חשיפה מרתקת: הרבי דאג למרגל הישראלי

מנחם זיגלבוים, בית משיח

בלילה חורפי וקר של חודש שבט תש"כ, ירדו מכבש מטוס "בריטניה" בני משפחת פרוס בשדה התעופה על שם בן גוריון. אבי המשפחה היה החסיד ר' שמואל פרוס (המכונה בפי כל "מולע") רעייתו ושניים מתוך ארבעת בניו. ברגע זה חתמו פרק ארוך וקשה בחייהם ברוסיה הסובייטית.

בחודשים הבאים הסתגלה משפחת פרוס אט אט למציאות החדשה. המשימה לא הייתה פשוטה. לצד גלגוליה של המשפחה מדירה אחת לרעותה, עמדו לנגד עיניו של ר' מולע גם אחיו חסידי חב"ד שנותרו בעמק הבכא, רבים מהם רעבים ללחם וללא מקור פרנסה עקב שמירת השבת, נאבקים על קיומם המינימאלי בגשמיות וברוחניות; נלחמים על אכילת מצה כשרה פסח וצמאים לכל פיסת מידע מהרבי. הוא חש את מצוקתם הממשית וכאב עימם.

עוד מעט חג הפסח, ומוחו הגה תכניות כיצד לשלוח מצות לחסידים וליהודים שומרי תורה ומצוות המצויים במוסקבה, בלנינגרד ובריגה ובשאר ערי ברית המועצות – המקום האחרון בו שהה. ברור היה לו, כי הקשיים יהיו גדולים, אולם הוא לא שיער עד כמה.

הבירוקרטיה שנדרשה לצורך המשימה הייתה מסובכת במיוחד. ראשית, מן ההכרח היה לגייס כספים בעבור קניית המצות ודמי המשלוח. לשם כך, הוקמה ועדה מיוחדת שהורכבה מהחסידים ר' רפאל כהן, ר' משה זלמן קמינצקי, ר' זלמן פלדמן ר' אלעזר גורליק ור' מולע בעצמו. הוועדה אספה כספים בכפר חב"ד, בתל אביב, בבני ברק ובירושלים. אנשים תרמו כפי נדבת ליבם, והמצות נקנו. כמות גדולה של מצות. אם עד הרגע ההוא המלאכה הייתה לא קלה, הרי שאז עמדה בפני ר' מולע המשימה המורכבת באמת, משלוח המצות לרוסיה בתקווה שהללו תגענה ליעדן בשלום.

הבירוקרטיה הייתה על כל צעד ושעל, והוא כעולה חדש, לא ידע מה לעשות וכיצד להתמודד. לאחר מסכת שתדלנויות ארוכה, נקבעה לו פגישה עם שז"ר, לו סיפר את רצונו העז לשלוח מצות ליהודים שנשארו מאחור ובקושי יכולים להשיג זאת, כן ציין בפניו את הקשיים הרבים שנערמו בפניו כדי לבצע את המשלוחים. מר שז"ר האזין בעניין והביע שביעות רצון מהיוזמה המבורכת ומסר למולע מכתב לשאול אביגור, מראשי 'המוסד' שעבד ב'קריה' בתל אביב, ובו בקשה לסייע לו במשימה ככל האפשר.

מתוך דבקות במטרה המשיך מולע במסעו והגיע אל שאול אביגור. זה, קיבל את המכתב, נעתר לבקשה לסייע, והורה לאחד מפיקודיו – מר יוסף מילר – לסייע בכל הקשור למשלוחי המצות לרוסיה. מכאן ואילך קיבל העסק תנופה: מולע העביר למילר רשימות מדויקות של עלות המצות ועלות המשלוחים, והלה הבטיח כי ה'מוסד' ישתתף במחצית מהסכום. חלק מהכסף שכבר נאסף על ידי הועדה, נותר לשימוש נוסף, וחברי הארגון החליטו לקנות בו בגדים בעבור חסידים נזקקים שמאחורי מסך הברזל.

