הרב לאו: "ליל הסדר שלא אשכח לעולם"

ליל ה'סדר' של המשפחות השכולות

ערב פסח.
בקומה הרביעית של משרדי המועצה הדתית בתל אביב, ברחוב אורי לסר 1, אני פוגש את הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, בשיא ההכנות לחג. על שולחנו מאתיים ושישים תעודות כשרות לפסח. הוא עצמו עובר אחת אחרי רעותה וחותם עליהן. מיד לאחר מכן הוא עובר לחתום על חבילת של תעודת נישואין. יותר ממאה תעודות.

אני ממתין עד שהרב לאו יסיים את מלאכתו, ובינתיים אנו מנהלים שיחה קלה מקדימה. הרב מספר לי על הגידול המרשים בתעודות הכשרות לפסח שיש השנה בתל אביב. הוא מוסיף כי זו רק התעודה הרשמית, ומלבדה, בכל בית עסק יש תעודה נוספת ובה מספר הטלפון של המשגיח הממונה, כדי שכל מי שרוצה יוכל לברר את הדרוש לו לגבי הידורי הכשרות.

כשהרב מסיים את השלב הראשון בחתימותיו, הוא פונה אלי בסבר פנים יפות, משל לא ערב פסח היום ולא כל תל אביב היהודית מונחת על כתפיו. הרב נינוח, והוא מצפה לשאלה הראשונה. אני דווקא בוחר לא לשאול, אלא לבקש: אשמח אם כבוד הרב ישתף את הקוראים על ליל הסדר שהכי נחקק במוחו במשך השנים.

הרב לאו ראה לילי סדר רבים, מגוונים ושונים, במדינות ובתקופות שונות, החל מתקופת השואה הארורה בהיותו ילד – ולמרות זאת הוא לא חשב אפילו שניה. התשובה כמו הייתה מוכנה בפיו.

"פסח תשל"ד הוא פסח שנחקק במוחי במיוחד", הוא פותח בהטעמה ובעניין רב ממש כמו היה עומד כעת ליד הפודיום, מול עשרת אלפי שומעי לקחו.
"בימי חיי ערכתי סדרי פסח רבים – שבעה 'סדרים' בחיל האוויר, סדר אחד לעולים חדשים ביער ירושלים שם שהיתי כל השבוע עם העולים החדשים, וזאת בנוסף כמובן לסדרי פסח שעשיתי עם המשפחה – אבל ה'סדר' ההוא עם המשפחות השכולות, זכור לי יותר מכל. הוא התקיים חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים בבית החייל בשדרות וייצמן בתל אביב, ליל סדר שמיועד כולו רק למשפחות שכולות של צה"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שמשרד הביטחון, המחלקה להנצחת החייל, דאג לקיים 'סדר' שכזה כדי שמצד אחד – אנשים ירגישו בנוח שלא להישאר לבד בבית, ומצד שני – לא להיות במקום שבו כולם מצביעים עליהם ונדים בעצב – זו אם שכולה, זה אב שכול, ההוא יתום וההיא אלמנה.

זה היה פחות מחודש מאז פגשתי לראשונה בחיי את הרבי בשיחת 'יחידות' שנמשכה שעתיים ועשרים דקות, בשלהי אדר תשל"ד. מיד כשחזרתי מניו יורק קיבלתי הזמנה לנהל את ה'סדר' הזה.

באותו 'סדר' השתתפו כשש מאות אנשים נשים וטף – מהורים שכולים לבן שנפל במלחמת השחרור שגילם חצה מכבר את השמונים ואולי אף תשעים, ועד לתינוקות שנולדו אחרי נפול אבותיהם בקרבות בחצי השנה האחרונה של מלחמת יום הכיפורים.

ה'סדר' הזה זכור לי משום שהוא היה הקל ביותר למי שערך אותו. אף אחד לא התרוצץ, אף אחד לא דיבר או הפריע, איש אחד לא קם באמצע בחוסר נוחות. עליתי לקומה השניה של בית החייל ושמעתי רק שקט. שקט מוחלט. חשבתי שאולי הגעתי לאולם הלא-נכון, כי אין פה איש. אתה יודע, כל חג וההמולה שלו: ילדים.. חג… נעליים חדשות… אפיקומן… ליל הסדר… ואילו כאן שקט.

