"הקב"ה נתן לנו שתי כליות, כדי שנתרום אחת"

זלמן צרפתי, בית משיח

תמונות: רב צילום – ערן דרור לבנון

לקראת ימי בין המצרים, בהם משתדלים להוסיף באהבת חינם, ערך 'בית משיח' פגישה מרגשת בין קובי חי, מושתל כליה מצפון תל אביב, ותורם הכליה, ר' מנחם בקוש חסיד חב"ד ומתנחל מגבעות השומרון. בשיחה משותפת וארוכה עם זלמן צרפתי מספרים השניים על התהליך, החיבור והתובנות.

אנחנו יושבים בסלון של משפחת חי בבית פרטי מטופח ונאה מוקף גינה פורחת וצבעונית בשכונת רמת החיל בצפון מזרח תל אביב.

מנחם, שמגיע מגבעות השומרון מודיע שהוא מאחר קצת. גברת חי מנסה להפשיר את האווירה ופותחת שולחן לכבודנו. "אל תדאגו, הכל בד"ץ" היא מנסה להרגיע אותי ואת ערן הצלם ומציגה את האריזות הריקות כתנא דמסייע. "נסעתי במיוחד לבני ברק" היא אומרת.

משפחת חי היא משפחה מסורתית. על השולחן פזורים עיתונים יומיים. ערן דרור לבנון הוא צלם מנוסה ומסלק אותם שלא יופיעו בתמונות. ביניהם מבצבץ שיחת השבוע. "זה מגיע אלינו כל שבת לבית הכנסת" אומר דוד. אני כל שבוע מביא את זה הביתה, לא מפספס אף פעם.

אביבה מזמינה אותנו לשבת מסביב לשולחן ומציגה בפנינו את בנה יעקב. קובי כפי שהם רגילים לקרוא לו. בן בכור לשבעת ילדיהם של דוד ואביבה. יעקב מחייך חיוך מנומס ונבוך קמעה. את מכשירי השמיעה שלאוזניו קשה לפספס, עוד אתגר מידו של בורא עולם. הוא בן שלושים וארבע ומתחיל עכשיו את חייו אחרי ששלושים וארבע השנים האחרונות החיים שלו התנהלו פחות או יותר סביב הבעיה הרפואית ממנה הוא סובל – אי ספיקת כליות.

לפני בערך חצי שנה, התבשר קובי בבשורה הטובה ביותר שיכל לחשוב עליה בדרך הטבע, תרומת כליה מתורם חי. עכשיו, אחרי ההשתלה האחרונה, הוא מרגיש מצוין ומתחיל לחיות שגרת חיים שפויה שדיאליזה ובדיקות וטיפולים הם כבר לא חלק בלתי נפרד ממנה.

קובי יושב נרגש ואפילו מתוח מעט. המפגש הצפוי עם מנחם, מי שכלייתו פועלת בגופו שלו ומאפשרת לו לחיות את חייו כאחד האדם, מעורר בו רגשות עזים. מסתבר שזו הפגישה הראשונה ביניהם מאז שנפרדו בשערי המחלקה לאחר ההשתלה המוצלחת. "תכננו כמה פעמים להיפגש, אבל כל פעם זה נדחה מסיבה אחרת. בזכות 'בית משיח' אנחנו נפגשים", הוא אומר.

טיפולים מגיל יום

הבעיות התחילו יום לאחר לידתו של קובי. הוא הוכנס לניתוח שהסתבך ובעקבותיו וגרם לו נזק כבד לכליות ולשמיעה. בגיל שלש כשכל הילדים התרגשו לקראת הכניסה אל הגן, החל קובי בטיפולים תרופתיים סדירים כשגופו הקטן מחובר למכשירים וכשכל הילדים גלשו במגלשות, הוא בהה בצינורות הרבים הגולשים מגופו.

