הזאת שווה לשאלה: האם האמונה שלי בה' ודרך החיים שלי בקיום תורה ומצוות מעמידה חס ושלום 'חיץ' ביני לבין יהודים אחרים שעדיין לא זכו ללכת בדרך התורה. כל מי שלומד חסידות מבין, שגם אם ברמה הטכנית ישנם הבדלים ניכרים – היהודי הזה עדיין לא שומר שבת, והיהודי ההוא יש לו שאלות בעצם עיקרי האמונה; בכל זאת, כשמביטים פנימה ל'מהות' של היהודי, אין שום הבדל ביני לבין יהודי אחר. כפי שהרבי מלך המשיח מצטט שוב ושוב את הרמב"ם הידוע: כל יהודי רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מהעבירות. 

יש כאן תובנה מאוד עמוקה: יהדות, תורה ומצוות אינן רק אידיאולוגיה וסדר חיים; מדובר כאן על מהות פנימית של נשמה שמתקשרת עם הקדוש ברוך הוא, שכל החיצוניות (שבוודאי צריכה להיות אף היא כדבעי) אינה נוגעת ואינה מחסירה כהוא זה ממהותו האמיתית של יהודי.

כאשר מודעים לאמת הזו, אזי אנחנו יכולים למצוא את זה, לזהות את זה אצל יהודים אחרים. כפי שכל חסיד שמתעסק עם 'מבצעים' ושליחות יודע למצוא היכן כל יהודי קשור עם הקדוש ברוך הוא: איפה הוא מאמין, על איזו מצווה הוא לא מוותר וכו'; ואפילו אם אין את נקודת האור הזו, ועדיין לא רואים כלום על היהודי הזה, אתה יודע שזו האמת שלו, ומחכה לזמן שזה יתגלה. ככה חסידות מלמדת אותנו, וכך הרבי מלך המשיח מחנך אותנו.

אותו הדבר בענייננו: אם מסתכלים על זה בצורה של אידיאולוגיה או תרבות, אז יש הבדלים כמובן. אבל אם נחזור להגדרה של הילד הקטן שעומד ומכריז: "הרבי חי וקיים, הרבי עומד להתגלות", הרי הילד הקטן הזה הוא בעצם הניצוץ משיח שיש בכל אחד מאיתנו, וניצוץ משיח זה – הרבי מלמד אותנו שקיים בכל אחד ואחד. אם כן, בוודאי שגם החסיד שמתפלל לידי ומשמיע 'זמירות' קצת שונות – בתוך–תוכו נמצא הילד שזועק 'חי וקיים'…

וכאמור, ככל שאני מודע לאמת הזו, יש לי את האפשרות לחפש ולמצוא ראיות והוכחות שכך אכן הוא המצב האמיתי, ושאצל כל חסיד וחסיד בוערת אותה אמונה טהורה שבוערת בקרבי.

"יכוף כל ישראל" – רק עם חלק מהשלוחים?

יתירה מזו, לא רק שנושא משיח אינו מפריד, אלא אם נעמיק ונחשוב נגלה שדווקא נושא משיח מחייב את הקשר בינינו. ראשית כל, במישור טכני לחלוטין: כשמדברים על הרבי מלך המשיח, מיד אנו מביאים את הרמב"ם בהלכות מלכים, בו נמנים סימני משיח, והבולט שביניהם: 'ויכוף כל ישראל'. 

כיצד מלך המשיח יכוף כל ישראל לילך בדרך התורה והמצוות? כולנו יודעים, שזה נעשה על ידי שלוחיו שפועלים בכל העולם. 

כשאנו מדברים על כך שהרבי מלך המשיח 'חי וקיים', איננו עוסקים רק ברעיון תיאורטי. מדובר כאן על מציאות בעולם, המתבטאת בכך ש'יכוף כל ישראל' הולך וממשיך, מתפתח וגדל; וזהו הסימן המוביל מחזקת משיח למשיח ודאי וכו'.