כשנכנסתי לאולם, ראיתי כשש מאות איש ממתינים לי. הבנתי שהגעתי למקום הנכון. באולם שרר שקט מעיק. משראיתי בכך, פתחתי ואמרתי: "רבותיי, אחים יקרים, לא רעש פה ולא המולה, אבל השקט הזה צורם ומפריע לי. אנחנו אחים לגורל. היום חג, זמן חירותנו, אני מבקש שתשתפו איתי פעולה". כאן התחלתי לשיר 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', ולאחר מכן 'דוד מלך ישראל חי וקיים', ועוד שירים המכונים "שירי סוכנות". לאט לאט החלו להצטרף אלי וככה נשבר הקרח. לאחר מכן פתחתי ב'סדר'.

באנו לשם מהבית אני והרבנית ושתי עגלות, עגלת ילדים ועגלת תינוק. כשיצאנו ללכת בחזרה הביתה בתום ה'סדר', ניגשו אלי אותם זוג הורים מבוגרים ששכלו את בנם במלחמת השחרור, עשרים וחמש שנה קודם לכן, והציגו את עצמם: שנינו מחיפה, שכלנו את בבנו היחיד במלחמת העצמאות. שנינו היינו אנשי עמל עד שיצאנו לגמלאות. מאז אותו יום בו נפל בננו, לא יצאנו מביתנו לשום מקום אפילו לא ערב אחד. לא חתונות ולא בר מצוות, לא תיאטרון וכו'. אנשים מצדם גם הם חדלו מלהזמין אותנו. בערבים אנחנו מסתגרים בביתנו, שומעים מוזיקה וקוראים ספרים. זה מה שאנחנו עושים. עד שהגיע אלינו מכתב מטעם משרד הביטחון המודיע כי לראשונה מתקיים סדר פסח למשפחות שכולות בהנחיית הרב ישראל לאו. אמרנו לעצמנו: זה בשבילנו. כאן אף אחד לא יצביע מאחורי הגב שלנו ויגיד 'הנה הורים שכולים'. כאן כולם באותו מצב. כאן נרגיש בנוח. מצד שני – הוסיפו בני הזוג – לא רצינו לגרום לך, כבוד הרב, עגמת נפש שנחזור אחרי ה'סדר' לביתנו ברכב. אז לראשונה מאז נפילת בננו, הטרחנו בן-דוד רחוק שלנו שגר בתל אביב, והוא הסכים לתת לנו מקום לינה לאחר תום ה'סדר'. הוא נתן לנו את המפתח לביתו וכעת אנחנו חוזרים ברגל לביתו כדי שלא לאכזב אותך. תודה שבאת אלינו", וכשאמרו את זה, הם בכו בהתרגשות".

הרב לאו מספר את הדברים בהתרגשות רבה מבחינתו הדברים קרו ממש עכשיו. הדמעות חונקות את גרונו. "זה 'סדר' שלא שוכחים לעולם. לא הייתה שם המולה של ילדים. לא רחש-בחש כפי שהיה בליל הסדר שערכתי עם טייסים בבסיס חיל האוויר ומאתיים ילדיהם, וגם לא כמו ליל הסדר ההומה בכנף 4 שם התארחו ראשי ה'בונדס' המכובדים שהיו אורחיו של צה"ל".

סדרי פסח שערך הרב לאו בציבוריות הישראלית במשך השנים, רצים במוחו כבסרט נע, והוא מאזכר את חלקם, כמו "אותו ליל סדר מיוחד שערכתי בעיצומה של מלחמת ההתשה לאחר מלחמת יום כיפורים בבסיס חיל האוויר, שם הסב גם בני פלד, מפקד חיל האוויר דאז. נוכח צורך השעה, על שולחן ה'סדר' היה מונח מכשיר טלפון (טרום עידן הטלפונים הסלולריים) דרכו הוא היה צריך לתת פקודה ולהזניק מכנף 1 שני להקי של מטוסים להפצצה בסוריה. לאחר שנתן את הפקודה, הושטתי לו את ההגדה של פסח וביקשתי ממנו שיקרא בקול את הקטע של "שפוך חמתך". מפקד החיל שאל אותי "כבוד הרב, למה דווקא קטע זה?" במקום תשובה אמרתי לו רק: "תקרא". והוא החל לקרוא לאט ובהטעמה: "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך .. שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'". אמרתי לו: "זה בדיוק בשבילך, בני; 'תשמידם מתחת שמי ה". זה מה שאמר דוד המלך לפני אלפי שנים וזה בדיוק מה שעשית לפני עשר דקות. הוא התרגש מאד.