למרות הפגיעה המשמעותית בשמיעה ובכליות, והטיפולים הקבועים, השתדלו הוריו של קובי להעניק לו ילדות שגרתית עד כמה שניתן. הוא למד בבית ספר רגיל והשתדל להשתלב בחברה ככל שאר הילדים. אולם בגיל ארבע עשרה, מצבו הלך והתדרדר, ובגופו הושתלה כליה בפעם הראשונה מתורם שכבר לא היה בין החיים. הכליה החזיקה בגופו של קובי כמעט חמש עשרה שנה, עד לפני כשש שנים. הכליה המושתלת קרסה והוא החל בטיפול דיאליזה מפרך.

שנים המתין קובי לתרומת כליה בהם היה נתון לטיפולי דיאליזה, לפני כשנה נמצא שוב תורם לא חי, אולם ההשתלה לא הצליחה והכליה נדחתה. קובי היה שבור ורצוץ נפשית ואז הגיעה הישועה בדמותו של מנחם.

ההודעה בווצאפ

מנחם מתקשר. מבקש שנפתח לו את השער. יעקב קופץ ממקומו וניגש אל השער. באופן טבעי כולנו בעקבותיו. הצלם, אני וההורים. התחושה היא שאיש לא רוצה לפספס את הרגע.

רגע של מבוכה קלה נמתח באוויר ברגע שמנחם מופיע בחצר. במאי בסרט היה ודאי מביים עכשיו סצנה של מפגש בהילוך איטי. אך מנדי לוקח מהר מאוד את העניינים לידיים. תרתי משמע. הוא לוחץ יד ועובר מיד לחיבוק וקובי מצידו מחזיר בחיבוק ארוך שמקופל בו כל כך הרבה. חיבוק גדוש ברגש של שמחה ותודה והודיה.

מנחם בקוש, חסיד חב"ד שגדל בבית אל בבית שכולו חסד נתינה ושליחות. הוריו ר' דוד ונעמי בקוש פעילים כשלוחי הרבי בבית אל באזור כבר שנים. מנחם עשה את מסלול חייו במוסדות חב"ד כמקובל ומשמש כיום כמזכיר של הישובים אחיה וגבעת אסף.

מנחם, נשוי ואב לארבעה, אמנם גדל בבית של נתינה, אך שום דבר בחיים לא הכין אותו לאתגר הזה של תרומת כליה.

מנחם, איך הגעת לזה?

"הגעתי לזה דרך הודעת וואטסאפ שגרתית". מספר ר' מנחם, "מישהו באחת הקבוצות סיפר על חבר שצריך תרומת כליה. קראתי את ההודעה ופתאום שמתי לב שסוג הדם הדרוש זהה לשלי. התקשרתי רק להתעניין. אמרתי לעצמי, בוא נבדוק, ונראה בהמשך לאן זה יוביל. ידעתי שזה תהליך לא קצר ותמיד אפשר לעצור אותו אם ארגיש לא שלם".

מנחם החל את התהליך. בדיקות הדם והאולטרה סאונד הראשוניות נתנו אור ירוק להמשך. אולם תוך כדי הכנות, התבשר מנחם שהאיש שעבורו החל מנחם את התהליך, אב לחמשה ילדים, כבר קיבל את התרומה ממישהו אחר.

מנחם, שכאמור כבר החל את התהליך יכל לעצור כאן ולרדת בכבוד מן הרעיון. אך בחר להמשיך. הוא שלח את פרטי הבדיקות  וסוג הדם שלו לארגון 'מתנת חיים' המתעסק בארגון תרומות כליה. כשהוא ממשיך לקיים את הבירורים שלו מול עצמו. "נוצר מצב, שאני מקדם תהליך שבינתיים אני לא ממש שלם איתו. רק מתוך מחשבה שתמיד אפשר לעצור".

מחשבות, מחקרים והתייעצויות הלכתיות

החודשים הבאים היו עבור מנחם ומשפחת בקוש תקופה של הרבה מאוד מחשבות, שיחות והתייעצויות. "היו לי המון שיחות עם אשתי, עם המשפחה הקרובה, עם רופאים ומומחים, ממש חקרתי ולמדתי את הנושא לעומק, לא הנחתי שום פרט. חשתי שזהו צעד יותר מדי משמעותי מכדי שאוכל להסתפק במידע כללי בלבד.