וכעת נשאלת השאלה: איך ה'יכוף' ממשיך כאן והיום? ברור לכל חסיד שזהו על ידי כל השלוחים. בכל הקונטרסים, החוברות ומאמרי הדעה בעניני גאולה ומשיח, כאשר מגיעים לסוגיית 'יכוף כל ישראל', נוקבים במספרים שכוללים את כל סוגי השלוחים: 5,000–7,000 שלוחים, כל אחד לפי השערותיו מהו המספר המדויק, אבל ודאי שכמות כזו כוללת את כל השלוחים, גם אלו שבגלוי אינם אוחזים בעניני משיח ביד רמה.

במילים פשוטות: ברי לכל אשר בשם חסיד יכונה, שפעולתו של הרבי מלך המשיח להביא את הגאולה עוברת דרך כל השלוחים, ללא יוצא מן הכלל!

אם כן, המסקנה הפשוטה היא שככל שאני מאמין שהעניין של הרבי מלך המשיח הוא נצחי והוא ממשיך בכל הכוח, זה מחייב אותי להבין, לראות ולהתבונן כיצד כולנו יחד – כל סוגי השלוחים וכל החסידים – פועלים והולכים לאותה מטרה אחת ויחידה.

לא הגיוני שהרבי חי והחסיד מת…

בסגנון פנימי ומהותי יותר: בשבת פרשת 'ויחי' תנש"א הרבי עוסק בעניין של 'יעקב אבינו לא מת'. הגמרא מבארת: 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'. כלומר, במה מתבטא ומתגלה זה שיעקב אבינו לא מת? בכך שרואים את החיים של כל אחד מישראל, כיצד הוא חי חיים של נשמה אלוקית שקשורה עם הקדוש ברוך הוא וקשורה עם התורה וכו'.

מבאר הרבי: כאשר מישהו מדבר (ח"ו) על 'זרעו בחיים', הוא פוגע חס ושלום ב'הוא בחיים' של יעקב אבינו. אם יש לך ספיקות בקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, בקשר שלו עם תורה ומצוות, יש לך פגם מהותי בנצחיות של יעקב אבינו.

על דרך זה גם אצלנו: רבי זה נצחי, משיח זה נצחי. רבי זה לא מושג מנותק, חס ושלום, מהחסידים ומעם ישראל – זה מהות אחת. לא יכול להיות שהרבי נצחי והחסיד לא. לא יכול להיות שהרבי חי והחסיד מת. אם הרבי זה דבר שלמעלה מהטבע ולמעלה מהגדרות, אז גם הקשר שלו עם כל חסיד זה למעלה מהטבע ולמעלה מהגדרות.

יכול להיות שאצל החסיד זה בהעלם – אכן זה קושי שקשה להתעלם ממנו – אבל מצופה מחסיד שמאמין ברבי שהוא חי ופועל, גם כשלא רואה זאת בעיני בשר, שבאותה אמונה יאמין גם בחסיד שהוא חי וקיים, גם כשקשה לראות זאת.

בשיחה המפורסמת של 'מטות מסעי' תשנ"ב – סעיף ל"ב ב'בשורת הגאולה' – הרבי מדבר על אחדות ישראל, אחדות שלמעלה מהתחלקות, שמגיעה מצד ההתקשרות של כל יהודי עם דרגת היחידה, בחינתו של משיח שלמעלה מהתחלקות. נתרגם זאת למילים פשוטות: אם אני מאמין בביאת המשיח, ואם אנחנו קשורים לרבי מלך המשיח, זו נקודה שצריכה לחבר אותנו עם כל יהודי בלי חשבון. אם זה דבר שגורם לנו תחושה של 'חיץ' ביני לבין יהודי אחר, כנראה פספסתי פה משהו בדרך. תפסתי את החיצוניות של העניין ולא את המהות הפנימית שלו.

תהליך שלא שייך בו נסיגה

נחזור רגע למשמעות של ג' תמוז. אם אני מבין נכון, הספר 'עניינו של משיח' גם עוסק בסוגיה הזו של היחס הנכון לג' תמוז?

אולי זה מפתיע, אבל בספר 'עניינו של משיח' אין שום התייחסות ישירה לכל העניין של ג' תמוז והמשמעות שלו. והסיבה היא פשוטה: כל הרעיון של הספר הוא לא מה אני חושב על משיח, אלא מה הרבי אומר. כל הרעיון של הספר זה לשבת ולהבין מה הרבי אומר על הדור שלנו, על התקופה שלנו, מה זה משיח, מהו גילוי של משיח. לנסות להבין, כתלמיד שלומד את דברי רבו ומתייגע להבין אותם.