ובכל זאת, ה'סדר' ההוא בתשל"ד למשפחות השכולות הוא נחרת בזכרוני יותר מכל", מסיים הרב לאו.

מה בינינו לבין האמריקאים?!

הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, הוא אחת הדמויות הייצוגיות של העם היהודי בתקופתנו. איש שכל חייו הם סמל להנגשת היהדות בדרכי נועם ובמאור פנים, קירוב לבבות וחיבור בין הגוונים השונים של העם היהודי בארץ ישראל ובעולם כולו. מוסד ענק של איש אחד המקדיש את חייו להאהיב את שמו של הקדוש ברוך הוא, התורה והמסורת באמצעות אין ספור הרצאות, נאומים ושיעורים. וכמובן ספריו ביהדות כמו האוטוביוגרפיה שלו שהפכו כולם לרבי מכר בכל המגזרים.

הרב שכבר הספיק להיות רב בנתניה, בתל אביב ולאחר מכן הרב הראשי לישראל, חזר כיום לכהן כרבה הראשי של תל אביב, אותה הוא מכיר בכל הווייתו. לא צריך לספר לו מהו "תל אביבי", כן, גם לא תל אביבי של ימינו, ולא רק ה'תל-אביבים' בתקופה בה נשא לאישה את בתו של רבה של תל אביב דאז, חמיו הגאון הרב יצחק ידידיה פרנקל. אז, כל אחד ידע היטב מהו פסח, מהי חירות ומהי הגדה של פסח. כיום, כך נדמה לי, הנוער והדור רחוק יותר מהמקורות. המשימה לחבר את הדור הצעיר לפסח ההוא, הראשון, בו נולד עם מישראל, הפך להיות מאתגר יותר.

כשאנחנו מדברים על פסח תשע"ז עם חיבור ישיר לפסח הראשון שנחגג לפני 3329, איך עושים את החיבור הזה?

"אם רוצים לראות את הנצחיות של העם היהודי, לך אצל ליל הסדר ותמצא את המענה והתשובה. מהונג קונג ועד לוס אנג'לס, מהלסינקי ועד מלבורן – בכל פינה בעולם, בתאריך העברי ט"ו בניסן, יושבות משפחות כשהן מסובין לליל הסדר, גם משפחות שאין בביתן לוח שנה עברי, והן חיות לפי אפריל ולא לפי ניסן; ובכל זאת, כולם יושבים ומסבים לליל הסדר. רוב העם היהודי יושב בלילה הזה וקורא את הגדה בנוסח כזה או בנוסח אחר, והילדים בכל מקום שואלים 'מה נשתנה', כל ילד בשפתו.

ראש הממשלה הראשון בן גוריון לא היה איש שומר מצוות. כשערך פעם ביקור ממלכתי כראש ממשלה בארה"ב, שאל אותו עיתונאי: מה החזיק אתכם, העם היהודי, במשך אלפיים שנה, מאז תחילת הגלות ועד כה? בן גוריון אמר: אענה לך בשאלה רטורית: ארה"ב של אמריקה קמה לפני מאתיים שנה, בשנת 1776, גנרל ג'ורג' וושינגטון הניס את הבריטים מהמושבה. עד היום האמריקאים מתגאים בחלוצים ובמייסדים שייסדו את ארה"ב. הם הגיעו לאמריקה על ספינת מייפלאואר הידועה, ספינת מהגרים אנגלית שנשאה את "האבות העולים" מפלימות' אנגליה אל "העולם החדש". צאצאיהם מתגאים עד היום באמרם 'אנחנו צאצאיהם של המייסדים'.

המראיין של בן גוריון, אישר את הדברים ואמר: "אכן כך, זו גאוותנו. הם הקימו את ארה"ב".

בן גוריון המשיך ושאל את המראיין: "ומה היה התפריט באוניה של המייפלאואר? מה אכלו שם החלוצים?"
המראיין פער פיו בתדהמה נוכח השאלה. "אדוני, האם צוחק עלי?"
"למה אני צוחק?", היתמם בן גוריון.
"את מי זה מעניין מה אכלו המהגרים?" לא הבין המראיין האמריקאי. "מאיפה אני יכול לדעת מה הם אכלו שם? ומה בכלל זה חשוב לעניין? הם המייסדים והם החלוצים, וזה כל הסיפור!"