ביתו של ר' מולע הלך והתמלא בחבילות: מאות חבילות של מצות, וכשבעים חבילות של בגדים נארזו. מספר חסידים דוברי רוסית גויסו לכתיבת הכתובות של החסידים בריגה, בלנינגרד ובמוסקבה ובעוד ערים רבות. הכתובות נרשמו בהתאם לרשימות המעודכנות שהיו בידי ר' מולע. בהגיע העת, עוד לפני חג החנוכה, יצאו החבילות לדרכן כשבפי מולע ושאר הפעילים תקווה להגעתו בשלום של המשלוח.

במשך שבועות לא מעטים שרר מתח רב, היגיעו המצות ליעדן? האם ידם של הרשעים פשפשה בחבילות הקדושות הללו? ואם כן, האם שלום לאותם יהודים ממוענים או שמא חלילה קלגסי הק.ג.ב. יטפלו עליהם עלילות?!

סוף כל סוף הגיעה הבשורה הטובה: החבילות, רובן בוודאי, הגיעו ליעדן. לחסידים רבים מרוסיה – כמאה משפחות – ניתנה האפשרות לחוג את חג החירות כהלכתו ובהידור.

בשנה הבאה, וגם באלו שאחריה, המשיכו החבילות להישלח ברצף, והמבצע אף הלך והתרחב; משפחות חסידים רבות שהתגוררו בארץ ישראל, ביקשו שקרובי משפחתן שמאחורי מסך הברזל יקבלו אף הם משלוחים, ומסרו את כתובותיהן העדכניות.

במשך השנים הגיעו תגובות מרגשות ונוגעות ללב, של היהודים מאחורי מסך הברזל אשר קבלו את המצות, והן הלכו ונערמו. חסידים רבים, ביניהם ר' שמחה גורודצקי, האחים לבנהרץ, ר' דוד חן מירושלים, ר' בערקע חן, ועוד רבים אחרים, עלו ברבות השנים ארצה, וסיפרו עד כמה נעזרו והסתייעו ממשלוח החבילות וראו בו – מעבר לסיוע הדתי וההומניטארי – פעולת עידוד והפחת רוח חיים. מעין אות והבטחה מאחיהם שזכו לצאת מרוסיה: לא שכחנו אתכם. אנו אתכם, ונעשה כל שביכולתנו בעבורכם.

כך למשל, קיבל ר' מולע מכתב ממשפחה במוסקבה, שסיפרה כי עשר שנים לא היו להם ילדים, וכשסוף סוף נולד להם בנם הראשון השמחה הייתה עצומה. 'כזו הייתה השמחה בעת שקיבלנו מכם את המצות'…

שש שנים חלפו, שש שנים בהן נמשך משלוח החבילות והתפשט. המשלוח שהיה מעשה ידיהם של אנשים בודדים, הפך למפעל גדול ומרשים בהיקפו. באמצע החורף נשלחו חבילות המצות לקראת פסח, וכן עשרות חבילות בגדים נכבדות. לא כל הבגדים יועדו להלבשה. מטרה נוספת הייתה, שהבגדים ישמשו למכירה ויסייעו לחסידים בפרנסה, כיוון שלא ניתן היה לשלוח כסף לחסידים הרחוקים.

החסידים ברוסיה התקשו בפרנסתם, שכן היה עליהם לעבוד שבעה ימים בשבוע. הם העדיפו לוותר על מקומות עבודה מסודרים, והסתכנו בעבודה חשאית מביתם, כאשר לאחר מכן היו מוכרים את הסחורה בשוק השחור. סיכון עצום ללא ספק.

הבגדים שנשלחו אליהם היו יקרי ערך; בגדי פרווה, עור, סוודרים ובגדים משובחים אחרים. כל חבילה הייתה שווה שש מאות לירות – סכום עתק בימים ההם. החסידים מכרו את הבגדים במחיר גבוה, והתפרנסו מהם בכבוד. התגובות שהגיעו סיפרו על הצלת החסידים מחרפת רעב, ועודדו את ר' מולע וחבריו להמשיך על אף הקשיים.

