להתגעגע כל יום מחדש לבית המקדש • ראיון מרתק

מנדי דיקשטיין, בית משיח

המהלך ברחובות מרוצפי האבן הירושלמית של העיר העתיקה, לא יכול שלא לנסות לשחזר את מאות אלפי היהודים שפסעו ברחובות אלו לפני כאלפיים שנה. המראה המיוחד של העיר העתיקה מעורר רצון להתחבר אל אותן שנות אור, כאשר הרחובות הללו היו גדושים בעולי רגל שהגיעו שלוש פעמים בשנה, מתכוננים בהתרגשות לעלות להר הבית ולבית המקדש, "לעלות ולהיראות לפניך".

השבוע, ביום חם מיוחד, לאחר תפילת מנחה מרוממת ברחבת שריד בית מקדשנו, עליתי במעלות רבי יהודה הלוי, ובהליכה קצרה הגעתי למקום שהכי מציג את התקופה שלפני 2000 שנה, הלא הוא 'מכון המקדש' (או בשמו המלא: 'המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש'). המכון ממוקם בקצה המדרגות העולות מן הכותל המערבי, חוויה מיוחדת לכל מי שרוצה לחוש את החיים שהיו כאן בעבר, והחיים שבעז"ה יהיו כאן בקרוב ממש.

הסיור במכון המקדש מרתק. מסכתות שלימות במשנה ובגמרא: תמיד, מידות ויומא, זבחים או מנחות, עומדות ניצבות מול העיניים בדוגמה חיה ומוחשית. תיאורי בדי ובגדי הכהנים בפרשיות תרומה ותצווה מקבלים משמעות אחרת לגמרי כאשר רואים אותם מול העיניים; השזירה המיוחדת והתוצאה הסופית המפעימה, כלי המקדש בקנה מידה המדויק שלהם, עומדים דומם, כמו מחכים לרגע בו הם יוצאו מהמכון ויעלו לבית המקדש וישמשו בקודש. האווירה במקום מרוממת ומפעימה, ומלווה כל מבקר יהודי באשר הוא, ולהבדיל, גם גויים. לא התפלאתי לראות בסיור שערכתי, כי מרבית המבקרים היו 'מכל העמים'; שמא זו הכנה והקדמה לדברי הנבואה 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

בתום הסיור המיוחד במקום – בו יש סיורים בלמעלה מעשר שפות – פניתי לשיחה מיוחדת עם מייסד המכון והעומד בראשו הרב ישראל אריאל.

למרות שהוא נושק למחצית העשור התשיעי של חייו, לאורך ימים ושנים טובות, הוא עדיין מלא חיוניות ומרץ. סדר יומו עמוס להפליא. לצד ניהול המכון, הוא עוסק במחקרים בנושא המקדש כמו גם בהרצאות ברחבי הארץ להגברת המודעות והשאיפה לבניית בית המקדש.

נפתח ב'בראשית': מתי המכון הוקם?

המכון הוקם לפני יותר מ–40 שנה, אך למעשה הניצוץ של הרעיון נדלק לפני 57 שנה, ביום כ"ח באייר תשכ"ז, יום שחרור ירושלים.

זה היה במלחמת ששת הימים, כאשר זכיתי לשרת בחטיבת הצנחנים ששחררה את הכותל ואת הר הבית, מקום המקדש. בהשגחה פרטית, כשוך הקרבות, הוצבתי לשמור על מקום קודש הקודשים על כיפת הסלע! כשנמצאים במקום קדוש כזה, במיוחד אחרי 2000 שנה, ואתה עומד שם שעות ארוכות עם מקלע ביד, יש לך זמן לחשוב ולחוש את הידיעה שהכהן הגדול היה כאן ממש, וכאן הוא נכנס ביום המקודש ביותר בשנה לפני אלפיים שנה והקטיר את הקטורת – אלו רגעים נעלים אותם אנצור בנשמתי כל חיי… באותם רגעים נפלה בי ההבנה, שכעת צריך להיות המשך לרגע הגדול של שחרור ירושלים וחזרה למקום המקדש – והוא בניין בית המקדש.