השיב לו בן גוריון: "כעת תבין מה המיוחד בעם השלי! לפני 2300 שנה יצאו אבותינו ממצרים בחיפזון, והם נטלו עמם מעט בצק משום שהוא לא הספיק להחמיץ, ומאז ועד היום הזה העם היהודי בכל העולם, בארץ ישראל ובגולה, אוכל מצות בתאריך מסוים, בליל הסדר, והם שומרים על התפריט הייחודי הזה 2300 שנה, מה שאתם לא שמרתם אפילו לא 200 שנה. אז אתה שואל אותי מה סוד הנצחיות שלנו? זו המסורת, המורשת שלנו.

את הדברים הללו אמר אדם שלא שמר מצוות, אבל כאדם ריאלי שמסתכל סביבו, הוא עשה השוואה מכל העמים והבין שיסוד קיומו של עם ישראל זה ה"והיא שעמדה", זו ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, וההבטחה הזאת "היא שעמדה לאבותינו ולנו".

לשאלתך, מה שמקשר אותנו ליציאת מצרים ההיא, הראשונה, זה חוט אחד שלא ניתן לניתוק; אפילו את התפריט המדויק שהם אכלו, אנחנו שומרים. כל פרט ממה שהיה שם, אנחנו מציינים באדיקות רבה: המרור – זכר ל"וימררו את חייהם". הכרפס – הסימן של ששים ריבוא עבדו בפרך. החרוסת – זכר לטיט. הזרוע – זכר לזרוע הנטויה. וממשיך הירושלמי ואומר: ארבע הכוסות שאנו שותים בליל הסדר הן כנגד ארבע לשנות של גאולה. כל מילה שהקב"ה אמר למשה רבינו. תועדה ומונצחת לדורות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי. ואילו את הלשון החמישית 'והבאתי', זו הלשון הרומזת לגאולה העתידה; עוד לא התמלאה הכוס החמישית ולא התממשה, ועל כן איננו שותים אותה, אלא מציבים אותה במרכז השולחן וקוראים לה 'כוסו של אליהו'. מדוע? כי בשבת הגדול אנו קוראים את הפסוק "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", הוא מבשר הגאולה שיבוא לקראת ביאת המשיח ויבשר לנו על הגאולה. רק אז נוכל לשתות גם הכוס חמישית כנגד "והבאתי אתכם לארץ" וגו'.

תגיד לי אתה – יש עוד עם כל כך לא רגיל ששומר על הדברים באדיקות כה רבה?! והנה מעמידים את הכוס חמישית, הכוס של התקווה, והילדים נשארים ערים בזכות אליהו הנביא, הם יודעים שהוא יבוא לבקר, ומסתכלים על הכוס כדי לראות אם יש תזוזה. זו החוויה של הילדים, שכן כל המצווה המרכזית של ליל הסדר היא בשבילם ובעבורם: והגדתך לבנך.

ההתבוללות– הסכנה הקיומית ביותר לעם ישראל

בבוקר לח בחול המועד פסח צלצל הטלפון בביתו של הרב ישראל מאיר לאו, אז רב שכונה צעיר בצפון תל אביב. על הקו היה הרב חודקוב, מזכירו האישי  של הרבי."

שלום, מדבר חודקוב מחצר ליובאוויטש בניו יורק", פתח. "כידוע לכם, הרבי מאוד דואג לנושא של 'מיהו יהודי' ושלמות הארץ. לבקשת הרבי, אנחנו מארגנים מכאן עצרות עם כדי לעורר את המודעות לנושא בארץ. העצרת הראשונה תהיה בל"ג בעומר במקום פתוח ברחובות. בעצרת יהיו שני נואמים. האחד מנהיג פוליטי שידבר על שלמות הארץ, והשני – רב שידבר על שלמות העם. המנהיג הפוליטי יהיה מנחם בגין, הרב יהיה אתה".

השנה היתה תש"ל. חודש וקצת קודם לאותה שיחת טלפון, החליטה הכנסת ברוב גדול לאמץ את ההגדרה ההלכתית הפשוטה לשאלה מיהו יהודי. "מי שנולד לאם יהודיה, אינו בן לדת אחרת או שנתגייר". זה היה הנוסח שהתקבל על דעת מרבית סיעות הבית ועבר כאמור ברוב קולות.

כולם היו מרוצים, מלבד מנהיג יהודי אחד מניו יורק העונה לתואר 'הרבי מליובאוויטש'. הרבי דרש בכל תוקף את הוספת המילה כהלכה להצעת החוק. גם בתחום המדיני החל הרבי מליובאוויטש להוביל מאבק ציבורי.

