-
מצאתי את עצמי תורם סכום הגון למוסד שבמקביל גם ביקש ממני תשלום מלא – טבין ותקילין – על השירות שהוא מעניק. לא, התרומה שנתתי לא זיכתה אותי בהנחה, והעובדה שכבר שילמתי סכומי כסף גדולים בעבר למוסד, גם היא לא ממש עמדה לזכותי כאשר גוייסתי לרשימת התורמים • שרגא קרומבי בטור על הפרק • לקריאה
חב"ד אינפו|י״ז באב ה׳תשפ״בשרגא קרומבי
א. תגידו עליי הרבה דברים, אבל פראייר לא יהיה אחד מהם, ואם אני תורם למוסד, או לארגון או לבית חב"ד, זה יהיה רק בגלל שאני חושב שזה הדבר הנכון. הרי בעידן גיוס ההמונים, אחרי שכתובת האימייל שלי ומספר הטלפון נכנסו בדרך לא דרך לרשימת תפוצה של מתרימים, לא עובר עליי כמעט יום בלי שאני מקבל הזדמנות נדירה לתרום לשלל מטרות נפלאות וחשובות. אז בזמן כזה, אני צריך להיות אפילו יותר פראייר כדי לתרום למטרה שאין לה הצדקה אמיתית.
ובכל זאת, מצאתי את עצמי תורם סכום הגון למוסד שבמקביל גם ביקש ממני תשלום מלא – טבין ותקילין – על השירות שהוא מעניק. לא, התרומה שנתתי לא זיכתה אותי בהנחה, והעובדה שכבר שילמתי סכומי כסף גדולים בעבר למוסד, גם היא לא ממש עמדה לזכותי כאשר גוייסתי לרשימת התורמים.
אם ירדתם לסוף דעתי, כמובן לא התכוונתי למוסד אחד אלא לשורה ארוכה של מוסדות. אה, ולא קוראים להם דווקא "אש"ל – הכנסת אורחים". יש ברשימה את הישיבה שבה למדתי והוריי שילמו שכר לימוד מלא, יש את הישיבה שהבן שלי לומד בה ואני משלם שכר לימוד מלא, יש את התיכון שהבת שלי לומדת ואני משלם (אוהו, ועוד איך משלם) שכר לימוד מלא, ויש גם כל מיני מוסדות אחרים כמו הבית חב"ד שאכלתי במסעדה שלו בטיול באירופה ואחר כך תרמתי לקמפיין שלו, והמקווה ששילמתי על הכניסה אליו בבית חב"ד בפלורידה ואחר כך גם "זכיתי" לתרום לקמפיין ההרחבה שלו, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה אבל הרעיון מובן.
ב. אז למה זה באמת? אם אני משלם לתיכון של הבת שלי שכר לימוד מלא, למה ההנהלה חושבת שהיא יכולה לפנות אליי לבקש תרומה נוספת כאשר הם עומדים לבנות בנין? ואם כבר, אז בואו נניח את הדברים על השולחן ונשאל: אם אש"ל לוקחים תשלום על הלינה בבנין, אז באיזה זכות הם מבקשים ממני לתרום לקניית הבנין החדש?
ואל תספרו לי שהשכר לימוד בישיבה או בתיכון הוא מסובסד עבורי. הייתם רוצים. רק כדי לסבר את האוזן, המחיר הרגיל של שכר לימוד לישיבה בארה"ב הוא בין 14,000 ל-19,000 דולר בשנה לכל תלמיד. ואם המספרים קצת קשים להבנה אז אנסה את לכתוב את זה במילים: המחיר הרגיל של שכר לימוד לישיבה בארה"ב הוא בין ארבע עשרה אלף לתשע עשרה אלף דולר בשנה לכל תלמיד! ולמרות זאת, כאשר הישיבה היתה צריכה לקנות בנין, כל ההורים – גם אלו שמקבלים הנחה כי מצבם לא משהו, וגם אלו שמשלמים מחיר מלא – הבינו שעלות של בנין לא מכסים מתשלומי שכר לימוד, והתגייסו לתרום ככל יכולתם לקרן הבנין.
אבל מדוע באמת? למה ארגון או מוסד שלוקח תשלום מלא, צריך/יכול/רוצה (מחק את המיותר, או השלם את החסר) לבקש תרומות?
ג. התשובה לכך פשוטה. כל הארגונים האלו, הישיבה, והתיכון, והמסעדה של הבית חב"ד, והמקווה, וכן – גם אש"ל הכנסת אורחים, הם מוסדות ללא כוונות רווח. ובמילים פשוטות זה אומר שאף אחד לא עושה עליי כסף, גם אם אני משלם הרבה כסף על השירות שהם נותנים.
תגידו "שטויות, מה זה משנה כוונות רווח או ללא כוונות רווח, בשורה התחתונה נכנס כאן כסף". אז זהו, שאתם לא צודקים, כי המנהל של הישיבה או של התיכון או של אש"ל, לא מרוויח לכיסו פרוטה מההצלחה של המוסד. ברור שהוא מקבל משכורת לפרנסתו, אבל אם המוסד הרוויח – זה לא הולך לכיס שלו. לאן זה כן הולך? למוסד עצמו!
ניקח את אש"ל כדוגמה. נניח שישנה שנה טובה של תפוסה מלאה ואחרי תשלום כל ההוצאות נשאר כסף בקופה. כל אחד מבין שזה לא הולך לכיסים של ההנהלה חלילה, אלא למימון הוצאות אחרות של אותו ארגון עצמו, פעולות אחרות שהארגון נותן ללא תשלום כלל. אז נניח שתרמתי לאש"ל לבנין, ובסוף היה מספיק כסף בקופה (הלוואי, אשרי המאמין), אז הכסף שלי הלך כדי לממן אוכל לבחורים בתשרי. זה הכל.
ד. תוך כדי הכתיבה, חשבתי על דברי חז"ל על כך ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", ושאלתי את עצמי, למה באמת? מה כל כך מיוחד במצווה הזאת, הרי בדרגות הצדקה זה היה אמור להיחשב פחות, שהרי בדרך כלל האורח מכיר את בעל הבית, ובעל הבית מכיר את האורח, ובכלל, מה הביג דיל מזה שמישהו פותח את הדלת ומארח מישהו שזקוק לכך?
אז חזרתי לאברהם אבינו, ולהכנסת האורחים המפורסמת שלו, ועלה בדעתי שאולי – אבל רק אולי – הסיבה לחשיבות הגדולה שמוענקת למצווה הזאת, היא שיש כאלו, אולי מעטים, שכאשר הדבר מגיע להכנסת אורחים, הם מרגישים ש"מגיע להם". הרי מה הסיפור של אברהם? הוא הקים אוהל באמצע שום מקום ונתן בחינם לכל אחד סעודה מפוארת. ואז בסיום הסעודה, השליח – סליחה, אברהם אבינו – הזכיר לאורחים שהגיע הזמן להודות למישהו על כל השפע הזה. אבל כאן הוא נתקל באורחים נזעמים שסירבו בכל תוקף לכך, והוא נאלץ להפעיל לחץ פיזי מתון ולהעמיד אותם בפני הבחירה בין תשלום מופקע לבין מלמול הברכה בפנים חמוצות.
רק שלא נהיה כפויי טובה.
תגיות: הכנסת אורחים, ראשי, שרגא קרומבי