כשמגיע ג' תמוז, חסיד צריך לשאול את עצמו, לפי כל מה שלמדתי והבנתי בדברי הרבי על תקופתנו ועל הזמן המיוחד שאנו נמצאים בו, כיצד צריך להיות היחס למצב המבלבל הזה שהגיע עכשיו.

בתפיסתי, ככל שלומדים ומבינים שישנו כאן תהליך שנוסע קדימה – מבריאת העולם, דרך מתן תורה, גילוי תורת החסידות, דור השביעי, השנים האחרונות בהן הרבי אומר לנו שיש כבר גילוי של משיח, והרבי מכריז לכולם: 'הנה זה משיח בא' – הלימוד וההכרה של התהליך הזה מובילים אותך למסקנה חד–משמעית שלא שייך בזה הפסק. יש כאן המשך אחד ותהליך אלוקי שלא שייך בו נסיגה.

כשאנו יודעים שכאשר הרבי מלך המשיח מעודד את השירה של 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד', אין זה רק קיווי ותפילה להחלמה של הרבי, אלא מדובר כאן על מהלך אלוקי – אז מבינים וקולטים שיש פה משהו שלמעלה מהטבע, וברור מאליו שזה דבר שלא שייך בו הפסק.

אם כן, השאלה האמיתית היא לא מה אנחנו עושים בג' תמוז, אלא כיצד אנחנו מבינים את מה שקרה והתרחש עד ג' תמוז. וכשהתשובה הזו ברורה, אזי גם השאלה הבאה על ג' תמוז צריכה להיות ברורה מאליה.

האם מטרת הספר 'עניינו של משיח' היא לחבר בין כלל אנ"ש שיתאחדו סביב המסר של הרבי מלך המשיח?

המטרה הראשונה של הספר היא, כפי שהדגשתי, לעמוד מול הדברים של הרבי: ללמוד עניני גאולה ומשיח, להבין את המושגים והתהליך, להתכונן באופן פנימי לקבלת פני משיח. כמובן, המשך ישיר ומתבקש מזה, שככל שאנחנו יותר עם הרבי ויותר עם האמת של התורה, אנחנו גם יותר אחד עם השני.

הייתי מגדיר זאת כך: בגדול, כולנו יודעים שהרבי רוצה 'משיח עכשיו', הרבי מנבא ומבשר 'משיח עכשיו'. אבל זוהי אמירה כללית ומקיפה מאוד. ה'מקיף' הזה יכול להתפתח לשני כיוונים: מחד, מקיף יכול להישאר מלמעלה, אפשר להדחיק אותו – בן אדם אומר לעצמו: זה נכון, זה אמיתי, אבל אין לי מה לעשות עם הרעיון הזה כרגע בחיים שלי, אי לכך ובהתאם לזאת אני ממשיך את חיי כרגיל. מצד שני, יכול להיות מישהו שלא רוצה לוותר על המקיף הזה ואדרבה יש לו רצון חזק 'לאחוז' בו, אבל כיוון שזה רק עניין של מקיף, אמירה מאוד כללית, אזי כשהוא מנסה לתרגם אותו 'למעשה' ולחיות איתו, לאו דווקא שזה יוצא בהתאם לכוונה העליונה.

כך או כך, נוצרת מציאות שאנו לא אוחזים היכן שהרבי רוצה ודורש מאיתנו, והולכים ומתרחקים אחד מהשני.

התרופה למציאות הזו, וזוהי מטרת הספר: להוריד את המקיף לפנימי. לפרק, לברר היטב, מה הרבי אומר על משיח, על הזמן שלנו ועל השליחות שלנו. ככל שהדברים ברורים יותר, זה יורד מהמקיף לפנימי, מתיישב בחב"ד האישי שלי, משפיע על רגש הלב ומשנה את צורת ההסתכלות על המציאות.