שאלות הרות גורל בחדרו של הרבי

תשכ"ה. חמש שנים לאחר עלייתו לארץ נסע ר' מולע אל הרבי בפעם הראשונה בחייו. במהלך הביקור זכה להיכנס ל'יחידות' בקודש פנימה. המילים כמעט נעתקו מפיו, כולו נרגש עמד ליד דלת חדרו של הרבי ולא העז להיכנס יותר. רק לאחר שהרבי הראה לו פנים שוחקות, הרגיש מעט יותר בנח להתקרב אל השולחן. במשך שלושים וחמש דקות שוחח עמו הרבי, במהלכן התעניין בנוגע לכל אחד מהחסידים שנותר ברוסיה. לרבי אכפת היה מכל אחד, וניכר שהוא ידע במדויק את מצבו של כל אחד מהם.

בהמשך התעניין הרבי בכל פרט הקשור למשלוחי חבילות המצות והבגדים, ור' מולע מצידו סיפר הכול. הוא שטח את לבטיו בפני הרבי והרבי הורה לו לדבר עם שני חסידים שהכירו היטב את המצב ברוסיה, ר' מענדל פוטרפס ור' בנימין גורודצקי (ע"ה), ולתאם עימם מי עדיף שיקבל חבילות.

"לאחר מכן" – סיפר ר' מולע – "שטחתי בפני הרבי את השאלה – למי יש עדיפות במשלוחי המזון. אמרתי לרבי, שיש דרגות שונות של אנשים בשמירת המצוות, וגם פירטתי; יש אחד שלא יילך לעבוד בשבת במסירות נפש ובכל מחיר, יש אחר המוכרח ללכת בשבת לעבודה אך משתדל שלא לעבוד הלכה למעשה וכשהוא הולך הרי הוא קושר את המטפחת לצווארו כדי לא לעבור על איסור טלטול, יש אנשים שלא ישלחו את ילדיהם בשום אופן ל'שקולע' (בית הספר הגויי) ויש כאלו שבניהם כן הולכים, אך הם משתדלים בקיום מצוות אחרות – האם יש עדיפות בין אחד לאחר?" שאלה הרת גורל. שאלה של חיים ומוות.

הרבי שקע בהרהורים, ולאחר מכן השיב בקצרה "אין בודקין במזונות".

משמעות התשובה הייתה, שכולם שווים ואין להפלות בין איש לרעהו. אולם, בהמשך השיחה הוסיף הרבי ונתן פרופורציות מסוימות בין סוגי האנשים הללו, והורה שלאלו המקפידים על שמירת מצוות, יש בכל זאת עדיפות על פני אחרים, והם זכאים לקבל ראשונים.

ר' מולע הוסיף ושאל על אודות הבקשות המגיעות מהחסידים ברוסיה – לשלוח להם בקשות לאיחוד משפחות והזמנה כדי שיוכלו לקבל ויזות. הוא שאל את הרבי כיצד לנהוג בעניין, והזכיר כמה שמות. שוב שקע הרבי בהרהורים ולאחר מכן אמר באופן חד משמעי שלעסקנים הפועלים בשמירת היהדות בערים השונות, אין לשלוח הזמנות כיון שהם צריכים עדיין להישאר שם ולהמשיך בפעילות.

ר' מולע סיכם את היחידות כ"יחידות מאלפת ומרתקת בה הרעיף הרבי ברכות רבות להצלחה בעסקנות החשובה של המשלוחים".

ר' מולע נשאר מספר חודשים בארצות הברית, במהלכם הוא נרתם לגיוס כספים בעבור פעילות המשלוחים. הוא זכה להיכנס אל הרבי פעמיים נוספות, כאשר הרבי האריך לשוחח עימו בנושא המשלוחים, גיוס הכספים והפעולות בשטח. – יחידות אחת נמשכה כ–40 דקות, והאחרת – כשלושת רבעי שעה.

במהלך היחידויות זכה ר' מולע לקבל מהרבי שליחויות עלומות נוספות, שטרם הגיעה העת לפרסמן.