זמן מה לאחר המלחמה נכנסתי לעולם הרבנות. זכיתי לכהן כרב אזורי של עמק יזרעאל, רב המושב שדה יעקב, ורבה של העיר ימית וכראש הישיבה שהייתה שם. בשל עיסוקים אלה, לא יכולתי להוציא לפועל את התשוקה בענייני המקדש.

 500 השקלים הראשונים ליצירת כלי שרת

לאחר הגירוש מסיני בשנת תשמ"ב, חזרתי לירושלים, ואז נוצר הרעיון המעשי של הקמת המכון.

מה הייתה ההשראה לפתוח כזה מקום?

את הרעיון הזה קיבלתי מיהודי יקר ותלמיד חכם חשוב – שכבר איננו בין החיים – ר' דוד טעביל אלבום זצ"ל, יהודי ניצול שואה, שלאחר השואה הגיע ארצה בספינת מעפילים. הבריטים כמעט תפסו אותו, אבל הוא הצליח להיכנס לארץ ישראל והשתלב בישיבת סאטמר בירושלים, שם הקדיש זמן רב ללימוד סדר קדשים דווקא, למרות שאלו מסכתות שבאופן כללי לא נלמדו אז בהיכלי הישיבות. הוא היה חדור באמונה כי בית המקדש יבנה תיכף ומיד, ולכן צריכים להיות מוכנים ונכונים לקראת מלאכת המקדש.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר מקום המקדש שוחרר, גמר אומר בליבו לעשות משהו למען המקדש. הוא היה אדם פרקטי ומעשי, והתחיל ליצור כלי שרת באמצעים שהיו בידו; היצירה הראשונה שהכין במו ידיו הייתה מנורה בקנה מידה אמיתי כפי שמתואר בתורה, אבל מכסף ולא מזהב. לאחר מכן קנה נול אריגה, ופשוט החל ללמוד את מלאכת האריגה ממש מבראשית. כך הכין כמה בגדי כהונה… לרבי דוד ע"ה היה חזון, וזו בעצם הגדלות שלו, שהוא לא הסתפק במילים ובציפייה אלא החליט להתחיל ולעשות מעשה.

איך נוצר החיבור ביניכם שהביא בסופו של דבר להקמת המכון?

לאחר שעברתי לירושלים, הוא בא אליי יום אחד עם גביע כסף גדול, וסיפר לי בשיא הפשטות כי הוא רוצה להכין מהגביע הזה מזרק (כלי לקבלת וזריקת הדם על קרנות המזבח). הוא סיפר לי כי כבר החל לעשות במלאכה, אבל נתקע ולכן הוא מבקש ממני להמשיך ולסיימה.

באותם הימים הייתי אברך שחי בצמצום רב. אני זוכר עד היום שהלכתי ולקחתי גמ"ח של 500 שקל (ישן…) ובכסף הזה יצרנו את הכלי הראשון של מה שהתפתח לאחר מכן ל'כלי מכון המקדש' – המזרק מאותו גביע כסף שר' דוד רכש.

פעולה זו החדירה בנו התלהבות רבה. בדיעבד ניתן לומר, כי בעת הכנת המזרק הזה החלטתי להקדיש כל חיי למען בית המקדש וכליו…

עד מהרה התיאבון גבר, וכבר לא הסתפקנו במה שעשינו; רצינו לשמור על ההמשכיות. בעקבות זאת התחלנו ליצור בגדי כהונה, לצייר ולתכנן סקיצות של כלי המקדש, וכך עם הזמן נוצרה תערוכה עם כלים מכלים שונים.

האתגר לחבר
אנשים אל בית המקדש

כלי המקדש קרמו עור וגידים, צורה וקומה, והפכו להיות מוחשיים יותר, להתפעלותו של הקהל שנהר לראות אותם מקרוב. כולם רצו למשש ו'להריח' את המקדש אבל לא היה די בכך. כל אלה לא הצליחו להעביר את התחושה הגדולה, העצומה והמרוממת של עבודת המקדש עצמה – את סדר הליכותיה, כיצד היה נראה ההיכל הגדול בעת העבודה, כיצד היו מקריבים את הקרבנות, כיצד היו עומדים הלוויים בעת שירתם. איה מקומו של 'סדר העבודה' של ימי הרגלים, של היום הקדוש בשנה…

בדיוק באותם הימים נפתחו שערי מסך הברזל הקומוניסטי, ולארץ ישראל החלה להגיע העלייה מארצות חבר העמים. בין העולים החדשים היו אמנים חשובים, מהם ציירים מהירי–תפיסה ובעלי חוש להמחשת והבלטת דברים.