"במקביל, התחלתי ללמוד את הנושא מבחינה יהודית – הלכתית וחסידית. לפני הכל, התייעצתי עם המשפיע שלי הרב זלמן נוטיק מירושלים. הוא לא רצה לענות לי במקום וביקש זמן מה לחשוב על כך. בסופו של דבר הוא הורה לי להתייעץ עם שלשה מרבני חב"ד, הרב ברוך בועז יורקוביץ, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי והרב יצחק אייזיק לנדא מצפת. הרבנים תיחקרו אותי, ביררו וירדו לכל פרט בכל השלבים של הניתוח, ההשתלה והחיים לאחר מכן. אני נזכר שבאותה תקופה, היו לי שיחות ארוכות עם הרב אייזיק לנדא. באחת הפעמים שאלתי אותו כיצד ההלכה מתירה לתרום כליה, הרי אם הקב"ה ברא אותנו עם שתי כליות סימן שיש צורך בשתיהן. הרב לנדא אמר לי "ה' ברא לאדם שתי כליות, כדי שאחת מהן הוא יוכל לתרום".

"אחרי שקיבלתי אור ירוק מהרבנים, ואת הגיבוי של המשפחה הקרובה, הייתי צריך לעבור סדרה ארוכה של בדיקות וועדות ואפילו אבחון פסיכיאטרי עד לאישור הסופי.

תשעה חודשים של וועדות, בדיקות ואבחונים. אתה לא מפחד?

"האמת, כל התקופה הזו מקנן בי חשש אחד. שבסופו של דבר לא יצא מזה כלום. שיפסלו אותי. ידעתי שבסופו של התהליך הוועדה פוסלת או מקבלת מבלי לנמק ולהסביר.

מעבר לזה לא היה בי שום פחד. ממש לא. מה שכן, הייתה התרגשות גדולה. חשבתי על זה כל הזמן שלאישה יש את התחושה הזו כשהיא הולכת ללדת שהיא מביאה חיים. זו שמחה עצומה וחוויה שגבר בדרך כלל לא יכול לחוש. אמרתי לעצמי שהדבר הכי קרוב ללידה, זה להעניק חיים באמצעות תרומת כליה. גם כל התהליך הזה לקח לי תשעה חודשים. כמו הריון שזה היה מאוד סמלי, חיים חדשים שנוצרים ומתפתחים בקצב איטי".

צדקה מחלבי ודמי

נשמע שממשהו שאתה לא ממש שלם איתו, זה הפך למשהו שמאוד רצית לעשות. מאיפה הלהט הזה? מה הרעיון שמוביל אותך בכל התהליך?

"למעשה, מהרגע שקיבלתי את אישור הרבנים, המשפיע והמשפחה הקרובה שלי, וידעתי שזה מה שנכון לעשות, מה שהלהיב אותי זה העניין של נתינת צדקה. הרגשתי כמו מישהו שזכה בסכום גדול, והוא נותן את חלקו לנזקקים. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שצדקה היא נעלית מכל המצוות כי כשאדם עובד עבור הכסף ואחר כך תורם אותו לצדקה, אז זה כאילו 'מיעוט חלבי ודמי'. וכאן יש לי הזדמנות לתרות ממש מחלבי ודמי, מהכליה הנוספת שהקב"ה נתן לי.

"בתחילת התהליך, הייתי בהרצאה בה הסבירו את כל מה התהליך הצפוי לתרומת כליה מבחינה רגשית ופרוצדורלית. תוך כדי הדברים הסבירו לנו מה עוברים החולים שזקוקים לתרומה. כששמעתי את זה, לא יכולתי להאמין ולסבול שיש כל כך הרבה אנשים שזקוקים וממתינים להשתלה ולא הבנתי כיצד יתכן שבתי הרפואה לא מלאים באנשים שרוצים לתרום כליה".