שנה חלפה, ומולע זכה לנסוע שוב לרבי ולהיכנס ליחידות. הוא שיתף את הרבי בחדשות האחרונות: בקשות מרומזות מהחסידים שברוסיה לשלוח אליהם תשמישי קדושה, בעיקר ספרי קודש וספרי לימוד. כמובן, משלוח של חומר "אנטי–סובייטי" שכזה מסוכן מאד, ומדובר היה במבצע הדורש אחריות רבה.

מולע סיפר לרבי שהחסידים רוצים שישלחו להם קונטרסי שיחות ומאמרים של הרבי. הרבי שאל מה בדעתו לעשות, ור' מולע השיב כי חשב לשלוח להם את השיחות. הרבי הקשיב ופניו הרצינו. לאחר כמה שניות, נענה הרבי ואמר: "והרי על השיחות כתוב התאריך מתי נאמרו ומי אמרן, הרי זו סכנה לשלוח לשם. אולי כדאי להוריד את דף השער מהקונטרסים".

מולע השיב לרבי כי בעבור החסידים הנמצאים שם, גם דף השער של הרבי הוא דבר יקר, ולא עלה בדעתו להורידו. הרבי חזר ואמר: "סידורים ותניא, מילא. אבל מה לגבי השיחות?" ר' מולע חש כי הרבי רוצה שהוא יביע את דעתו בעניין, ולכן חזר על עמדתו. הוא לכשעצמו לא היה מוריד את דף השער, אך הרבי חוזר אף הוא על עמדתו. לבסוף אמר הרבי: "נו, תשלח ושיהיה בהצלחה".

מולע הוסיף וסיפר לרבי על המחסור החמור בכסף לקניית הספרים. מדובר היה במשלוחים גדולים. כמויות נכבדות של ספרים שעולות הון עתק, ולא ברור מניין ניתן להשיג את הסכומים העצומים. הרבי הורה לו ללכת לאחר היחידות אל מזכירו, הרב חודקוב, ויציע בפניו את הענין. על כל לירה שייתן מולע – ייתן הוא כנגדה דולר או 75 סנט או 50 סנט. "איך שתדברו ביניכם, העיקר שיהיה דחוף". כלומר, הרבי רצה שהספרים יישלחו ללא עיכובים. היחידות הסתיימה לאחר ארבעים וחמש דקות. זמן שיא.

לאחר היחידות נכנס מולע למשרדו של הרב חודקוב וחזר בפניו על דברי הרבי. הוא לא התווכח, והגיב: "אתה תיתן לירה ואני אתן דולר". הוא שלח הוראה למחסן הספרים של הוצאת הספרים החב"דית, "קה"ת", שיתנו לר' מולע כל ספר שירצה בכל כמות, וידאגו לשולחם מיידית לארץ ישראל, ומשם להכינם למשלוח לרוסיה.

מולע נכנס למחסן של קה"ת, וארז ספרי תניא רבים עם תרגום לאידיש, קונטרסים של שיחות קודש וספרי ליקוטי דיבורים. כמו כן, ארז סידורים רבים. אף התשלום המועט יחסית שנדרש לשלם, הדברים עלו לכדי הון רב.

בארץ ישראל ארז מולע את הכול בחבילות, רשם כתובות, ועל פי סיכום מוקדם, העבירן למשרד החוץ הישראלי שדאג להעבירן למוסקבה, ללנינגרד, לריגה ולטשקנט באמצעות דואר דיפלומטי החסין מכל בדיקה. יוסף מילר, איש 'המוסד', התעסק בעניין בחפץ לב.

אנשי משרד החוץ הישראלי ששמרו על קשר עם רוסיה (בתקופה בה עוד שררו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין רוסיה, עד פרוץ מלחמת ששת הימים), קיבלו את החבילות "הדיפלומטיות", ופתחו במלאכת ההפצה. מדובר היה במלאכה לא פשוטה נוכח המעקב הצמוד של אנשי הק.ג.ב. הנחושים. הללו, נטלו עימם ספרים והלכו אל בתי הכנסת באופן תמים כדי להתפלל, ולאחר התפילה הותירו את הספרים על הספסלים והשולחנות בתקווה שיגיעו לידיים הנכונות.

