על מה התבטא הרבי "קשה ביותר לפעול אצל חב״ד"?

הרב מני ששון, מגזין ׳בית משיח׳

חלק מרכזי מהתפנית הגדולה של שיטת חב״ד ביחס לחודש אלול הינה נקודת ׳השמחה׳: בנוסף להרגשת הקירוב למלך הנמצא בשדה והיחס האישי של כל אחד מהעם אליו בנוגע לעבודת התשובה, הרי שהאור המיוחד המאיר בימים אלו גורם לכל יהודי שמחה אמיתית על הזכות הגדולה להימצא בימי קדושה אלו (כמבואר בשיחת ש״פ שופטים תשמ״ח). 

מסופר על החסיד הרה"ג ר' יוסף ז"ל (דודו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ) שנכח בהתוועדות במקום מסוים בתחילת חודש אלול, ואמר אחד המסובים: "עס הייבען זיך אן אומעדיגע טעג" (מתחילים ימים עצובים). אמר לו ר' יוסף: "מדוע? אדרבה, עס הייבען זיך אן פרייליכע טעג (מתחילים ימים שמחים), הלא באלול מתחילים להאיר י"ג מידות הרחמים, והמלך כמו שיוצא בשדה – קירוב המאור לגבי הניצוץ. אם כן, הלא מתחילים ימים שמחים״. 

ואכן ניתן להצביע על נקודה מעניינת ביותר בנוגע לנקודת השמחה בדורנו: שתי השיחות המרכזיות ביותר בהן עוסק הרבי מלך המשיח בדבר עבודת השמחה בדור הגאולה נאמרו בחודש אלול (!), אחת בש״פ תצא י״ד אלול תשמ״ח, והשניה באור לי״א אלול תנש״א (שחלקה הוגה ויצא לאור בדבר מלכות לש״פ תצא תנש״א). 

עובדה זו מסבה את תשומת ליבנו אל קו השמחה בעיצומו של ׳חודש החשבון׳, ודורשת מאיתנו לערוך חשבון נפש על השמחה הנדרשת בדור הגאולה (בנוסף לסיבת שמחת ה׳שבע ברכות׳ של חתונת הרבי הרש״ב והרבי הריי״צ החלים בימים אלו). 

מערבין שמחה בשמחה

בקריאה ראשונית של שתי שיחות מרכזיות אלו, מקבל הלומד זריקת התעוררות לרגליו העייפות ותמריץ התפעלות לידיו הכבדות, כאשר ההבנה מחלחלת מהמוח אל רגש הלב ומתפרצת בריקוד סוער לנוכח העבודה כי כעת זהו הדבר היחיד שנותר להבאת הגאולה – ׳שמחה בטהרתה׳!

אך בעיון מה ניתן להבחין בין השיטין בחידוש המיוחד של שיחת י״א אלול תנש״א: 

לאחר שמבאר בארוכה בשיחת ש״פ תצא תשמ״ח שהדבר היחיד שנותר כעת הוא לשמוח ׳שמחה בטהרתה׳ על בא הגאולה, אומר הרבי, שבמהלך הדורות לא התעסקו כל כך בעבודת השמחה לכשעצמה מכיון שצער הגלות לא מאפשר לשמוח בשמחה כזו, ואילו כעת כן אפשרי הדבר, ומה הסיבה? על כך ענה:

״אף על פי כן, כיון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח – לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על–ידי השמחה, שמחה בטהרתה״. 

ממילים אלו משמע, שמבחינה עקרונית לא שייך כעת במציאות הגלות ׳שמחה בטהרתה׳, אך מכיון ששמחה זו יש בכוחה להביא את הגאולה – אז ״לא נותרה ברירה״ ולכן משתמשים גם בכלי הזה, העיקר לפעול בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה. 

אך בשיחת י״א אלול תנש״א הסיבה כתובה באור אחר לגמרי: גם שם הביא הרבי את טענת העולם הטוענים – כיצד ניתן לשמוח בתקופה זו, הרי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר – ״אז ימלא שחוק פינו"? 

ועל כך ענה הרבי: ״הרי בפסוק מפורש, שבמה דברים אמורים – כשמדובר רגע קודם גילוי משיח צדקנו, אבל מכיון שנשיא-דורנו היה המשיח של דורנו והוא נתגלה בכל התוקף, ממילא, יש לא רק רשות ל"ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", אלא ישנם כל הענינים ד"יוסף" ו"יצחק"!".

במילים פשוטות: כעת מותרת ושייכת עבודת שמחת הגאולה כיון שכבר מלך המשיח התגלה, ולכן השמחה בתקופתנו היא לא רק מצד העובדה ש״לא נותרה ברירה״ ויש לפעול בכל תכסיסי הלחימה להגשמת המטרה, אלא שכעת השמחה הזו שייכת לגדרי הזמן והעולם וממילא יש לשמוח ולרקוד על גילוי מלך המשיח שכבר ארע בדורנו!

ולפי זה (לכאורה) המושג ׳שמחה בטהרתה׳ מקבל משמעות כפולה: א. שמחה על המציאות הגאולתית שכבר ישנה בעקבות גילוי מלך המשיח בימינו (תנש״א). ב. שמחה על כך שתיכף ומיד יגיע משיח צדקנו ויגאל את עם ישראל בשלמות באופן סופי (תשמ״ח). 

גבול השמחה החב״די

כל אחד מאיתנו קורא את הדברים ומנסה לעכל את הנתונים: בסופו של דבר לא מדובר כאן על ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ – שמחה של תורה, ולא על ״עבדו את ה׳ בשמחה״ – שמחה של מצוה, אלא על שמחה פחות מוכרת, פחות מקובלת, פחות מדוברת – ׳שמחה בטהרתה׳ על הגאולה… 

לא פלא שהרבה מאיתנו מעדיפים להניח את המוצר החדש הזה על מדף התצוגה בחזרה… ׳ינוח עד שיבוא אליהו׳… 

על התופעה הזו כבר רמז רבינו משיחנו בדבריו המעוררים ב׳השלמות׳ לשיחת ש״פ תצא תשמ״ח (מופיע בהתוועדויות תשמ״ח ח״ד): ״וענין זה – שמחה בטהרתה – קשה ביותר לפעול אצל חב״ד״. 

המשפט הנוקב הזה בא לעוררנו: כן, ׳שמחה בטהרתה׳ זה מושג שקשה להחדיר לאדם המבוסס בעיקרו ויסודו על השגה שכלית ומערכות הבנה מובנות והגיוניות, וכהמשך דברי קודשו שם – ״ובפרט אצל חב״ד שכל ענין צריך להיות בהבנה והשגה דווקא״, אך מצד שני אין זה פוטר אותנו בכהוא זה מעבודה קריטית זו!

אמנם זה קשה, אך זו העבודה כעת – ״שמחה בטהרתה״. 

וכפי שר׳ זושא פוזנר ע״ה היה זועק: ״תפסיק להיות חב״דניק, תהיה ליובאוויטשע׳ר״!