איפה מתחיל החיבור שלך עם קובי?

"תוך כדי התהליך, התקשרו ממתנת חיים ואמרו לי שיש בחור צעיר שזקוק להשתלה בדחיפות ומבחינת סוג דם וכל שאר התנאים הרפואיים אנחנו מתאימים ושאלו אותי האם אני מעוניין. כמובן שהשבתי בחיוב. למעשה שמחתי שמצאו מישהו שזקוק ומתאים. אבל אז הייתי עוד צריך לקבל אישור סופי מהוועדה".

ואני מבין שקיבלת…

"אכן. כשקיבלתי את ההודעה החיובית הסופית חשתי התרגשות, ומתח ושמחה גדולה. זה היה רגע גדול שהרבה זמן חיכיתי לו. דמיינתי כל הזמן את החיים שאחרי התרומה. לא עיכלתי את זה.

"בוועדות הזהירו אותי בכל השלבים. אמרו לי, תדע לך שיש סיכוי שהכליה לא תיקלט אצל המושתל, ואז התחושה היא שאתה תורם סתם. הם רוצים לדעת את התגובה שלי ושאלו אותי מה אעשה אם הכליה לא תיקלט? אמרתי להם: הכל מהקב"ה, קיבלתי שתי כליות כדי לתרום, והקב"ה יעשה את הצעד שלו בזה.

"הודעת הווצאפ שקיבלתי, הבחירה שלי להתקשר, וכל רצף ההשגחה פרטית, עד שהודיעו לי על קובי, הרגשתי את יד ההשגחה מלווה אותי בכל רגע ושלב בתהליך הזה".

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא

קובי, יום אחד מתקשרים אליך ואומרים לך: 'קובי בוא, יש כליה'?

כן. וכשזה קרה הייתה בי התרגשות גדולה מאוד. למעשה, עד שפגשתי אותו לא עיכלתי את זה שיש לי תורם. השתלה הקודמת, שהייתה אחרי שש שנים של דיאליזה נכשלה. אחר כך קיבלתי הודעה מ'מתנת חיים' שיש תורם, התחלנו את התהליך וברגע האחרון התורם קיבל רגליים קרות ופשוט נעלם. הייתי כבר מותש נפשית ופיזית. לא יכולתי לשאת את המחשבה של החזרה לדיאליזה. הייתי שבור לגמרי ואמרתי לאמא שלי שנמאס לי ואני מוותר. ח"ו.

אמא שלי התחננה אלי וביקשה שאתן עוד סיכוי אחד. היא דיברה שוב עם הרב הבר ואחרי כמה ימים התקשרו מהארגון ובישרו לנו שיש תורם חי. זה נחשב חלום למי שנזקק ח"ו להשתלת כליה.

מתי נפגשתם לראשונה?

"כל הזמן שאלו אותי אם אני רוצה לפגוש אותו, ואמרתי שלא. חשבתי שאם תהיה תקלה ברגע האחרון, זה יגרום לשנינו אכזבה. שמעתי אז הרבה סיפורים על אנשים שהיו מועמדים להשתלה והגיעו ממש עד לרגע האחרון ופתאום מסיבות שונות זה לא הלך. או שהם התחרטו, או שהרופאים החליטו שיש בזה סיכון.

"יום לפני הניתוח,  פגשתי את מתאמת ההשתלות, ואמרתי לה שזהו, אני מוכן. הוא ישב וחיכה לי בחדר המתנה ליד, נכנסתי לחדר ודיברנו קצת. הייתה התרגשות. היה קשה לדבר".

"זה היה יום לפני הניתוח". מספר קובי "לא היו לי מילים. התרגשתי מאוד. אמרתי לו שמה שהוא עושה זה הדבר הכי גדול בעולם. לא ידעתי מה לומר לו. הרגשתי שכל מה שאומר לא יכיל את מה שחשתי באותו רגע כלפיו ובכלל.