כמובן שבסופו של דבר זהו ספר 'כבד' קצת. לא כל אחד פותח אותו. קהל היעד של הספר הוא בעיקר מי שהעניין נוגע לו. ברוך השם, אנחנו מקבלים הרבה 'פידבקים' שזה קורה, שיש הרבה אנשים שהעניין נוגע להם ולומדים את הספר. חלק מהפידבקים מגיעים מאנשים שלא ציפיתי, ולא מובן מאליו שיתחברו לרעיונות שבספר, ורואים במוחש שזה הולך וקורה. תקוותי ובטוחני שזה יגיע ליותר אנשים ולקהלים נרחבים. אני מקווה שאנשים ירגישו בנוח לקרוא את הספר בלי פחד ו'איום' על הדעות שלהם, ואז בעזרת השם תהיה לזה פעולה גדולה ורחבה יותר.

'משיחיסט' זה לא מי שלא אומר הילולא!

בחזרה לנושא העדין והרגיש… ג' תמוז תשפ"ו, מה אומר לנו התאריך הזה? מה הוא דורש מאיתנו?

בהמשך לרוח הדברים בה דיברנו עד עתה, דומני שכדאי לשים את האצבע על הנקודה המרכזית: יש אפשרות לדבר 'אידיאולוגיה' – לדון, להגדיר מה קרה ביום הזה, מה המשמעות וכו'. לדעתי, אנו צריכים לדבר על 'הנחת יסוד' פנימית הקודמת לכל הדיון הזה:

הרבי מוביל אותנו מהלך אלוקי. תשי"א, תנש"א, תשנ"ג – יש כאן מהלך אלוקי של גילוי משיח. השאלה האחת והיחידה היא: כשמגיע ג' תמוז, מה קורה למהלך האלוקי הזה? התשובה הפשוטה שלנו היא שאין חס ושלום כל נסיגה, אין הפסקה, המהלך ממשיך עד לגאולה האמיתית והשלימה.

כעת תשאל אותי: אתה מבין כיצד הוא ממשיך? איך זה מסתדר? השאלות מקובלות ונכונות, ולאט לאט ננסה גם להבין. אבל לפני הכל וחשוב מהכל: מה הנחת היסוד שלנו? באיזו נקודה אנחנו אוחזים? הרבי אמר שהשליחות היא 'קבלת פני משיח צדקנו', הרבי אמר שישנה התגלות משיח, הרבי מעודד שירת 'יחי אדוננו' – מה קורה עם זה? זה ממשיך או לא? נוסע קדימה או הלך חס ושלום אחורה?…

זאת השאלה הפנימית והעיקרית. כל השאר זה נגזרות שלה.

תרשה לי לחדד את הדברים:

יצא לי לראות מודעות על כינוס לאנ"ש לקראת ג' תמוז: סיפורים מרגשים מהרבי, סיור בכותל המערבי. אני מסתכל על המודעה ומחפש… איפה הרבי? איפה הנקודה הפנימית שהרבי מדבר איתנו עליה? שהרבי שם אותנו מולה? שהרבי מלך המשיח רוצה שזאת תהיה הכותרת שאיתה אנחנו חיים כל השנה, ובטח ביום כזה כמו ג' תמוז. זו נקודה כואבת, ולצערי היא איננה חדשה.

אבל אני רוצה להתמקד דווקא בזווית אחרת לאירוע הזה: בחלק מהמודעות של הכינוס הנ"ל לא כתבו את המילה 'הילולא'. כתבו 'היום הגדול והקדוש', אבל לא הזכירו הילולא. ההבנה הפשוטה שלי למה לא כתבו זאת: כנראה יש פה התחשבות באנשים שלא מתחברים לביטוי הזה.

כעת אני חושב לעצמי: הרי זה שאני לא מתחבר לביטוי הנ"ל הוא מכיוון שהוא לא מתכתב ומתחבר עם הקו שהרבי מלמד אותנו, שאנחנו הולכים מכאן לקראת משיח, וכל מה שקרה או יקרה בדרך רק מוביל אותנו לשם, לגאולה השלימה. 'הילולא' עושים לצדיק שהנשמה שלו עולה בעילוי אחר עילוי למעלה מעלה, והרבי מדבר איתנו על ביאת משיח תיכף ומיד ממש – אם כן זה לא הולך ביחד.