אנשי 'מכון המקדש' יצרו קשר עם כמה מהם (ראה מסגרת), ובעזרת מתורגמנים הסבירו להם בדיוק מה הם רוצים – להביע את סדר עבודת המקדש באמצעות ציורים.

"זה לא היה פשוט כלל", נזכר הרב אריאל, "שכן היה צריך להכניס אותם לתוך עולם המקדש, לתוך נבכי העבודה והניואנסים בכל פרט באופן שיתאים לכתוב בהלכה. עם זאת, לאט לאט התקדמנו בעבודה, ובזכות חוש הציור שלהם הצליחו להציג את נושא המקדש מזוויות שונות – אם זה עבודת התמיד, ואם זה ימי הרגלים, וכל מה שנוגע להלכות המקדש.

העבודות הללו, שאת חלקן ראית בעצמך במהלך הסיור שעשית, הן מושקעות ויקרות מאוד; כל ציור כזה עלה אלפי שקלים. אבל ב"ה הצלחנו להתגבר על זה ולהביא לעולם את האווירה של בית המקדש".

העובדה ש'מכון המקדש' הוא סמוך ונראה כל כך למקום המקדש עצמו – מוסיף נופך מיוחד?

"לא תמיד המכון היה במקום הזה", אומר הרב אריאל. "אמנם כבר מתחילתו הוא היה בעיר העתיקה, אבל הוא עבר כמה מקומות עד למקומו הנוכחי. המקום הראשון שלו היה ברובע המוסלמי, ורק בהמשך הגיע לרובע היהודי. אנחנו מקווים שבע"ה עוד נגיע במהרה בימינו למקום הקבוע בחצר בית המקדש"…

לבד מכלי המקדש ובגדי הכהונה, ולבד מהציורים הממחישים את עבודת הקודש. באילו דרכים נוספות מתעסק המכון בשביל להנחיל את תודעת המקדש?

בחנוכה תשע"ה ייצרנו לראשונה כדי חרס טהורים וכן שמן טהור העונה להגדרה ההלכתית "שמן זית זך" שיהיה מתאים להדלקת המנורה.

בהמשך אותה שנה, בכ"ה בתמוז, החלטנו להקים מרכז לגידול עדר של פרות אדומות לטיהור מטומאת מת… אני יכול לספר שלפני ההחלטה הזו חיפשנו במשך 30 שנה אפשרות לגדל פרה אדומה בארץ ישראל, אבל הניסיונות לא הוכתרו בהצלחה. ואז היו כמה יהודים עם יוזמה ברוכה שהביאו פרות אדומות מחוץ לארץ, והן גדלות במקום בו היה משכן שילה. אנחנו במכון חושבים איך לעשות המשכיות לעדר הזה, כלומר לגדל עדר פרות אדומות בארץ ישראל מתוך שמירה על טהרה מטומאת מת. תוך כדי מחקר ולימוד מעמיק של הנושא הזה לכל צדדיו והיבטיו, זכינו לכתוב מספר ספרים הנוגעים בנושא. מדובר בנושא מורכב מאוד מבחינה הלכתית.

מה הקושי המרכזי?

עצם מציאת כהן טהור מטומאת מת בימינו, זה דבר כמעט בלתי אפשרי, היות וכל הכהנים בימינו הם בחזקת טמאי מתים. קשה גם למצוא אדם שמעולם לא דרך בבית קברות; עצם זה שהוא נולד בבית רפואה, הוא כבר בחזקת טמא מת, משום שבבתי הרפואה מלינים לצערנו גם נפטרים, וכך התינוק כבר בצאתו לאוויר העולם, נטמא ב'טומאת אוהל'.

לאחר חקירות ובדיקות ממושכות, מצאנו ילד כהן שנולד בבית, וההורים מקפידים כל הזמן מלהיכנס לבתי קברות וכדומה. אותו נער שגדל בקדושה ובטהרה החל ללמוד את המקצוע של הכנת אפר פרה אדומה, ויחד אתו נערוך תרגולים ראשוניים כדי שלא להיכשל. זהו נושא רגיש וחמור, שכן מספיק סעיף אחד קטן אותו לא נדע ליישם כהלכה, וכל המאמצים יירדו לטמיון. אני מקווה שלאט לאט נגיע ליכולת לקיים את המצווה הזאת יחד עם שאר המצוות של המקדש בעז"ה.