"החלטנו לצאת החוצה, עשינו סיבוב ברחוב. סיפרנו אחד לשני קצת על עצמנו וערכנו היכרות.

"יום אחרי הניתוח הוא הגיע אלי לחדר לבקר אותי…"

"שכבתי במיטה מעורפל עדיין מכל התרופות וההרדמה", מספר מנחם. "הרופא ניגש אלי ואמר לי שהניתוח הצליח, שהכליה ממש טובה ומתאימה לקובי ונראה שהיא נקלטה היטב. פתאום הרגשתי שכל הכאבים נעלמים. שמחתי שעשיתי את זה וזה תודה לה' הצליח. ירדתי מהמיטה, הלכתי לחדר שלו ופשוט התחלתי לחבק אותו. הוא היה בבידוד והיה אסור במגע אבל לא יכולתי להתאפק".

עשיתי 'מטוס' עד שנמאס

איך עברו עליך הימים שאחרי הניתוח?

מנחם: "ברוך ה'. לקחתי חופשה בת שבועיים מהעבודה, שכבתי ונחתי אחר כך חזרתי בהדרגה. אפשר לומר שתוך חודשיים חזרתי לעצמי לגמרי. היום אני רץ, מרים משקל, חזרתי לעצמי לגמרי.

"לפני הניתוח אמרו לי שחודשיים אחרי זה לא אוכל להרים מעל חמש קילו, אז הכנתי את הילדים שלי לפני כן. הרמתי אותם המון ואמרתי להם שאני מרים אותם עכשיו כי אחר כך, עד פסח, לא אוכל להרים אותם. גם מאשתי קיבלתי פטור מעבודות הפסח".

כיצד הגיבו הילדים?

"דיברתי עם כל הילדים הכנתי אותם כל אחד בהתאם לרמתו. הסברתי להם שאני תורם כליה, הראתי להם איך נראית כליה ומה הפעולה שלה, ואמרתי להם שהקב"ה נתן לי שתיים ויש בנאדם שצריך ואני מביא לו אחת, וזו מצוה של ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך. הבת הגדולה הבינה יותר, הקטנה פחות. והקטן הבין שאני לא אוכל להרים אותו וביקש "אז עכשיו אבא תעשה לי 'מטוס'" אז עשיתי לו עד שנמאס לו…

"גם ההורים שלי תמכו בי מאוד. הם עכשיו בתהליך של אומנה, כשהם סיימו לחתן את הילדים הם ביקשו להפוך למשפחת אומנה. היה לי די ברור שהם יתמכו בזה, כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הם שמחו".

קובי, אין ספק שעברת חוויה לא שגרתית. מה זה עשה לך?

"קודם כל זה פתח אותי מאוד לכל העניין של הנתינה. אני מבין יותר את הערך של הזה של לתת ולעזור לאנשים כדבר הכי גדול וחשוב שיכול להיות.

"כשהייתי ילד, הייתי בקייטנות של חב"ד. תמיד אהבתי את חב"ד. זה גם ידוע שחב"ד נמצאים בכל מקום, בחו"ל, תמיד שמחפשים אוכל כשר או בית כנסת, אז יש רק כתובת אחת – חב"ד. אבל לכזו תרומה ממישהו שאני לא מכיר, מישהו שלא ראה ולא שמע אותי מעולם ופתאום הוא מחליט לתרום לי חלק מגופו, זה מפעים אותי כל פעם שאני חושב על זה.

"אומר את האמת. אני לא יודע אם אני בעצמי הייתי מגלה בי את העוצמות הנפשיות האלו. כל הסיפור הזה עשה אותי להרבה יותר רגיש לזולת. לצערי אני לא יכול לתרום כליה… אבל בכלל, אני ערני הרבה יותר לכל דבר של חסר שיש אצל הזולת ושיש לי את האפשרות למלא אותו.