לאחר מלחמת ששת הימים וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה, המשיכו המשלוחים אולם הפעם עברו דרך אנגליה. החבילות נשלחו באופן מתוחכם, כאשר כל אחת מהן נארזה בעטיפה כפולה. על העטיפה החיצונית נכתבה הכתובת באנגליה, ואילו על הפנימית – הכתובת ברוסיה. באנגליה, הוסרה העטיפה החיצונית, הוסף שם השולח תושב אנגליה, והחבילות נשלחו ליעדן האמיתי.

משרד החוץ מבקש את עזרת הרבי

לפרשה הירואית זו, יש המשך מעניין לא פחות, אותו מספר בנו של מולע – ר' זושא פרוס מבני ברק:

"בשנת תשכ"ד לימדתי בבית הספר התיכון הדתי שבבאר שבע.

"יום אחד קיבלתי באמצע היום טלפון מאבי, 'תבוא מיד לכפר חב"ד', ביקש, וכך אכן עשיתי".

בשיחה שהתקיימה כמה שעות לאחר מכן בין האב ובין הבן בביתם שבכפר חב"ד, סיפר האב כי לא מזמן קיבל שיחת טלפון ממשרד החוץ, עם בקשה להגיע בדחיפות למשרד החוץ לפגישה בהולה, מבלי שהדובר הסביר לו מה הנושא. כשהגיע לשם, פגש בו אחד הפקידים הבכירים והוא סיפר לו סיפור מעניין, אך מוזר במקצת.

באותה עת התקיימה עסקת חילופי אסירים בין ארץ ישראל לבין ברית המועצות. בידי ישראל היה אסיר סובייטי ובידי ברית המועצות היה אסיר ישראלי שככל הנראה עסק בעיסוקים חשאיים שאין מפרטים אודותם. מדובר היה בעסקה חשאית. לאחר שהאסיר הישראלי הוחזר הביתה, התברר כי הוא עבר עינויים קשים בידי אנשי הק.ג.ב. ובעקבות זאת היה זקוק לסדרת טיפולים רפואיים דחופים.

בין השאר, היה עליו לעבור ניתוח אצל מומחה לכלי דם. לאחר התייעצויות ממושכות, הוחלט להעבירו לפרופסור דב בייקי, מומחה עולמי לטיפול בכלי דם שמרפאתו היוקרתית הייתה באחת המדינות בארצות הברית (כעבור שנים עמד אותו פרופסור בראש צוות שטיפל בנשיא ברית–המועצות בוריס ילצין). דא עקא, שהפרופסור היה כה מבוקש ופופולארי, שגם לאחר שהתקבלו אצלו לניתוח, אי אפשר היה להישאר במרפאה הפרטית שלו כדי הזמן הנדרש להבראה, שכן היה צריך לפנות את המקום לפציינטים הבאים. כאן ביקש משרד החוץ את עזרתו של הרבי ועזרתה של חב"ד.

"בפגישה שלי עם אותו בכיר במשרד החוץ", אמר ר' מולע פרוס לבנו, "הוא סיפר לי את הסיפור וציין, שנוכח העזרה הגדולה שהם מושיטים לנו בכל הקשור לסיוע עבור יהודי רוסיה, הם מבקשים שיעזרו להם כעת לסדר דירה טובה וראויה בה יוכל המרגל לקבל טיפול ביתי ותנאים נאותים להבראתו, וכן אדם מהימן שיוכל להגיש לו את הסיוע הדרוש".

הבן ר' זושא הקשיב לסיפור ותהה בקול רם, 'האם אפשר לכתוב דבר כזה לרבי? האם אפשר לומר לרבי מה לעשות?'.

ר' זושא הרהר רגעים אחדים, ולבסוף הציע: "אכן אי אפשר לכתוב לרבי מה לעשות", אמר, "אבל אכתוב לרב חודקוב על הבקשה שקיבלנו, ואוסיף כי לא העזתי לכתוב על העניין לרבי עצמו, ולכן החלטתי לכתוב לרב חודקוב, ואם ימצא לנכון, יראה את המכתב לרבי. הוספתי כי אני סומך על שיקול דעתו של הרב חודקוב, ועל בינתו אשען, וכהוראתו של הרבי – נעשה".

