וזאת התרומה: הסודות בגיוס מליונים לחב"ד

בשבוע שעבר קיבלתי אימייל עם ציטוט מדהים מאגרת קודשו של הרבי הריי"צ (כרך י"ג ע' שמג), המעניקה מבט חדש לתפקיד המוטל על כל שליח – גיוס כספים:

"הוד רבינו נ״ע כותב אשר היד הנותנת צדקה נעשית מרכבה, אם–כן בשעה שהמעשה עוסק בעניני צדקה הרי כל גופו היא מרכבה לאלוקות ובימים של עבודה כזו במעשה הצדקה בהתמסרות אמיתי אפשר לתקן את ימי ושנות הנערות הבחרות והאברכות ולפדות את עצמו ממאסר הנפש הבהמית ולרחוץ עצמו, ארום ואשין זיך, פון די חטאות נעורים בלאטא ובעזה״י להעמיד את עצמו אוועקשטעלן זיך בקרן אורה וזוכים לאריכות ימים ושנים…".

סיפרתי על כך לרב קרליבך בתחילת הראיון, והוא הגיב בסיפור משלו: "היה פעם שליח, שהרוויח סכום כסף גדול, עד כדי כך שכתב לרבי בסיפוק שאין לו צורך לאסוף עוד תרומות, שכן הסכום שברשותו מספיק למשכורת עבורו וגם לפעילות. ענה לו הרבי (התוכן): "הרי זאת כל כוונתי, שישתפו אנשים בפעילותם באמצעות תרומתם, וכמה שלוקחים מהם יותר כסף, כך מקרבים אותם אלי. ובדיוק כמו שצריך להניח עימם תפילין, כך צריך לזכות אותם במצוות הצדקה ולהתרים אותם לטובת פעילות ליובאוויטש".

ככל שמוסיפים ברוחניות – נוסף בגשמיות

רבותינו נשיאינו הדגישו במכתביהם לשד"רים האוספים כספי צדקה, שתפקידם הוא "לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות". כיצד משלבים את הפעילות הרוחנית עם הפעילות הגשמית של גיוס כספים?

יש שחושבים בטעות, שכדי להצליח בגיוס כספים צריכים להיות 'חברים' של הגביר. הם משקיעים מאמץ לדעת מהם התחביבים של הגביר וכדומה, ומנסים להתקרב אליו דרך תחומי העניין הגשמיים שלו.

לאחר עשרות שנים של גיוס כספים, אני יכול לומר בוודאות שמי שחושב כך – טועה בגדול. אם השליח מנסה להידמות לגביר, כדי להתחבר אליו – הגביר לא צריך אותו. הוא לא מחפש עוד מישהו עם רכב יפה או עניבה מכובדת. יש לו מספיק חברים ברמה שלו. הגביר מחפש דווקא את הרוחניות של השליח. הוא רוצה קשר עם אדם יותר רוחני ממנו, כזה שהוא יוכל להסתכל עליו מלמטה למעלה, ולשאוב ממנו כוחות רוחניים.

[שמעתי שכאשר אחד השלוחים העלה רעיון לפתוח דוכן לממכר מזון כשר באוניברסיטה בה פעל – אישר הרבי את הרעיון, אך הורה שהשליח עצמו לא יעמוד למכור בדוכן. גם מסיפור זה ניתן להבין את ההסתכלות הנכונה, ששליח צריך להיות רוחני ומרומם מהמקורבים].

הגביר, הוא איש עסקים, וכאשר הוא מוציא תרומה של עשרות או מאות אלפי דולרים – הוא מעוניין לקבל משהו בתמורה. גשמיות, יש לו די והותר. אבל רוחנית – אין לו. ואת זה הוא רוצה לקבל מהשליח. הוא רוצה חברות קרובה עם אדם רוחני, שיתקשר אליו מידי שבוע להשמיע לו ווארט רוחני מחזק, שיוכל לייעץ לו עצות ברובד הרוחני של החיים. אפשר לנסח זאת במילים פשוטות: הגביר רוצה רב פרטי!

לאחרונה התפרסמה כתבה בעיתון ניו–יורק–טיימס, על יהודים מולטי–מיליונרים מהעשירון העליון, שאינם מקיימים תורה ומצוות לעת–עתה, ואף לא מבקרים בבתי–כנסת, אבל הם רוצים שיהיה להם רב פרטי, אישיות רוחנית שיוכלו ללמוד ממנה, ולקבל ממנה השפעה.

