סדנת השמחה שפורצת גבולות

זלמן צרפתי, בית משיח

השעה מעט אחרי 21:00. הרב עמרם עומד מול אולם מלא בסטודנטים במרכז רוחני לסטודנטים בלב תל–אביב. הכיסאות מסודרים בשורות, עליהם יושבים צעירים תל–אביבים עייפים אחרי יום ארוך של סדנאות והרצאות בנושא השמחה. זוהי ההרצאה האחרונה שנועלת יום עיון מיוחד שהוקדש לחודש אדר.

הרב מויאל מופיע אחרון. בדרך הוא מקבל שיחת טלפון ממיכאל, האחראי מטעם הארגון. הוא מכיר היטב את הרב מויאל ואת סדנת הצחוק. זו השנה השישית שהם עובדים יחד בקביעות. "תקשיב", הוא אומר לו "כבר מאוחר, הם שמעו כל היום הרצאות על שמחה. כל הגדולים כבר היו כאן, הרב יצחק פנגר ועוד הרבה מרצים, הם חרשו את הנושא", נראה שמיכאל כבר מכיר את ההרצאה והרב מויאל כבר מבין מה הוא הולך לבקש. "תיגש ישר לצחוק".
אבל הרב מויאל, לא עשה את כל הדרך מצפת לתל אביב רק כדי להצחיק סטודנטים עייפים. יש לו מסר להעביר והמסר הזה הוא העיקר. מבחינתו הצחוק הוא רק טריגר כדי למשוך את הקהל. "אנחנו משתמשים בצחוק כאמצעי", הוא יסביר לי מאוחר יותר, "הצחוק זה רק כלי טכני, המטרה היא להגיע לשמחה פנימית – פשוט לחיות את החיים בשמחה. זה המסר המרכזי של הסדנא".

אחרי כמה סיבובים סביב הבניין, "זה מקום חדש, הם עברו לכאן לא מזמן" מיכאל יוצא לקבל את פנינו. אברך חייכן, כיפה סרוגה גדולה מכסה כמעט את כל ראשו ופיאות ארוכות מסתלסלות לו מאחורי האוזניים. הוא מוריד אותנו לקומת מרתף של מרכז קניות לא גדול. המקום די גדול, מעוצב ברוח צעירה, פינת ספות, פינת פופים, בר כיבוד קל שנראה כמי שעבר עליו יום שלם של הרצאות, ספריה קטנה עם ספרי יסוד וספרים שונים למתחילים, במה קטנה עם מערכת הגברה מובנית ומולה עשרות כיסאות מסודרים בחמש שורות ארוכות.

רוני תופס את המקרופון, מתנצל על האיחור, "אוטובוסים מצפת, פקקים, וכאלה… להוריד!!" ומזמין את הסטודנטים להרצאה האחרונה. הם מתיישבים אט אט מנסים לבחון את הרב עם הזקנקן המאפיר והכרס העגלגלה שמחבר את המחשב במרץ של אתלט. בכלל, כל דבר שהרב מויאל עושה או אומר, פורצת ממנו התלהבות כאילו קיבל זה עתה הארה עליונה. "עכשיו אנחנו נוריד למעשה את כל התיאוריות שלמדתם היום". אומר רוני, "בסוף ההרצאה, אתם אמורים לצאת מכאן עם דמעות בעיניים – דמעות של שמחה". אם לשפוט לפי מה האווירה אחרי כמעט שעה וחצי של סדנא, זה בהחלט הצליח.

הרב מויאל מחליף את המגבעת השחורה בכובע ליצנים, מסתער על הבמה וכובש אותה בתנועות ידיים ובהבעות פנים. במשך תשעים הדקות הבאות, הוא לוקח את הקהל השבוי בקסמו למסע מרתק בעקבות השמחה. שעה וחצי של טלטולים בין רעיונות עמוקים מתורת החסידות לפרצי צחוק בלתי נשלטים, בין מאמרים של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי לבין סיפורים עכשוויים מרתקים. בתום הסדנא, אחרי שהקהל נרגע מעט, ניגשים אליו סטודנטים, שואלים שאלות ומבקשים ידע ופרטים נוספים. אחד הוא מפנה לאסנט, שני לבית חב"ד במקום מגוריו שם הוא מכיר את השליח באופן אישי. שלישית הוא מזמין לסעודת שבת ומרחיב את מעגל המקורבים האישיים שלו בעוד נשמה צמאה. הרביעי מבקש טיפים לזוגיות והרב מויאל מאלתר בזריזות תקציר ההרצאה בזוגיות על פי קבלה.