ר' מולע קיבל את הדברים בהסכמה, ור' זושא ניסח את המכתב בקפידה, ושיגר אותו אקספרס אל משרדו של הרב חודקוב.

לא חלפו ימים רבים, כשבוע ימים בלבד (מהר מאד במושגי הימים ההם) ובתיבת הדואר הגיע מכתבו של הרב חודקוב, בו הוא מציין בקצרה כי הדירה כבר מוכנה, וכל מה שהאיש זקוק – הוא יקבל. הוא הוסיף את פרטי כתובת הדירה ופרטי איש הקשר…

הפרטים הרלוונטיים הועברו חיש מהר לאיש הקשר במשרד החוץ, והם כבר טיפלו בהמשך העניינים.

לימים התברר לי כי הרבי שלח אל אותו יהודי גם פסיכולוג שיסייע לו להשתקם מבחינה נפשית, וכן את החסיד ר' לייזר ננס, אשר הוא עצמו עבר עשרים שנות סבל וייסורים על ידי הקומוניסטים, ולמרות זאת רוחו נשארה איתנה וחזקה. ר' לייזר אכן חיזק את האיש בשיחות ארוכות בהן סיפר עת אשר עבר עליו במחנות עבודה ובבתי הכלא ברוסיה, וכיצד למרות הכל הצליח לשרוד ולשקם את חייו מחדש.

סגירת מעגל בשערי הבסיס הצבאי

"שנים מספר חלפו", מטעים ר' זושא פרוס, "ומלחמת ששת הימים הגיעה. אני גויסתי לחזית יחד עם עוד כמה מתושבי כפר חב"ד. אבא שכבר היה מבוגר, לא גוייס, אולם לבו לא נתן לו לשבת בבית בשקט, והוא החליט לעשות מעשה. הוא השיג מיני מתיקה רבים ויצא אל שער הבסיס הצבאי בצריפין, והחל לחלק מיני מתיקה לחיילים שפגש.

"לא חלפו רגעים רבים, ובמקום עצרה משאית גדולה. על גבי המשאית עמד אדם כשהוא נשען על קביו. במשאית עצמה היו אלפי בקבוקי "קוקה קולה" קטנים, ואותו יהודי נכה החל לחלקם לחיילים שעמדו במקום.

"כך יצא שאבא עמד מצד אחד, והיהודי הזה מהצד השני, ושניהם חילקו מיני מגדנות ושתיה מתוקה לחיילים. אך טבעי אפוא, שבשלב מסוים התפתחה ביניהם שיחת היכרות. במהלך השיחה התעניין אבא באיש ובנכותו, והלה סיפר כי הוא עבר ניתוח מורכב ומסובך אצל פרופסור בייקי הידוע שבארצות הברית, ולאחר מכן עוד עבר תהליך שיקום ממושך.

"מובן שהוא לא סיפר על העינויים שעבר ועל תפקידו כאיש מודיעין ישראלי, אבל לאבא הסיפור היה נשמע מוכר. הוא החל לברר בזהירות פרטים נוספים, תאריכים, ואז התברר כי אותו אדם אינו אלא אותו יהודי שאבא היה מעורב בהשגת מקום החלמה בעבורו. השגחה פרטית מופלאה…

"ואז אבא גילה את אוזנו ואמר: 'אני מכיר את הסיפור שלך. אני הוא זה שפניתי לחצרו של הרבי וזכיתי להיות השליח הנאמן לסדר זאת'.

"הלה הביט באבא כלא מאמין, ולאחר שניות ארוכות, נפל על כתפיו והשניים התחבקו חיבוק חם וממושך, בעוד מאות החיילים העומדים במקום, מביטים בשניים משתאים ומחרישים נוכח המראה המופלא שנראה זה עתה לנגד עיניהם"…

סגירת מעגל במשרדי 'נתיב'

סיפור 'סגירת הקצוות' לא תם בזה.