אני רוצה לציין, כי מי שמנהל את הפרויקט של פרה אדומה – פרויקט לו יזדקק כל יהודי בעולם מיד כשיגיע משיח – הוא בני הרב עזריה אריאל שי', שהקדיש את חייו לנושא הזה.

את רעיון הנחלת המקדש, המודעוּת והגעגועים אליו, אנחנו עושים גם באמצעות הוצאה לאור של ספרים בנושא המקדש, כמו 'אנציקלופדיית בית המקדש בירושלים', הכוללת סקירה חזותית מקיפה בנושא המקדש, כליו ועבודת הקודש שנערכה בו. אנחנו נעזרים גם בסידורי תפילה ומחזורים לראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות בנוסחים השונים. במחזורים אלו אנחנו מביאים גם מאמרים על העבודות המיוחדות לאותו החג בבית המקדש. אותו הדבר גם ב'הגדת המקדש', הלא היא ההגדה של פסח המתארת את אופן הקרבת קורבן הפסח בזמן בית המקדש.

יש לנו גם כולל מחקר תורני בשם 'בית הבחירה', בו יושבים תלמידי חכמים מובהקים העוסקים וחוקרים בלימוד מעמיק בנושאי המקדש השונים: בגדי הכהונה, כלי המקדש, זיהוי מקום המקדש, פרה אדומה, דיני הקורבנות, וחיפוש אחר פתרון בעיות שונות הקשורות לחידוש עבודת הקורבנות בזמן הזה.

כשהיהודי מאתיופיה שמע כי הבית נחרב, תפס את הראש והתחיל לבכות בכי תמרורים…

בימים אלה, כאשר המחלוקות בין יהודים בוערות, אחד מביטויי ה"גנאי" הנשמע שוב ושוב כנגד אנשים מהימין ושומרי המצוות, "אתם משיחיים".

אני מבקש לברר עם הרב אריאל אם גם הם נתקלים בתגובות דומות נוכח פעולות המכון העוסק בבניין המקדש.

"אין זה סוד שיש מאבקים גדולים סביב נושא המקדש, יש השוללים ויש המחייבים. אבל אני שמח שעצם הנושא הזה נמצא על השולחן ודנים בו. אני בהחלט זוכר כיצד בהתחלה התייחסו אלינו כמו אל מטורפים ומשוגעים… אני זוכר שכשאנשים בכירים שמעו על הרעיון להקים את המכון ולהציג בו את כלי המקדש, הם הגיבו בצורה מאוד קשה: 'אתם משוגעים'? 'אתם רוצים לפוצץ את כיפת הסלע'? 'אתם רוצים לעורר עלינו מיליארד מוסלמים?' וביטויים בסגנון דומה. גם הציבור הרחב לא ממש הבין את פשר הקמת המכון. כך קיבלנו תגובות קרירות במקרה הטוב, כולל גם מהציבור הדתי שלא לדבר על הציבור הרחוק מתורה ומצוות.

במרוצת השנים העניין נכנס לתודעה הלאומית, ומאז ב"ה התעניינות גדולה. לתערוכת המקדש בה ביקרת עכשיו, מגיעים מדי שנה עשרות אלפים מכל קצוות תבל: מארה״ב, מדרום אמריקה, מדרום אינדונזיה, יהודים ולא יהודים. יש בעולם מיליוני נוכרים שהתנ"ך קרוב לליבם ומגלים בזה עניין גדול. יש מהם שלמרבה המבוכה, הידיעות שלהם בתנ"ך גדולות בהרבה מהידיעות של ישראלי הממוצע… הם באים עם הספר ביד, ומתרגשים לראות את הדברים שנכתבו ב'בייבל' לפני אלפי שנים, ניצבים חיים מול העיניים.

עד כמה רוח המכון חורגת גם מחוץ לכתלים הללו?