באותם ימים היה הרב לאו רב צעיר בשנות השלושים המוקדמות שלו. הוא כיהן כרב בית הכנסת "תפארת צבי" ורב בצפון תל אביב. את מרבית זמנו עשה הרב לאו בהרצאות ושיעורים בפני ילדים ובני נוער. נאומיו והרצאותיו הפכו ללהיט בקרב הדור הצעיר והוא הפך למורה ומרצה מבוקש. שמעו של הרב הצעיר הגיע לניו יורק והרבי  בחר בו כדי לשכנע ולעורר את הציבור לתמוך במאבקו בחוק 'מיהו יהודי'.

הרב לאו, קיבל את הפקודה שהגיעה מחצר הרבי בניו יורק והתייצב למערכה. הוא הופיע בעצרת העם ברחובות לצדו של השר מנחם בגין וראש העיר רחובות שמואל רכטמן, ונשא כהרגלו נאום חד, מבריק וכובש לבבות. את הנאום הקליט בערק’ה וולף.

העצרת הסתיימה ובערק’ה וולף טס עם ההקלטה לשדה התעופה, שם המתין לו נוסע שלקח איתו את הקלטת בטיסת הלילה של אל על לניו יורק. בשעה שש בבוקר, כבר האזין הרבי לנאומו של הרב לאו בעצרת.

נזכרתי בכל זה, לאחר הדברים הנוקבים שדיבר הרב לאו לגבי ההמשכיות של העם היהודי, וסכנת ההתבוללות הנורא.

מלבד ארבעת הבנים שיש בהגדה, יש גם את הבן החמישי, זה שאפילו לא יודע שיש ליל סדר. האם בימינו יש יותר 'בנים חמישיים' מפעם?

ארבעת הבנים יושבים ומסבים עמנו סביב שולחן הסדר. גם הבן שאינו יודע לשאול נמצא עמנו ולכן אנחנו פונים אליו "את פתח לו". אפילו הבן הרשע שאומר "מה העבודה זאת לכם"; העבודה לא לרוחו, אבל הוא מכיר אותה; הוא יודע על מה מדובר.
לעומתם, הבן החמישי כלל לא יודע במה מדובר; הוא לא יודע שקיים ליל סדר, הוא לא יודע שיש פסח, אין לו מושג שיצאנו ממצרים, הוא כלל לא מכיר את הזהות שלו, ולצערי הרב, יש כאלה היום יותר מבעבר.

הבנים הללו הם בנים אבודים מבחינת העם היהודי, ענפים שנכרתו מאילן היוחסין בהעדר שורש. בתל אביב כולם יודעים מה זה פסח; מכל חלון של בית אתה שומע אנשים שרים "עבדים היינו". גם בקיבוצים מכירים את ההיסטוריה של העם היהודי, גם אם הם עושים את ה'סדר' בנוסח כזה או אחר. אין בית יהודי שאין בו ליל סדר.

אבל מה שקורה, שיש התבוללות עצומה שנובעת לא מרוחות ההשכלה, לא בגלל הסוציאליזם או קומוניזם, אלא בגלל נישואי תערובת, וזו נחלת הגולה.
כדי לשבר את האוזן, קח דוגמה פשוטה את יהדות ארה"ב של אמריקה. בתום מלחמת העולם השניה, בשנת תש"ה, נותרו בעולם שנים-עשר מיליון יהודים מתוך שמונה-עשר שהיו לפני השואה. עם ישראל איבד שישה מיליון. אותם 12 מיליון התחלקו כך: בארץ ישראל היו אז בערך חמש-מאות או שש-מאות אלף יהודים. בארה"ב היו אז שישה מיליון יהודים. מספר בהחלט סמלי.

מה קרה מאז במשך השנים? מעולם בארה"ב לא גירשו יהודים נוסח גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. גם "הפתרון הסופי" כפי שהיה בשנת 1942 (שים לב לספרות הזהות בין שתי השנים האמורות, מעיר לי הרב לאו) לא היה בארה"ב. במשך השנים הייתה עליה מארה"ב לארץ ישראל כאלפיים נפש בשנה בממוצע.
כעת אני רוצה להסב את תשומת לבך לסקירותיהם של שני גדולי הסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, פרופסור רוברטו באקי ופרופסור סרג'ו דלה-פרגולה, ואני משתמש בכוונה בשני פרופסורים ממוצא איטלקי, יהודים, שעשו חשבון לגבי יהדות ארה"ב. בהנחה שלמשפחה יהודית יש רק שני ילדים בממוצע, הרי שמאז שנת ועד 1995, חמישים שנה לאחר מכן, יהדות ארה"ב בלבד הייתה צריכה להימנות כשלושים וששה מיליון יהודים! שים לב לנתון: בתוך חמישים שנה יהדות ארה"ב הייתה צריכה להתפתח משישה מיליון יהודים עד לכשלושים וששה מיליון!