חוץ מזה בפן האישי זה עשה אותי יותר אופטימי, יותר מאמין בבני אדם, ונתן לי רצון להמשיך את החיים קדימה אחרי שכבר הייתי מיואש לגמרי.

התובנות והיום שאחרי

מה התובנות שלכם ההורים מכל התהליך הזה של התרומה?

"אצלי זה שינה המון", אומרת אביבה. "ידעתי תמיד שיש אנשים טובים, אבל עד גבול מסוים. כשהייתי שומעת לפעמים שמישהו בא ותרם כליה, אמרתי לעצמי, מי מאמין לטלוויזיה, זה הכל סיפורים. לא האמנתי שיש דבר כזה, אמרתי אם אני לא רואה – אני לא מאמינה. לא יכול להיות שבנאדם יבוא ויתרום כליה.

"תמיד שהייתי שומעת שאנשים מתנדבים בבתי רפואה, במד"א, בזק"א. זה לא היה עושה לי הרבה. היום זה עושה לי המון! אני אומרת לעצמי, שאני רוצה שיהיה לי זמן, אני רוצה לתרום, לתרום מה שאני יכולה. לתרום"!

מה התובנה שלך מנחם?

"התובנה היחידה שלי היא שחבל שיש עדיין תור של אנשים שמחכים. יש אלף חולים שמחכים בתור. כחסיד חב"ד אני לפעמים שואל את עצמי: איך זה שאנחנו לא בחוד החנית בעניין הזה? נוסעים לכל מקום בעולם להקים בתי חב"ד וכאן יש לנו של הצלת יהודים בגשמיות".

אתה תשכנע אנשים לתרום?

"אולי תופתע, אבל לא. גם אם מישהו מתלבט, אני לא אשכנע אותו. כי לדעתי זה לא משהו שאפשר לשכנע. זו החלטה מאוד אישית ואסור להפעיל לחץ או שכנוע לעשות את זה. אבל אם מישהו יתייעץ איתי, אני מוכן לספר לו בשמחה על כל התהליך ומה שכרוך בכך".

כחסיד חב"ד, נתקלת בתגובות מיוחדות?

"כשהתאשפזתי, ראה אותי מישהו ולא הבין מה אני עושה שם. אמרתי לו שאני הולך לתרום כליה ובתגובה הוא ממש התחיל לצעוק עלי "'למה אני עושה את זה? אתה יודע מה זה כליה? אתה יודע כמה זמן חיכיתי להשתלה?' מסתבר שהוא עצמו מועמד להשתלה מאדם שנפטר, והוא לא האמין שאני בא מעצמי להוציא כליה מהגוף ולתת למישהו אחר.

"הוא שאל אותי: איפה אתה גר? אמרתי לו שאני גר בגבעות בשומרון, והוא בתגובה אמר לי, 'מה? אתם המתנחלים, אתם אנשים רעים. אתם לא עושים צבא, ואתם לומדים בישיבה. עכשיו עקרונית אני צריך לשנוא אותך, אבל אני חייב לאהוב אותך. ראית מה עשית? עכשיו אתה גורם לי שאני צריך לאהוב אתכם' אמר".

איך ההרגשה עכשיו כשהכל מאחורינו?

"עכשיו שהכל מאחורי, אני שמח שעשיתי את זה" אומר מנחם, "שעזרתי ליעקב, שהעליתי לו חיוך על הפנים. קצת קשה לי עם התודות, קצת מביך אותי כשאומרים לי תודה. אח שלו התקשר אלי מחו"ל הוא גר בלאס-וגאס, אמרתי לו שיעשה לי טובה ולא יאמר לי תודה, קשה לי עם זה".

איך ההרגשה שלך קובי, עכשיו אחרי הכל?

"נפלא", אומר קובי. "יש בי רצון חזק לחיות, אני מתכנן את העתיד. אני רוצה ללמוד, לעבוד וגם להתקרב יותר ליהדות שבה גיליתי דברים נפלאים ולהכיר יותר את חב"ד. החיים מתחילים להיראות יותר טוב וזו רק ההתחלה!"