לקח קצת זמן, אבל זה חלחל לאט לאט גם לבתי ספר ולתלמודי תורה. חוץ מביקורים מסודרים שבאים לכאן מכל רחבי הארץ כמעט מידי יום, הוצאנו לילדים משניות מסדר 'מועד' וסדר 'קדשים' עם תמונות הממחישות את דברי המשנה. מהדורות המקדש עם הצילומים שלנו הנגישו את הסוגיות הללו למוסדות חינוך רבים שלא עסקו בזה קודם לכן מחמת הקושי ואי–הבהירות. כיום יש לימוד מסודר במשניות יומא, סוכה, פסחים, תמיד, מידות ועוד, בצורה הרבה יותר איכותית, מעמיקה ומובנת. אני יכול להעיד שבזכות הציורים של המשניות שהוצאנו, יש ילדים שיודעים על המקדש יותר מאשר רבותיהם…

בנוסף, חשבנו רבות כיצד ליצור 'תערוכה פורצת גבולות', שתגיע לכל מקום בארץ ישראל בשנת תשמ"ח יצרנו את ה'מדרשה לידע המקדש' (בשנת תשס"ה הם הפכו לגוף עצמאי), הפועלת בכל קצווי הארץ ממטולה ועד אילת. אנשי המדרשה מביאים את בשורת המקדש לכל עיר בארץ ישראל. יש שם דגם של בית המקדש בגודל 3 מטרים הנבנה על ידי התלמידים עצמם. הם בונים את העזרה, ההיכל והלשכות עד שנוצר לפניהם בית המקדש במלוא הדרו ותפארתו. קל לתאר את ההתרגשות שלהם.

האם המבקרים מסתכלים על המוצגים כמשהו היסטורי הנמצא במוזיאון, או שחפצי הקודש מעוררים בהם תשוקה ורצון לראות את בית המקדש בבניינו?

ביציאה מהמכון יש לנו 'ספר מבקרים' בו המבקרים כותבים את התרשמותם מהביקור. מידי פעם אני עובר עליו ורואה את ההתלהבות הרבה בה אנשים כותבים את הרגשתם לאחר הסיור. ישנם כאלה שלא מסתפקים בכתיבה, אלא ניגשים באופן אישי לומר עד כמה כלי המקדש פקחו להם את העיניים, הרחיבו את הדעת ועוררו בהם התרגשות.

אין ספק בכלל שההצגה המוחשית של בית המקדש וכליו, מעוררת את הרצון ואת הרגש למה שאנחנו מתפללים 3 פעמים ביום "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ו"השב העבודה לדביר ביתך". ברור שיש גם אנשים עם ביקורת, כדרכו של עולם, אבל רוב הציבור שמגיע יוצא בהתרשמות מאוד חיובית, ב"ה.

אחרי כל כך הרבה שנות פעילות, אתה זוכר גם סיפור מיוחד של מבקרים שנחרטו בזיכרונך?

ישנם מבקרים רבים שאני יכול להעיד שהעיניים שלהם פשוט מוצפות בדמעות כשהם רואים את הכלים או את בגדי הכהונה וכו'. הם ממש מתעניינים בזה כמו בעניין גורלי של חיים ומוות, שואלים שאלות ורוצים להבין כל דבר על בוריו.

לא פעם אנחנו נשאלים על ידי אותם חובבי התנ"ך מהעולם: למה אתם לא בונים את המקדש? למה הכלים והבגדים נמצאים פה ולא בהר הבית? כך שאנו עדים לכל מיני תגובות מיוחדות.

ולעצם שאלתך, יש לי סיפורים לרוב, ומפאת קוצר היריעה והזמן אספר סיפור אחד מיוחד, אבל זו טיפה מן הים.