אם זוהי הנקודה העיקרית, אז לא עוזר לי שלא כתוב הילולא… אני לא מחפש את מה שלא. אני מחפש לראות מה כן! 'משיחיסט' זה לא מי ש"לא אומר הילולא"; 'משיחיסט' זה חסיד שהעניין של משיח עומד מול עיניו, כל יום, ובטח בג' תמוז. את זה אני מחכה לראות!

התובנה הזו מחזירה את השאלה אלינו, ויש כאן נקודה קטנה לחשבון נפש: האם המציאות שלנו כ'משיחיסטים' מתבטאת בעיסוק בלתי פוסק והתלהבות עזה בעניני משיח? או שאנו עסוקים בעיקר בהעדר סממני הילולא? צריכים לחדד שוב ושוב מהי הנקודה העיקרית אצלנו, וכך זה ישפיע גם הלאה, שכולם יבינו מה באמת מעניין אותנו ומה יחבר אותנו למהוי אחד באחד.

אמונה טהורה! בלי שכבות ותוספות

במקביל, יוצא לי לקרוא פרסומים על אירועים שעושים לחיזוק 'האמונה הטהורה'. המושג הזה, שנלקח מהקדמתו של רבינו הזקן לשער היחוד והאמונה, התבאר על ידי זקני החסידים באופן כזה: האמונה הטהורה משמעותה אמונה נקייה, שלא התלכלכה בשכל אנושי.

גם כאן כדאי לעצור ולשאול את עצמנו בכנות: האם יכול להיות שאנחנו מוסיפים על האמונה הטהורה את הפרשנויות שלנו? דברים שהם שכל שלנו – אמנם יכול להיות שהם סברות נכונות (ויכול להיות שלא…), אבל הם לא האמונה הטהורה. לדוגמא, ההנהגה ב–770 או דרכי פרסום משיח באופן ספציפי כזה או אחר – אלו אינם דברים מפורשים של הרבי, אלא הבנה שלנו לפי שכלנו כיצד להתנהל ולהתנהג במצב הבלתי–הגיוני שנוצר. האם הכל עניין תשל אמונה? או שיש כאן פרשנויות אישיות שלנו?

כשמניפים את דגל האמונה הטהורה, דומני שכדאי לומר לעצמנו: בואו ננקה את האמונה! בואו נצמד לדברי הרבי מלך המשיח שליט"א. נשים לב מה הוספנו על מה שהרבי אומר, שאינו חלק מהאמונה הטהורה. התובנה הנגזרת מזה היא פשוטה: באיזו פרופורציה אנו לוקחים את ההוספות שנובעות מההבנה שלנו, האם אנו מקדשים את זה, הופכים את זה למהות של העניין? אלו דברים דקים ועדינים, שכל חסיד יכול לעשות עליהם חשבון נפש פרטי מול עצמו.

אם נחזור למה שדיברנו קודם, על אחדות בין אנ"ש בנושא הזה של משיח, דומני שהדברים כרוכים זה בזה: ככל שהדברים יותר נקיים וטהורים ונאמנים למקור, ללא הוספות של שכל אנושי, אזי יותר קל להתחבר ולחבר אליהם את כל עם ישראל. כי לאמת ולאמונה הטהורה קל להתחבר.

כשמדברים על הניסיון של ג' תמוז, אני חושב שהפירוד הוא חלק מהניסיון, חלק מהעניין שהוא למראה עיניים בלבד. מי שמאמין שכל המאורע של ג' תמוז הוא רק ניסיון, ראוי לו להאמין שגם הפירוד הוא אך ורק ניסיון… הרבי בודק אותנו, בוחן את לב הבן הנאמן, אז חלק מהבחינה היא לא רק הלב שלנו מולו, אלא גם הלב שלנו אחד מול השני. ככל שאנחנו באמת נהיה עם הרבי, כפי שהוא בטהרתו, יהיה לנו קל יותר להיות אחד עם השני, בלי סיבוכים.

ועיקר העיקרים: ככל שנהיה יותר 'כאחד', נהיה כלי ראוי 'למהוי אחד באחד' להתגלות של הרבי מלך המשיח שליט"א – 'ויהי בישורון מלך . . יחד שבטי ישראל', כפירוש רש"י שם: 'באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם'.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!