חודש אדר הוא עונת השיא של סדנת הצחוק והשמחה של הרב עמרם מויאל מצפת. בחודשים הללו אין לו כמעט ערב ללא הרצאה. הרב מויאל, רקדן, שחקן ואיש במה בעבר ולא פחות בהווה, רותם את סודות המקצוע ואת כשרונו הענק להפצת יהדות. כמעט מידי ערב מופיע, מרצה ומנחה סדנאות ביהדות בארץ ישראל ובחו"ל במגוון מסגרות מכל חוגי היהדות הדתית וגם הלא דתית.

"עמדת יפה באתגר – הם ישבו מרותקים", אני מחמיא לו כשאנחנו יוצאים יחד מהמרכז קרוב לחצות הלילה. "מה הוספת להם בשעה וחצי שדיברת, שהם לא שמעו מהמרצים כל היום?" שאלתי. "חסידות" הוא אומר לי בהתלהבות אופיינית. "הם שמעו אלוקות. מכל המרצים האחרים הם שומעים שכל, שכל ועוד שכל. ממני הם שומעים חסידות, בעיקר שיחות ומאמרים של הרבי, של הרבי הקודם, של אדמו"ר האמצעי ושל אדמו"ר הזקן".

מה שאני עושה בכל ההרצאות, זה לקחת את הרעיונות הכי גבוהים ומופשטים בתניא, במאמרים של הרבי, של אדמו"ר הזקן, של אדמו"ר האמצעי, של כל הרביים, ולהוריד אותם בשפה פשוטה וברורה לכל הקהלים. וזה מה שקונה בסוף את האנשים. יש כאלו שבאים אלי אחרי ההרצאות ואומרים לי שממש הפכתי להם את החיים".

שמחה וצחוק ומה שבינהם

בסדנא שלך אתה מדבר בעיקר על שמחה, אבל בסוף אתה מגיע לצחוק מה ההבדל בין צחוק לשמחה?

שאלה מצוינת. המטרה היא כמובן השמחה. זה הרעיון, זה הבסיס של כל היהדות ושל תורת החסידות. "עבדו את ה' בשמחה". כיום כולם מדברים על שמחה, בכל החוגים והזרמים, ואפילו בעולם המדעי והלא–יהודי כבר מכירים במעלת השמחה בכל מיני תחומים. אבל מי שלקח את השמחה והפך אותה לעבודת ה', לדרך חיים, זאת החסידות. מי שקורא את הסיפורת של ראשית ימי החסידות כמו ספר הזיכרונות וספר התולדות, רואה שההתייחסות לשמחה הייתה כאל ענין שולי ביותר ואפילו פסול במידה מסוימת. ואז באה החסידות עם הרעיונות של "עבדו את ה' בשמחה" ו"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" והפכה את זה לעמוד תווך בעבודת ה'".

"למעשה, החסידות לא המציאה דברים חדשים. זה הכל היה כתוב בתורה, בחז"ל. בא הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, והאירו את הנושאים האלו. שמו על זה דגש והפכו את זה למוטו מרכזי בכל היהדות". זאת המטרה של כל הסדנא וההרצאה – להביא לשמחה.