בדינר האחרון דיבר גביר שתרם לנו יותר ממיליון דולר, והוא הצהיר לפני כולם: יותר ממה שהרב קרליבך קיבל ממני – אני קיבלתי מהרב קרליבך! הוא לא אמר זאת מהשפה ולחוץ. הוא באמת חושב כך. ולמה? כי הקשר עם שליח הרבי מרומם אותו לדרגות רוחניות, וזה שווה לו יותר ממיליון דולר.

מר לאס טורצ'ין, אחד מגדולי הגבירים שלי, שעד פטירתו תרם לבית חב"ד יותר משמונה מיליון דולר, היה מתקשר אלי בכל יום, ולפעמים 4–5 פעמים ביום. אפילו כשהיה בנסיעות עסקים, היה מקפיד להתקשר אלי מהיאכטה שלו בטלפון לווייני. ואם עבר יום ולא דיברנו, הוא שאל: מה, אנחנו כבר לא חברים?! עד כדי כך הקשר הזה היה חשוב לו.

ולכן, כמה שזורעים יותר רוחניות – כך קל יותר לקבל את הגשמיות. עבורי, האימרה הזאת של הרבי הריי"צ, זו לא הוראה שצריך לקיימה רק בקבלת עול, אלא מציאות חיים יום–יומית שאני רואה במוחש.

אגב: הקשר ההדוק בין הגשמיות לרוחנית, עובד גם בכיוון ההפוך: ככל שלוקחים מהגביר יותר גשמיות, כך הוא נעשה יותר 'כלי' לקבלת הרוחניות.

הדברים אמורים כלפי כל מי שרוצה לגייס כספים. אך על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשלוחים של הרבי. כאשר מדובר בעסקן, הרי בראש מעייניו נמצא רק המוסד. לעומת זאת השליח, צריך לדעת שעיקר עניינו הוא לקרב יהודים ליהדות ולרבי, ולהכין את העולם לקבלת פני משיח. כל השאר מהווה רק אמצעי למטרה.

לכן ראינו פעמים רבות, שכאשר הרבי חילק דולרים לשלוחים, וכאשר עברו אנשים מכובדים מאוד, עסקנים או רבנים, הרבי שאל: האם אתה שליח? זה לא נועד למעט מדמותו של עסקן וכדומה, אבל מדגיש ששליח זה משהו אחר.

מפגש על הדרך המהירה

שלוחים בדרך כלל עובדים קשה להשיג שמות וכתובות של תורמים פוטנציאלים. אבל לפעמים נפגשים עם גבירים באופן הכי בלתי–צפוי… כזה הוא הסיפור הבא שמספר הרב קרליבך:

באחת השנים הוזמנתי להשתתף בי"א ניסן באירוע שנערך לכבוד הרבי בקונגרס בוושינגטון. על רקע הלחץ של ערב חג הפסח, יצאתי מבית חב"ד שעה לפני מועד הטיסה, ונסעתי במהירות לשדה תעופה. בדרך, שמתי לב לרכב מפואר שנוסע אחריי במהירות. עברתי לנתיב הימני ואפשרתי לו לעקוף אותי. כשהוא עקף, שמתי לב שהוא מנופף לי בידו לשלום. חשבתי לעצמי, שכנראה מדובר ביהודי, ואם כך כדאי לעצור אותו ולתת לו מצה שמורה לחג הפסח. סימנתי לו שיעצור בצד, עצרתי אחריו ומיד רצתי אליו ושאלתי: למה נופפת לי בידך? הוא אמר שראה בלוחית הזיהוי שהרכב שייך לבית חב"ד, ומכיוון שאחד מבני משפחתו ניצל בזכות חב"ד, ביקש לומר 'שלום' לחב"ד…

אמרתי לו שאני מאוד ממהר כעת, אבל ברצוני לזכות אותו בשתי מצוות: הגשתי לו קופסת מצה שמורה, וגם טופס למכירת חמץ. הוא חתם בשמחה על הטופס, וכעבור דקה כבר הייתי חזרה ברכב, וברוך ה' הספקתי גם את הטיסה.

לאחר חג הפסח, העמקתי את הקשר עם אותו יהודי, והוא החל לתרום לבית חב"ד סכומים יפים של עשרות אלפי דולרים. במקביל, הוא התקרב מאוד ואף החל להניח תפילין מידי בוקר. לא רק הוא, אלא הוא קישר אלינו את כל משפחתו. רק לפני שבוע התקשר אליי חתנו וביקש שאבוא לקבוע מזוזות בביתו. לא להאמין שהכול החל מפגישה של דקה בדרך לשדה התעופה…

כל מצווה – זה רווח טהור

היו גבירים שממש חזרו בתשובה בעקבות תרומותיהם?

לא יודע מה נחשב ל"ממש חזרו בתשובה", אבל מבחינתי, אם כתוצאה מהקשר איתי, יהודי מחליט שלא להתחתן עם גויה, זה נחת רוח גדול לקב"ה ולרבי. אני מאמין בכך באמת ובתמים. אם אחד מחליט שלא לעבוד בליל שבת, אפילו אם הוא ממשיך עדיין לעבוד בשבת בבוקר – זה דבר גדול!

בשנים הראשונות לשליחותי, הייתי מבקר בכל שנה במשרדו של הרב חדקוב לשיחה מרתקת של עשר דקות, ממנה למדתי המון. בשנת תשד"מ ניהלתי מערכה גדולה על רבנות בית הכנסת באזור שליחותי: מצד אחד עמד 'רב' שהצהיר מראש כי לא ידרוש מחיצה בבית הכנסת וכדומה, ואני הייתי מצד שני והבהרתי שאם מקבלים אותי לרב, זה בתנאי שתהיה מחיצה וכו'. בברכותיו והדרכותיו של הרבי הצלחתי במשימה, וקיבלתי את רבנות בית הכנסת.

כאשר נכנסתי לרב חדקוב, הייתי שבע–רצון מהתפקיד החדש, וסיפרתי לו על כך בשמחה. הרב חדקוב לא נסחף בהתלהבותי, ומייד שאל: כמה משפחות יש בבית הכנסת. כאשר עניתי שקרוב למאה משפחות, שאל הרב חדקוב: וכמה מהן שומרות שבת? לא היה נעים, אבל אמרתי שאולי שלוש משפחות שומרות שבת… הרב חדקוב המשיך ושאל: וכמה שומרות כשרות וטהרת המשפחה? נאלצתי לומר שחוץ מהרב, כלומר ממני, אין עוד… הרב חדקוב הסתכל עלי, וראה איך תוך דקה ירד לי כל המצב רוח…

ואז הוא אמר לי את משפט המפתח הבא: בהזדמנות הקרובה, כאשר יגיע קהל גדול לבית הכנסת, תאמר להם כך: אני יודע שאתם עובדים בשבת, וברור לכם שבתור רב אני לא נותן לכם הכשר על כך. אך יחד עם זאת אני רוצה לבקש מכם שני דברים: גם אם אתם הולכים לעבוד בשבת, תשתדלו שלא לעשן, וכן תשתדלו שלא לחתום על משלוחים שמגיעים בשבת.

עשיתי כדבריו, והבהרתי את הדברים באחת השבתות. חלפו עשרים שנה, ומי שהיה בתקופה ההיא נשיא בית הכנסת – יהודי שבכל שבת היה ממהר אחר התפילה להתייצב בדוכן לממכר בוטנים שהיה לו בחוף הים – אמר לי ברגע של גילוי לב: אתה זוכר את הנאום שלך לפני עשרים שנה? מאז אותה שבת, לא חתמתי אפילו על משלוח אחד ביום השבת!

אני לא יכול לומר שהוא מניח תפילין בכל יום, אבל בהחלט יכול לומר שהוא לא חתם על אף משלוח בשבת, במשך עשרים שנה. אני בטוח שלקב"ה יש מכך נחת–רוח גדולה.

כמובן, שהיו גם כאלה שהתקרבו לחלוטין, ואפילו במידה מדהימה ומעוררת התפעלות. כך למשל אחד המקורבים, שבמהלך השנים תרם לנו סכום של מאתיים אלף דולר – הוא הפך לחב"דניק לכל דבר, ובפרטים מסויימים ממש התפעלתי ממנו.

לצערנו, הוא נפטר לפני כמה שנים. באירוע לציון ה'שלושים' שלו, קם רב בית כנסת בסביבה, ואמר שעליו לבקש סליחה מהנפטר. ומעשה שהיה כך היה: אותו מקורב היה מתפלל באריכות בלתי–רגילה. שחרית של יום חול הייתה אורכת 4 שעות, ואפילו מנחה וערבית היו אורכות שעה תמימה לפחות.

פעם הגיע להתפלל ערבית בבית הכנסת של אותו רב, ושעה ארוכה לאחר שהתפילה הסתיימה וכל המתפללים פנו לביתם, הוא עדיין היה באמצע שמונה–עשרה. בשלב מסויים פקעה סבלנותו של הגבאי, והוא כיבה את האור, סגר את בית הכנסת והלך לביתו. המקורב, שלא ידע את התפילה בעל–פה, נותר תקוע למקומו: הוא אינו יכול לסיים את שמונה–עשרה מתוך הסידור, בגלל החושך הסמיך; ולעזוב את מקומו באמצע שמונה עשרה – לא בא בחשבון. הוא נותר עומד על מקומו, מקווה לנס או לאור הבוקר. מה שיבוא ראשון…

בינתיים אשתו המתינה בבית, וכאשר חלפה שעת חצות והוא בושש לבוא, יצאה עם בתה לסיור ברחובות השכונה. כעבור זמן זיהתה את רכבו בסמוך לבית הכנסת. היא העירה את רב בית הכנסת משנתו, וביקשה שיפתח את בית כנסת לבדוק אם בעלה שם. כאשר הדליקו את האור, וראו אותו עומד עדיין באמצע שמונה–עשרה, לא היה גבול להתפעלותו של הרב.

לא להתייאש, אף פעם

ומה קורה כאשר גבירים מסרבים לקבל אותך. מה עושים?

לצערי, לפעמים זה קורה, ובכל פעם כזאת – זה לא קל, כמובן… אבל עם השנים למדתי שלא להתייאש מאף אחד. ואספר לך שני סיפורים על כך:

הסיפור הראשון אירע לפני שנים רבות עם איש עסקים שכאשר נכנסתי למשרדו, הוא סילק אותי מהמשרד במטח של קללות. זה היה כל כך מעליב, שממש התחשק לי להעמיד אותו במקום. אבל ברגע הנכון חשבתי לעצמי: אם תענה לו, אולי אתה תרגיש קצת יותר טוב, אבל אותו זה הרי לא ישנה. התגברתי על עצמי, ועזבתי בשתיקה.

כעבור שלושים שנה, בהן הוא עבר עליות ומורדות, עבר איש העסקים להתגורר בשכונה מסויימת מול בית חב"ד. לפתע התעוררה הנקודה היהודית שלו, והוא נכנס לבית חב"ד ואמר לשליח שלפני שלושים שנה היה לו קשר עם שליח של הרבי, הרב קרליבך, וכעת הוא רוצה לחדש את הקשר. השליח, שבהשגחה פרטית נפלאה היה חתני, לא ידע שה"קשר" היחיד שהיה לו איתו, היה אותו ביקור בו זרק אותי ממשרדו, אבל כנראה שבזכות העובדה שלא השבתי לו אז כגמולו – נצרב אותו ביקור בתודעתו ובזכרונו כסוג של קשר עם חב"ד. בעקבות חידוש הקשר עם חב"ד, הוא החל להגיע בכל יום לתפילות בבית חב"ד, וברבות הימים אף נהיה גבאי של בית חב"ד, ואף מניח תפילין רבינו–תם וחוגר גארטל בתפילה. בכל פעם שאני פוגש בו, אני מודה לה' שנתן לי את כוחות הנפש להבליג ולא לטרוק את הדלת אחריי.

פרסום זהות המשיח לא מפריע לגיוס כספים!

הסיפור השני היה בתחילתו הרבה יותר גרוע. קבעתי פגישה עם יהודי מיליונר, וביקשתי לעניין אותו בפעילות חב"ד באזור. לאחר ששמע את מטרת בואי, קרא הגביר לאנשי–הביטחון שלו, ואלה הראו לי את הדרך המהירה ביותר אל עבר היציאה מן הבנין… כך נסתיימה לה הפגישה הראשונה עם הגביר.

לא אמרתי נואש, וביקשתי מידיד משותף שיפנה אל הגביר, ויבקש תרומה עבור בית חב"ד. הגביר הסכים לתרום, מתוך כבוד לידיד המשותף – "תרומה בסך 5000 דולר – אלף דולר לשנה, במשך חמש שנים – בתנאי שבמהלך חמשת השנים הבאות לא אראה את פניו במשרדו…"

הסכמתי לתנאי, וכך קיבלתי בכל שנה אלף דולר, בלי שנוצר קשר ממשי עם הגביר. כעבור שנתיים, עם התחלת הבנייה של בית חב"ד, ביקשתי מהידיד המשותף שיבקש מהגביר תרומה מיוחדת לבניין. הגביר עדיין עמד בסירובו להיפגש עמי, אך העלה את התרומה ל–25,000 דולר, בפריסה לחמש שנים.

הפעם החלטתי שלא לוותר, וביקשתי מהידיד המשותף לסדר עבורי פגישה עם הגביר, בכל מחיר. הגביר אכן נעתר לפגישה, אך בתנאי אחד: שהפגישה תהווה תחליף ל–25,000 דולר… על אף החששות, החלטתי להיפגש עם הגביר, בתקווה שבשיחה ישירה אצליח להשפיע עליו להגדיל את תרומתו.

יום הפגישה נקבע בהשגחה–פרטית לאחד הימים בהם התקיים ב–770 "כינוס השלוחים העולמי" תשנ"ג. לאחר שביקשתי את ברכתו הק' של הרבי להצלחת הפגישה, מיהרתי לניו–ג'רסי.

הפגישה שהחלה באווירה מתוחה, שינתה בתוך דקות אחדות את פניה. לאחר כ–20 דקות, הודיע לי הגביר כי היות והוא מחבב אותי מאוד – הוא מוכן לתת לי, למרות הצהרתו הראשונית, את 25,000 הדולרים המובטחים!

פני החתומים, הבהירו לגביר כי אינני מרוצה. לשאלת הגביר "מה רצונך?", עניתי: "ברצוני שתבוא ל'דינר' שאנו עורכים בעוד כחודשיים. רק אם תשתתף בדינר", הבהרתי, "אסכים לקחת ממך את הכסף".

הגביר, שהיה מופתע מהתהפכות הגלגל, כאשר אני פתאום מכתיב לו תנאים, נענה בחיוב.

מאז הפגישה ועד ה'דינר', אירע מהפך בחיי הגביר. כתוצאה מהקשר שנרקם בינינו הוא החל להתקרב ליהדות ואף החל להניח תפילין בכל יום חול. בהמלצת המזכיר הרב יהודה לייב גרונר, קניתי לו תפילין במתנה, ולאשתו נתתי זוג פמוטות כסף. כך התמזגה נתינת הכסף עם התקדמות בשמירת התורה והמצוות.

באמצעות קשריו הענפים של הגביר – "אורח הכבוד" של ה'דינר', שכעת נרתם במלוא עוזו ומרצו לטובת ה'דינר' – הצליח לפעול להבאתם של 750 יהודים, מעשירי האזור. זאת בנוסף לאישי–ציבור נכבדים, ובראשם מושל מדינת ניו–ג'רסי, שבאו אף הם הודות להזמנת הגביר.

ככל שהתקרב הדינר, התחבר הגביר לעשייה החב"דית, והעלה את סכום תרומתו, עד שהודיע לי חגיגית כי בכוונתו לתרום ב'דינר' 750,000 דולר לטובת "קרן הבניין".

התקרבותו של הגביר לענייני חב"ד משכה אחריו כמה ממקורביו, וכפי שיעיד הסיפור הבא:

כשבועיים לפני מועד ה'דינר', קיימנו מעין "ישיבת ביניים" בביתו הפרטי של הגביר על–מנת לדון בפרטי האירוע. במהלך הפגישה נכח גם עורך דינו האישי של הגביר. אדם מאוד מכובד. לפתע הוא פרץ בבכי קורע לב. לאחר שנרגע, סיפר לנאספים כי הוא נרגש מאד מפעילות חב"ד באוניברסיטה. "אני אישית הייתי סטודנט באוניברסיטה, ואף אבי הינו בוגר האוניברסיטה. אולם בזמני, חשתי שאני בודד במערכה. איש לא עמד לצידי ומשפחתי הקרובה לא יכלה לסייע בנידון".

"כעת", המשיך האיש, "עם פתיחת בית–חב"ד, ישנה כתובת לכל סטודנט, אליה יכול הוא לפנות בכל עת צרה וצוקה". בסיום דבריו הודיע כי יתרום 10,000 דולר לבית–חב"ד.

הגביר, שהיה מרותק לדבריו החמים של עורך הדין שלו, ביקש ממנו לנאום ב'דינר', אך עורך הדין נבהל מהבקשה הבלתי–צפויה ומיהר להביע את סירובו. הגביר התעקש, ואף הודיע כי באם יסכים לדבר – יעלה את סכום תרומתו למיליון דולר (!). עורך הדין המופתע הודיע כי ישקול בכובד–ראש את ההצעה.

למשמע הדברים, מיהרתי לבקש את ברכתו של הרבי, וזו לא איחרה להגיע. למחרת קיבלתי טלפון מעורך הדין בו הודיע לי כי יסכים לדבר ב'דינר'.

אך בכך לא הסתיים הסיפור… ימים אחדים קודם ה'דינר' התכנסה הוועדה המארגנת לכינוס מסכם. לפתע התפרץ אל חדר האסיפות מיודעינו, עורך הדין, וכשפניו אדומות מכעס שאל אותי בהתרסה: "האם אתה קשור לאנשים עם המשיח?"

הייתי מופתע מהתנהגותו שלא הלמה את מעמדו, ביקשתי ממנו להירגע, ולהסביר לי בקור–רוח מה בדיוק התסיס אותו כל–כך.

לאחר שנרגע מעט, אמר: "בדרכי לאסיפה, האזנתי לרדיו המקומי. בין שאר תשדירי הפירסום, שמעתי לפתע תשדיר פירסום על–כך שהרבי מליובאוויטש הוא מלך המשיח! הייתי מעוניין לדעת האם כבוד הרב משתייך לאנשים העומדים מאחורי התשדיר?".

השבתי לו, כי אינני יודע על איזה תשדיר–פירסום הוא מדבר, אך אם כוונתו לשאול האם אני מאמין שהרבי הוא מלך המשיח – התשובה היא חיובית.

עורך הדין הנרגז הודיע לי כי באם אזכיר ב'דינר', ולו במילה אחת, את הרבי או את "משיח" – הוא קם ועוזב את האולם.

עוד באותו ערב דיווחתי לרבי על השתלשלות האירועים, וכתבתי שהיות ואני אמלא ב'דינר' את תפקידי, לדבר על הרבי ועל משיח – "אני מבקש שזה לא יפריע לעורך הדין למלא את תפקידו, לעורר את הנוכחים לתרום לבית חב"ד".

ואכן, בנאום שנשאתי בסיום הדינר, הזכרתי פעמים רבות את הרבי ואת בשורת הגאולה, וציינתי שרק הודות לברכותיו הקדושות הגענו עד הלום.

מייד בסיום נאומי, קמו עורך הדין ואשתו וניגשו אלי, כשבפיהם תביעה: "אנו רוצים לדבר עם הרב בצד. עכשיו!".

סרתי הצידה, כשכולי דרוך למוצא פיהם. "שמענו את כל מה שסיפרת על הרבי, והחלטתי יחד עם אשתי", אומר לי עורך הדין בהתרגשות, "לכתוב מכתב לרבי, ולבקש ברכה עבור בתנו, שנשואה מזה שש שנים ולא נפקדה בילדים".

התיישבנו מיד לכתוב מכתב לרבי, ולא חלפה שנה מאז קיבלנו את ברכתו של הרבי,  ועורך הדין חבק את נכדו הקטן.

הרי לך דוגמא קלאסית של "אופן המתקבל"…

מניסיוני האישי, אני יכול להוסיף ולומר בוודאות: הפרסום אודות משיח לא מרחק אף יהודי מחב"ד. מה שעשוי לרחק זה רק חוסר ההסברה. וזה תקף לא רק בענייני משיח, אלא גם בעניינים אחרים שחב"ד הולכים בהם נגד הזרם, כמו שלימות הארץ ומיהו יהודי. כאשר יהודים שואלים שאלות, והשליח לא יודע לענות תשובות, הם עשויים להגיע למסקנות לא נכונות ולהתרחק מחב"ד. אבל כאשר השליח יודע את המקורות, ומוכיח לכל המקשנים שכל העניין מבוסס על מקורות ברורים בגמרא ופוסקים – כיצד ייתכן שיהודים יתרחקו, לאחר שיידעו שזוהי היהדות הצרופה?