חלפו שנים, והרב זושא גרוס התמנה מטעם ארגון "אור אבנר" ומטעם משרד החינוך למפקח על מוסדות החינוך היהודים הרבים הפזורים ברחבי מדינות חבר–העמים. תפקיד זה אחראי ורגיש, שדרש ניסיון רב בחינוך תוך הכרת האופי והמנטליות של יהודי רוסיה. נדמה כי לא היה מתאים לתפקיד זה מאשר ר' זושא עצמו, שנולד וגדל ברוסיה, חסיד יודע ספר, ובעל רקורד עשיר בשדה החינוך במשך עשרות שנים.

בטרם קיבל את התפקיד באופן רשמי, זמן לראיון על ידי לשכת 'נתיב' – הלשכה שפעלה מטעם משרד החוץ למען רווחתם של יהודי מדינות חבר–העמים. הוא זומן אל הקריה הביטחונית בתל אביב, עם כתובת של אחד הביתנים במקום, מבלי שנאמר לו זהותה וזהות אנשיה. רק בהיותו שם הבין, כי מדובר באנשי צללים הפועלים 'מתחת לרדאר' למען יהודי רוסיה. מסתבר שהיו נושאים שהשתיקה יפה להם גם לאחר נפילת חומות הברזל בתקופת ה'פרסטרויקה'.

מעבר לדסק הברזל בעל גווני ירוק דהוי, ישב פקיד שהציג את עצמו בשמו, אך לא בתפקידו. הוא החל לתחקר את ר' זושא לגבי היכרותו עם יהדות רוסיה – ור' זושא פתח וסיפר באריכות על שנות ילדותו בצל רדיפות הקומוניסטים, על שנות נערותו ולימודיו שם. על השכלתו הכללית והתורנית ועל ניסיונו החינוכי.

"האם יש לך ניסיון כלשהו בעזרה למען יהודי רוסיה?" שאל הפקיד.

ר' זושא נענה בחיוב, ופתח וסיפר באריכות על עזרתו הרבה לאביו במשלוחי אוכל ובגדים לרוסיה שמאחורי מסך הברזל, בשיתוף פעולה עם גורמי ממשלה בארץ ישראל, בכללם ה'מוסד' הישראלי.

לקראת סוף דבריו, סיפר על עזרתו בתיווך העזרה להשגת מדור דיור ותנאי הבראה בטיפול ביתי עבור אותו  יהודי.

המחזה עצמו עומד עד היום לנגד עיניו של ר' זושא:

"בבת אחת האיש החוויר כסיד. הוא רכן קדימה בעניין רב, וביקש לדעת פרטים ועוד פרטים על אותו מאורע שהיה, ואני סיפרתי דבר דבור על אופנו, ככל שזכרתי – והאיש מחריש, אבל כותב בשקדנות כל מילה בניירות שלפניו.

"כשסיימתי לספר את סיפור המעשה, קם האיש וניגש אלי מעבר למכתבה, תפס בידי ומבלי אומר ודברים החל להוליך אותי במסדרונות ארוכים, כשאנו עוברים על פני חדרים רבים. בשלב מסוים פתח את דלת אחד החדרים, שם ישבה פקידה שעסקה בענייניה. הוא פנה אליה ושאל: 'האם את זוכרת את המקרה הזה שהיה?" וכאן נקב בקוד הסיפור. הפקידה הנהנה בראש, הושיטה את ידה ובתוך שניות אחזה בידה תיק עב כרס שהכיל את כל פרטי הסיפור ההוא, כאילו היה מוכן לבואי… השניים עברו על פרטי התיק, וראו כי הסיפור שסיפרתי, צמוד לאמת עד לפרטי פרטים – והתפעלותם גברה.

"קיבלת את התפקיד", בישרו השניים ברשמיות מהולה בחגיגיות. "אתה משלנו"…

בשנים הבאות פעל ר' זושא גרוס רבות למען חינוכם של אלפי ילדי ישראל הנמצאים במדינות חבר העמים, בהכינו תכניות לימוד מגוונות ביהדות ובמסורת ברוח ישראל סבא.