הבה ניקח נתון נוסף: במשך חמישים השנים הללו נוספו עוד המוני יהודים שהגיעו לארה"ב מכל רחבי העולם; מצפון אפריקה ומדרומה, מאירופה, ולצערי גם המון יהודים מישראל. כלומר, היו צריכים להיות הרבה יותר משלושים וששה מיליון יהודים. אלו יהודים שלא עברו גירוש ולא עברו השמה.

אך מה קורה היום בפועל? כמה יהודים יש היום בארה"ב? יש אומרים שלושה וחצי מיליון ויש המגזימים ואומרים חמישה מיליון אנשים המזוהים כיהודים. זו התבוללות איומה שכורתת חלקם גדולים מהעם היהודי. טרם דיברתי על ההתבוללות הגדולה בברית המועצות, ולא בקרב יהודי ארצות סקנדינביה ששם אין ישיבות, אין אף חצר של אדמו"ר כלשהו, וההתבוללות שם אוכלת בכל פה.

כל יתר היהודים שייכים ל'בן החמישי' שאינו מגיע לשבת בשולחן הסדר. הוא אפילו אינו יודע שהוא יהודי, צאצא לעם היהודי. רבים מהם כבר אינם יהודים.
בארץ ישראל ב"ה הזהות היהודית כבר קיימת, וגם אלו הרחוקים, הרי שהתקווה לחזרה בתשובה תמיד קיימת. יהודים מחפשים לשוב אל המקורות. ראה את הילדים שמגיעים לכפר חב"ד לראות את מאפיית המצות מחנוכה ועד פסח, איך הם מסתכלים בעניין; לא רק על המצות אלא גם על האופים את המצות. הם רואים יהודי בעל דמות חסידית כזאת שהם לא פוגשים בבית או בבית הספר שלהם. לאלה תמיד יש תקווה. יש עם מי לדבר. הם הרי שואלים "מה נשתנה". הם גם שומעים תשובה "עבדים היינו לפרעה במצרים". הם לא שייכים לבן החמישי.

מה המשמעות של חירות וגאולה בימינו?

מן הראוי להסביר את המושגים 'חירות' ו'גאולה'. פסח זה זמן שקשור לגאולה. חז"ל אמרו כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. כך הובטחנו, ולכן אנו מכנים את החג הזה בשם "זמן חירותנו". אנו אומרים בתפילה ובקידוש "ותתן לנו ה' אלוקינו את .. חג המצות הזה, זמן חירותנו".

המשמעות היא שאנו מצפים לגאולה פיזית. כך אנו אומרים בברכת החודש "הוא יגאל אותנו בקרוב" איך אדע שהגאולה באה לידי הגשמה וביטוי? בשני תנאים: "ויקבץ נדחינו", זו תחנה אחת, ולאחר מכן "חברים כל ישראל", זו התחנה השניה. בעיניי זו הגאולה – התממשות שני השלבים הללו: קיבוץ גלויות ואהבת ישראל.

מלבד זאת, יש מושג 'חירות' – החירות להשתחרר ולהיות בן חורין; להיות בן חורין מתרבות העמים, בן חורין מההשפעות הזרות ומהרוחות הזרות שמנשבות ברחוב היהודי ומאיימות לחדור הביתה פנימה.
אמרו לנו חז"ל: "אין לך בן חורין אל מי שיושב ועוסק בתורה". אפשר לשבת כאן ולא נהיה בני חורין, ואפשר לשבת בסוון סוונטי ולהרגיש בן חורין אמיתי. חירות זה לא משהו פיזי, אלא מצב בו האדם נמצא.

לסיום אני מבקש את התייחסותו של הרב לגבי הפעילות של שלוחי הרבי ברחבי העולם עם ה'סדרים הציבוריים' סביבם הם מושיבים את כל חמשת הבנים.

אין לי ספק שאלפי השלוחים ובני משפחותיהם מחיים לא רק את העם היהודי, ולא רק את המקומות שבהם פעילים, – אלא הם גם מעניקים חיות וחיים במי שברוחו הם פועלים ובשמו הם נשלחים, הלא הוא האדמו"ר מליובאוויטש.