הצחוק לעומת זאת, הוא אחד הביטויים של שמחה. כשאדם שמח, הוא מבטא את זה בצורות שונות. שזה, אגב קשור לסוגים השונים של השמחה. כל שמחה באה לידי ביטוי באופן אחר. כשאדם שמח, השמחה שלו יכולה לבוא להתבטא בכך שהוא יתחיל לשיר, לרקוד, לצעוק, לחבק אנשים שקרובים אליו, לחייך, וכמובן לצחוק. הצחוק הוא לבוש לשמחה. כמו שהמחשבה היא לבוש לנפש, פעולת הצחוק הוא למעשה לבוש לשמחה. ובדיוק כפי שכתוב שללבושי הנפש יש כח להשפיע על הנפש – "אחר המעשים נמשכים הלבבות". כמו שלבוש גשמי משפיע עלינו, או כמו שמחשבה טובה משפיעה על המציאות, "חשוב טוב ויהיה טוב" כך גם השמחה יכולה להתניע על ידי מהלך חיצוני.

זה יכול להיות שירה, ניגון שמחה, ואפילו ניגון דביקות, ריקוד, יש שיחה שהרבי מדבר על כך שכשיהודי לא מצליח להיות בשמחה, הפתרון הוא שיתחיל לרקוד ברגלים ועצם הריקוד יביא אותו לידי שמחה. רואים מכאן, שדברים שבדרך כלל הם התוצאה של שמחה – עשויים להיות גם התהליך שמניע את השמחה.

דיברת מקודם על סוגי שמחה. למה אתה מתכוון?

זה מעניין, כשהתחלתי לבנות את ההרצאה שלי על שמחה, רציתי להבין מה הישראלי הממוצע יודע על שמחה. פתחתי מילון ידוע שלומדים אותו בכל בתי הספר הממלכתיים, ופתחתי בערך 'שמחה'. מעבר להסבר כמו 'מסיבה של אנשים' וכדומה, ההגדרה של 'שמחה' הייתה 'גיל, ששון'. דפדפתי לערך 'גיל' מצאתי שם את ההגדרה 'שמחה' ו'ששון'. לא התעצלתי, דפדפתי לערך 'ששון' ושמה הופיעו ההגדרות: 'גיל', 'שמחה'.

לעומת זאת, המהר"ל כותב שבלשון הקודש אין מילים נרדפות. כלומר, גם כאשר שתי מילים נראות קרובות או זהות, לכל מילה יש משמעות שונה. ונושא השמחה הוא דוגמא מצוינת. כולנו מכירים את הברכה השביעית של השבע–ברכות בהן מברכים את החתן והכלה. "אשר ברא – ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה".

למעשה, כל אלו הם סוגים שונים של שמחה. מהי שמחה? שמחה היא גילוי העונג שבנפש. הנפש היא מקור החיות של הגוף. הדרגה הכי גבוהה בנפש היא העונג. כשאדם שמח, הוא מתמלא עונג. במילים אחרות, הגוף שלו מתמלא בחיות, באנרגיה. לכן אדמו"ר הזקן כותב שבמאבק פיזי, אין ספק שהשמח יגבר על העצב אפילו העצב הוא בעל כח פיזי רב יותר. משום שכשאדם בשמחה, הוא מלא חיות. הנפש שלו ממלא את הגוף באנרגיה. לעומת זאת, כאשר אדם עצוב, בדיכאון, כל החיות שלו מתפוגגת. הוא יכול להיות חזק מאוד, אך נטול חיים. כתוצאה מזה הוא הופך להיות איטי יותר וכבד יותר.

אבל השמחה יש לה צורות שונות. וכתוצאה מזה, גם ביטויים שונים של שמחה. כשאדם עובר מול הרבי בדולרים או לפני כניסה ליחידות, זה סוג אחד של שמחה, וכשאדם זוכה בלוטו, זה סוג אחר של שמחה. ואלו הן הלשונות השונים של השמחה.

'ששון', למשל, כתוב שזו שמחת המשפיע. זה שמחה שהיא בלב, יותר פנימית ופחות מתגלה כלפי חוץ. הרבי הריי"צ כותב שזו שמחת החתן. לעומת זאת ה'שמחה', זו השמחה של המקבל. שמחת הכלה.. כשהלב מתמלא שמחה, זה פורץ החוצה, 'כיצד מרקדין לפני הכלה' זה הגילוי של השמחה.