לפני כשלושים שנה הגיע למכון יהודי מעולי אתיופיה עם שקית גדולה גדושה במטבעות. הוא חיפש את מנהל המקום. כשהגעתי אליו ושאלתי אותו 'מה כבודו מחפש'? מסתבר כי הוא היה בכותל המערבי, ופגש שם את רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ ע"ה. הוא סיפר לרב גץ שהוא הגיע מאתיופיה: 'הלכנו בערך אלף קילומטר במדבריות סודן, חלק מבני המשפחה שלי מתו בדרך ונקברו במדבריות. באותו זמן נדרתי נדר, כי אם אני אגיע לירושלים בשלום, אקריב קרבן בבית המקדש'…

יהודי אתיופיה לא שמעו על חורבן הבית, וכל ימיהם חיכו וציפו להגיע לציון ולזכות לראות את בית המקדש. כך גם אותו יהודי, לאחר שהגיע לארץ ישראל, הסוכנות היהודית שיכנה אותו בחולון שם מצא עבודה בתור עוזר–חשמלאי, עבודה קשה ששכרה מועט, ובכל זאת, בכל פעם שקיבל משכורת, הוא היה שם כסף בצד לצורך הקרבת הקורבן…

כעת לאחר מספר חודשים בארץ ישראל, כשהרגיש שהכסף שאסף מספיק לקניית הקורבן, עלה לראשונה בחייו לירושלים וביקש להיפגש עם הכהן הגדול. שומרי הכותל הנבוכים הפנו אותו לרב הכותל הרב גץ ע"ה, והוא שטח בפניו את בקשתו להקריב קורבן תודה על הגעתו לארץ ישראל בשלום.

הרב גץ שראה את היהודי התמים עומד מולו, שאל אותו – האם אינך יודע שבית המקדש חרב? כשאותו יהודי הבין מה הרב אמר, הוא התחיל לבכות בכי תמרורים כאילו בית המקדש נחרב ממש עכשיו…

לאחר שנרגע, שאל את הרב מה לעשות עם הכסף והנדר שנדר; הרב הפנה אותו אלינו, וכעת הוא בא למכון המקדש כדי לשאול מה עליו לעשות. לאחר דיון ומחשבה החלטנו לעשות לו התרת נדרים על בסיס העובדה שהוא לא ידע שאין בית מקדש. הבטחנו לו שמהכסף שהוא אסף, נכין כלי מכלי המקדש כך שיהיה לו חלק במקדש, וכך היה.

מהש"ס ומהרמב"ם
– למציאות ימינו

הסיור בין כלי המקדש, המזבח, לחם הפנים, מנורות המקדש, יעים ומגרפות, חצוצרות וכל השאר – מעלה התרגשות של ממש. מאחורי כל כלי ישנן מאות שעות של מחקר והבנת הדברים לפי כלל–המפרשים. לא פעם יש מחלוקות בדברי חז"ל, וצריך להכריע.

ישנם הכלים שהמידות שלהם מופיעות בתורה – עם זאת, מהי הדרך לעשות את העבודה בדיוק המירבי? מהי הפרוצדורה לפני תכנון בניית כלי או אריגת בגד כהונה, וכדומה?

ראשית, אנחנו לא עושים סתם דברים, הכל מעוגן בספרי חז"ל ובספרי הלכה.

כאשר אנחנו נכנסים לעובי הקורה של כלי מסויים, דבר ראשון אנחנו לומדים עליו לעומק בכל הספרות התורנית הקיימת, וכותבים את המחקר. כפי שהזכרתי קודם, בנושא הפרה האדומה, למשל, הבן שלי כתב על בסיס המחקר ספר עב כרס ובו כ–500 עמודים. ספר זה הפך בעצם ל'שולחן ערוך' בענייני פרה אדומה.

כך יש לנו גם ספר מחקר שערכנו על המנורה ועל כלים נוספים, ובעז"ה אנחנו הולכים להדפיס ספר המסכם את המחקרים של בגדי הכהונה.

המקורות שאנחנו נסמכים עליהם הם בראש ובראשונה הש"ס הבבלי והירושלמי, וכמובן הלכות בית הבחירה של הרמב״ם. כמו כן ישנם מדרשים שונים המאירים זוויות מסוימות שאינן מופיעות בספרי ההלכה. בפרטים מסויימים הסתייענו בעדותו של יוסף בן מתתיהו. אמנם איננו 'קונים' כל מילה שהוא כתב, ואין בהם קדושה, אבל ישנם דברים רבים שאתה משווה אותם לדברי חז״ל, ולפעמים דבריו מאירי עיניים לפשר כוונת חז״ל בדבריהם.

לעתים אנחנו נעזרים בממצאים ארכיאולוגיים, כך שכל דבר שהמכון מנפיק, יש סביבו מחקר. רק אחר כך אנחנו עושים את הכלים עצמם – בעיקר לפי הרמב"ם ועל פי שאר מקורות חז״ל.

אני יודע שלחב"דניקים יש נקודה רגישה כשהם מגיעים למכון, והיא צורת המנורה. אני מצהיר ואומר, כי למרות כל המחקרים ובניית הכלים, אין לנו בלעדיות על מה שהיה ומה שיהיה בבית המקדש השלישי; אנחנו ממש לא אומרים 'כזה ראה וקדש', אנחנו עושים עד היכן שידינו מגעת, ומי שיכול לבוא ולעשות יותר טוב – ברוך הבא!

הרעיון העיקרי שבגללו הוקם המכון, הוא כדי להוריד את הרעיונות הכתובים בתורה, בש"ס וברמב"ם למציאות של ימינו. זו הסיבה שאני תמיד מזכיר ומעלה על נס את ר' דוד אלבוים ע"ה, שלמרות שהיה בעל אמצעים דלים, אבל הוא היה הנחשון של הרעיון; פעילותו והכלים שהכין נושאים אופי חלוצי, "פרטיזני" ולא מאורגן, אבל 'מכון המקדש' המשיך בפעילות שלו באופן ממוסד ומסודר יותר בהשראת מפעלו החלוצי.

לסיום איזה מסר תרצו להעביר לקוראים הרבים בארץ ישראל ובעולם של 'בית משיח'?

מסר מאוד פשוט ואפילו מובן מאליו: עד הקמת המכון, כל נושא המקדש וכליו היה מופשט. לא לחינם במשך דורות רבים בזמן הגלות, רבים לא למדו סדר קדשים; אם אין בניין, ולא רואים את הכתלים, או את הכלים ובגדים הכהונה, קשה ללמוד את זה; אתה פשוט לא מבין מה קרה שם.

אבל ברגע שהתמונות והכלים הפכו לדבר יותר מוחשי, זה פתח את הלבבות ואת המוחות של המבקרים, ואנשים החלו להתחבר לעניין. זו בדיוק המטרה של המכון וזו השליחות שלנו, והלוואי ונזכה לראות בבניינו…

אני מוכרח להוסיף עוד מסר אקטואלי: הצד האחר שנאבק בנו על הארץ, לא מסתיר, ואפילו מחצין את זיקתו השיקרית להר הבית ולמקום המקדש. אנחנו היום בעיצומה של מלחמת 'אל–אקצה'. הם הפכו את כל ההר ל'אל–אקצה'. החיילים שלנו שנכנסים לבתים בעזה או ברפיח, ובכל בית הם רואים תמונות של אל–אקצה – החל מהמחברות של הילדים, ממשיך דרך תמונות על קירות הבית, ואפילו על בקבוקי ה'קוקה קולה' שלהם. הם יונקים את נושא 'אל–אקצה' כבר מינקות.

אני רואה בכך רמז עבה משמיים, ממש הכרזה: הגיע הזמן שתתגעגעו גם אתם לבית המקדש. גם אם כרגע לא ניתן לבנות את בית המקדש בגשמיות, הרי על כל אחד מאתנו, בכל גיל, מוטלת החובה לכל הפחות לשבת וללמוד היטב את הסוגיות, להתכונן לרגע בו ייבנה המקדש. כאשר הוא ייבנה, נדע מהם הכלים, מה זה השולחן, בגדי הכהונה, המנורה, כיצד נראה יום כיפור במקדש, איך נראה פסח במקדש. צריכים ללמוד את הדברים! עבורנו זו קריאה גדולה משמיים.

חז"ל אומרים "אני ישנה וליבי ער" – "אני ישנה" מבית המקדש. "ליבי ער" לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. אז נכון שבכל העולם יש בתי כנסת עם ספסלים יפים וארון קודש יפה; יש בתי מדרש עם ראשי ישיבות, אבל 'אני ישנה' מבית המקדש. איפה העיקר?!

הלוואי נזכה להפוך את הימים האלה לימים של מהפכה גדולה, של תשובה ותיקון, ובזכות כך נזכה בעז"ה להַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ ושַּׁמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְּׁרָאֵל לִנְוֵיהֶם. בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְּׁרָאֵל לִנְוֵיהֶם, וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ".