מה השנתה בתהלוכות במשך שלושים שנה?

שניאור חביב, בית משיח

1.    

"…משום מקום עולים בי לפתע געגועים לימי ילדותי בשכונת גילה הצעירה בירושלים, תחילת שנות הממי"ם ימי טרום בית חב"ד, שליח רשמי ושרשרת מוסדות לתפארת.

מרכז קליטה אחד עם כמה משפחות עולים חדשים מצרפת וברית המועצות. מיזוג גלויות מופלא של זוגות צעירים חב"דים עם ילדים קטנים. כולם שלוחים. לא בתואר, בפועל. נותנים באמת את כל הלב לכל אחד וגם את הנשמה. הם ארגנו תהלוכות, וכינוסי צבאות ה', התוועדויות והדפסת תניא והם עשו הכל לבד. אחד הנחה, השני היה ליצן, השלישי ניגן בגיטרה הרביעי באורגן. האימהות הצעירות עבדו יחד לילות לפני התהלוכה על הכנת המוצגים והאבות היו גם המדריכים שצעקו פסוקים עם הילדים. הם היו חדורים להט עשייה ובעברית רצוצה שהייתה להם אז, הם ידעו לקרב ולארגן פעילות עשירה וענפה".

אם הטקסט הזה אומר לכם משהו, סימן שיש לכם זיכרון טוב. הקטע לקוח מתוך הטור הראשון של אחרון חביב. פרשת נח תשע"ב. קצת יותר משלש וחצי שנים חלפו מאז, והשבוע נזכרתי שוב בקטע הזה, כששבתי אל נוף ילדותי.

זה קרה כשהוזמנתי להנחות ולהציג את המחזמר 'המים והסלע' בתהלוכה בגילה. טוב, לא אומר שהיו שם דמעות של התרגשות, אבל לא אתכחש שהיה משהו נוסטלגי בלהחנות את האוטו בחניה שבין המתנ"ס למרכז קליטה, בדיוק במקום שבו חיכית להסעה שלקחה אותך לגן, ולשוב לרחבה בה אחד הנחה, שני ליצן, שלישי ניגן בגיטרה והרביעי באורגן.

אמנם ארצי שינתה את פניה. הרחבה כבר לא רחבה, המתנ"ס שופץ והורחב, הקהילה כמעט כולה התחלפה והשכונה דתית הרבה יותר. ובכל זאת, עשה לי משהו לשוב אל מחוזות ילדותי.

תוך כדי הכנות וחזרות למופע, סיפרתי לילדים על התקופה שאני צעדתי בתהלוכה הזו כילד, סיפרתי להם על הרב יצחק קוגן שבדיוק יצא מרוסיה. קראנו לו הצדיק מלנינגרד, הוא היה דמות הירואית והתייחסנו אליו ביראת כבוד. סיפרתי להם על אותה תהלוכה, אם אינני תועה בתשמ"ו, שבה העלו אותו לבמה. התזמורת ניגנה לו 'ממצרים גאלתנו'. הוא מאוד התרגש וגם אנחנו. העברית שלו לא הייתה משהו, אבל הוא בכל זאת דיבר לילדים. אני לא זוכר מה הוא אמר כמו שאני זוכר את ההתרגשות בה נאמרו הדברים. סביר להניח שזו הייתה פעם ראשונה בחייו שהוא ראה מחזה שכזה, הוא בירך את הילדים בברכת כהנים. מה זה בירך? הוא צעק את הברכה מעומק הלב. לא היה מישהו שלא הרגיש את זה. אני עוד זוכר את הצמרמורת מהברכת כהנים של הרב קוגן.

2.

אחרי התהלוכה, כשדיברנו על ה700 ילד שגדשו את המגרש, אמר לי אחד הילדים: "בטח כשהיית קטן, הייתם איזה שלושים ארבעים ילדים", אמר לי אחד הילדים. "ממש לא", הפתעתי אותו. "היו ילדים בדיוק כמו היום ואולי אפילו יותר".

ואז חשבתי על הדרך המעניינת שעברו התהלוכות. העליה, הנפילה והתקומה. ניסיתי לחשוב מה באמת הביא כל כך הרבה ילדים לאותן תהלוכות של תחילת שנות המ"ם? ובכן, שום דבר מיוחד. קודם כל, תהלוכות בכלל, היו הרבה פופולאריות. בבתים כמעט ולא היו מזגנים, בטח לא בירושלים. כל הילדים היו בחוץ עם סנדלים גופיות ומכנסיים קצרים. באותם ימים לא חיכו לגיל 9 כדי לחצות כביש ולא היה צריך אישור מההורים כדי לצאת מהשכונה, אמבולנס כי נכנס לאזור, עמד מיד בראש תהלוכת ילדים. מספיק היה קוסם ובי. אם. אקס. כדי למשוך מאות ילדים. ואם הייתה איזו אטרקציה קצת יותר מעניינת, לא היה מי שירצה להחמיץ.

אבל אז המציאות החלה להשתנות. תרבות הפנאי הישראלית החלה לנוע על הציר הממוזג – בית-רכב-קניון. ילדים נצמדו יותר ויותר למסכים ואחר כך למסכי כף יד ולרשתות חברתיות, לצאת מהבית זה רק אבא או אימא מסיעים, ובכלל, לצעוד ברחוב זה כל כך ניינטיז ולא אופנתי.

מהר מאוד זה בא לידי ביטוי בתהלוכות ל"ג בעומר. בהתחלה ניסו להתמודד עם זה בפרסים יקרים יותר ועוד יותר יקרים, אבל זה לא ממש עבד. עד שכמה שלוחים צעירים הבינו שחץ וקשת זה אולי מנהג יפה לל"ג בעומר, אבל לא ממש אפקטיבי למלחמה מודרנית.

הם הבינו שחייבים לעשות חשיבה מחדש. ישבו עם אנשי מקצוע, מפיקים, פרסומאים ואנשי תוכן וניסו לפצח יחד את החידה 'איך מוציאים ילד מהבית בעידן המודרני'. הם עבדו קשה, הגדילו ראש והגדילו תקציב, ופתאום הצבע חזר ללחיים של התהלוכות. הכיכרות שוב התמלאו בילדים סמוקים עם דגלים ושלטים, חלקם אמנם הגיעו כדי לראות את ההופעה של כוכב הילדים, אבל בפועל, כולם ראו את ההצגה או שמעו את הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי ועל רבי עקיבא שלא התבייש ללמוד תורה עם ילד בן שש.

3.

עבורי זו הייתה הוכחה שאם רק רוצים אז אפשר. אין מסר שלא מתקבל, זה רק תלוי באופן. צריך רק להשקיע, לעבוד קשה ולעבוד נכון. ובעיקר, לרצות. לא רק מפני הציווי, באמת.

לתגובות: shneorc@gmail.com