'גילה', לעומת זאת, זו שמחה שנובעת ממעמד נשגב מאוד או מקרבה גדולה לאדם גדול, מצד אחד אתה שמח מאוד, מצד שני אתה רועד מיראת הכבוד. כמו שכתוב 'גילו ברעדה' זו השמחה של ראש השנה. רינה, היא שמחה שבאה אחרי עצב אחרי משבר. כמו שה' מנחם את בני ישראל אחרי החורבן 'רוני ושמחי בת ציון'. רננה, זה עוד סוג של שמחה. זה כשהשמחה מתערבבת עם געגועים, כמו למשל שני אוהבים שנפגשים אחרי שלא ראו אחד את השני זמן רב והם פורצים בבכי. זו שמחה גדולה שמעורבת עם געגוע גדול.

ויש לנו גם את החדווה הדיצה והצהלה. לכל אחד יש משמעות שונה. החדווה היא שמחה שכלית. זה עונג אינטלקטואלי. כמו שכתוב 'ויחד יתרו'. הצהלה – זה הקולות שנלווים לשמחה. אדם לפעמים יכול לצעוק, לצרוח, זו הצהלה. 'והעיר שושן צהלה ושמחה'. לעומת זאת, דיצה, היא התנועה שנלווית לשמחה. קפיצה, ריקוד. זו דיצה.

הרעיון של השמחה, מתחיל לתפוס תאוצה בעולם. מדברים על זה מורים רוחניים, ואפילו המדע והרפואה הקונבנציונאלית מתחילה להכיר במעלות הגדולות של השמחה כסגולות לריפוי. אז למה בכל זאת כל כך קשה לנו לשמוח? איך זה שאנחנו לא קמים בבוקר ופוצחים בריקוד? מדוע פסיכולוגים מכנים את הדיכאון והעצב 'מחלת הדור'?

יש הרבה סיבות לחוסר שמחה. פחד, דאגה, תסכול, טרדות, חרדות, ייאוש, כל אלו הם חוסמים את הנפש מלשמוח. יש אנשים שבלי לדעת הם כל הזמן חיים בפחד. פחד מהסביבה, פחד מהחברים. כיום הרפואה המודרנית מגלה את מה שכתב הרמב"ם לפני 900 שנה. שכאשר אדם שמח, כשהוא חושב מחשבות חיוביות, הוא מרחיב את פעולות הנפש ומחזק את הגוף. לא סתם הרופאים מדברים על השמנה ודיכאון כמחלות הנפוצות בעולם המערבי. זה גם קשור אחד לשני. דווקא כשיש הכל, כשאין לאן לשאוף, אז מתחילים ליפול. כשלא מחוברים לרוחניות ולקדושה, דווקא השפע העצום מביא לתחושה של ריק וחלל. וחוסר המשמעות הזה של החיים, הוא הסכנה הגדולה.

זו הסיבה שהסדנא הזו מצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים. ואני מעביר אותה באמת בכל החוגים והמגזרים ובכל מקום שאני מגיע, אנשים כל כך מתלהבים מהתכנים, שהם מנסים להביא אותי אליהם למשפחה, לחברים, בעבודה ועוד.

כשאנשים שומעים על הרעיון המופלא של פשוט להיות שמח, בלי שזכית בלוטו או בהפתעה או מתנה מיוחדת, אלא סתם כך, בלי סיבה פשוט להיות שמח, זה משנה להם את כל החיים, זה משנה להם את כל צורת החשיבה שבה הם היו רגילים להסתכל על מה שקורה להם בחיים. אני פוגש את זה הרבה מאוד אצל צעירים או בני נוער. הרבה פעמים הם נמצאים במקום שבו הם מחפשים את הזהות שלהם, הם מנסים למצוא את מקומם בחברה ובחיים ובתקופה הזו הם הופכים להיות רגישים מאוד ואפילו תלותיים בתגובות החברה עד כדי קיצוניות… וכאשר החברה מאכזבת, השבר והלחץ הנפשי יכול להיות הרה אסון. כשאני מדבר מול נערים בגילאים הללו, לפעמים מדובר ממש בהצלת חיים.

צחוק מרפא

אז מה הרעיון של הצחוק בסיום הסדנא?

חוקרים גילו המון דברים מדהימים שהשמחה והצחוק גורמים להם. זה לא חדש שרופאים חוקרים ומדענים מדברים על צחוק ושמחה כעל סוג של רפואה. כשאדם צוחק, המוח שלו משחרר חומרים מיוחדים שמחזקים את המערכת החיסונית ועוזרים לגוף להתמודד מול איומים.

זה הרעיון גם של כל התחום שהתפתח לאחרונה של 'ליצנות רפואית'. לא מדובר בסתם ליצן שמגיע לשמח את החולים במחלקות כמו אמנים שמסתובבים במחלקות, ושרים ומעודדים את החולים. למרות שגם אמנים אלו עושים מלאכת קודש של ממש. הליצן הרפואי הוא ממש מסייע לאדם להחלים באמצעות השמחה והצחוק.

למעשה, את סדנאות הצחוק פיתחו בעולם כרפואה מונעת. הרעיון של החוקרים היה שאם הצחוק והשמחה אכן יכולים לרפא, אז בואו נגרום לאנשים להיות בשמחה תמיד וממילא זה יעזור להם שלא לחלות.

אבל אנחנו כמובן לא צריכים את החוקרים בשביל לדעת את המעלה של השמחה. כל מה שהחוקרים גילו בעשורים האחרונים, כבר כתוב בתורה ובמיוחד בפנימיות התורה בחסידות ובקבלה.

עבודת השמחה

תכלס, מה אתה ממליץ לנו כחסידים לעשות כדי לשמוח?

קודם כל, אם אתה מדבר על חסידים, אז חסידים יודעים שאין הוקוס–פוקוס. כל דבר זה עבודה ואימון. גם השמחה היא עבודה. 'עבודת השמחה' והיא חלק מעבודת ה'. הרבי הריי"צ כותב באחת מאגרותיו שהוא בטבעו היה מרה שחורה, אך הוא אימן את עצמו להגיע למרה לבנה. בחסידות אין תחליף לעבודה פנימית אמיתית.

כדי להגיע לשמחה, צריך קודם כל לחזק את הביטחון בה'. כשאדם יש לו ביטחון, אין לו דאגות ופחדים, הוא מסיר את כל החסימות. זה הסור מרע. הרבי גם אומר שאחד הדברים שגורמים ליהודי להיות בשמחה, זה להתבונן בכך שה' מצווה אותו את המצוות. תאר לך שאדם מאוד מאוד חשוב היה מבקש ממני לעשות משהו. זה היה גורם לי שמחה עצומה מעצם העובדה שאני משרת את בקשתו של אותו איש חשוב. על אחת כמה וכמה כאשר בורא עולם מבקש מאיתנו דברים, זה צריך למלא אותנו באושר ושמחה עילאית.

טיפ נוסף של הרבי – לימוד תניא. הרבי כותב שלימוד התניא באותיותיו מביא לשמחה. ובכלל לימוד פנימיות התורה מביא לשמחה פנימית אמיתית. אדמו"ר האמצעי כותב שענווה היא בת זוג של השמחה ואילו הגאווה היא בת זוג של העצבות. אז גם זה ענין שכדאי לעבוד עליו.

איך אתה מסביר את זה שדווקא בתקופה שלנו כל הנושא של השמחה והצחוק עלה למודעות בעולם כולו?

אין שום ספק שזה קשור לגאולה. הרי כל העניין של הגאולה זה משיח. משיח אותיות ישמח, כמו שכתוב "אז ימלא שחוק פינו" ואנחנו יודעים שיצחק נקרא כך 'יצחק' בלשון עתיד שזה יהיה הצחוק של עם ישראל לעתיד לבוא שישמחו ויודו לה' – אודך ה' כי אנפת בי. הרבי אומר בשיחה שכבר הגיע הזמן של 'אז ימלא שחוק פינו'. זה חלק מהעניין שהעולם מוכן לגאולה, שעניין השחוק והשמחה כבר מחלחלת בעולם. זה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהגאולה.