בוליביה סגורה ומסוגרת – איך מקיימים ברית מילה?

בסוף הפרק הקודם סיפרתי על הביקור שלי אצל היולדת. אירוע הכי פשוט – ועכשיו הכי מסובך. בעיר מוטל סגר כבד, ואין מוניות…

הרופא הגניקולוג היהודי טרח לבוא ולקחת אותי בעצמו לבקר אצל אשתי(!) אבל עכשיו נקרא לביקור אצל יהודיה מבוגרת בקצה השני של העיר. איך אחזור לבית? אני לא יודע. אבל לפחות אין לי עכשיו אי נעימות, שהרופא המכובד מרגיש את עצמו נהג ומחכה לי..

הרופא הצדיק מזהיר אותי, "אם לא תמצא דרך לחזור – תתקשר אליי". אני יודע שזה יקח לו ארבעים דקות נסיעה כל צד, ואני יודע, שלא אתקשר אליו. מה כן? ה' יעזור.

סיימתי את הביקור, יוצא מהמרפאה. הולך 5-6 רחובות. נעמד בפתח של כביש מהיר. כמה מטרים אחרי מחסום צבאי. אישור לצאת מהבית – יש לי. אבל רכבים – אין. היום יום ראשון וזה היום הכי קשה בסגר. אפילו לספקי מזון לחנויות ולבעלי חנויות אסור לצאת, וכתוצאה מזה, הכביש הכי עמוס ומהיר בעיר – ריק. פעם בכמה דקות עובר רכב, שכמובן לא עוצר. אחרי רבע שעה אני משלים עם המצב. וחושב ביאוש ללכת ברגל עד לבית. ללכת? לעלות! הרחובות של לה פז, העיר הגבוהה בעולם הם בזוויות עליה בלתי אפשריות בעליל!

פתאום ניגש אליי המפקד של המחסום: "יש לך אישור להיות פה?". אני מוציא לו את המכתב של הרופא. אחרי דוח שיח קצר הוא אומר לי: "חכה פה. אני אדאג לך". אני מחכה. על הכביש מתקדמת ומגיעה מכונית מרצדס מהודרת. החייל עוצר את הנהג ופשוט פוקד עליו לקחת אותי עד פתח הבית…

"מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'".

בגלל החשש ממגיפת הקורונה, הרופא המליץ לעזוב את הקליניקה בהקדם האפשרי. פחות מיממה וחצי אחרי הלידה, הרופא היהודי המדהים הזה מגיע לבית לקחת אותי. הוא מחכה, שנסדר את כל התשלומים למרפאה . אין לנו ביטוח רפואי אז אנחנו צריכים לשלם הכל במזומן. לעצמו הרופא אינו מוכן לקחת ולו בוליביאן אחד על הטיפול המסור והאישי… לא נעים.

בהודאה לה', יוצאים מהמרפאה, בידיים מלאות, שמחים ומאושרים. ב"ה, בבית מחכים שישיית ילדים נמרצים. איזה אושר! חבר חדש הצטרף אליהם למשפחה ולשליחות המבודדת!

יום של התאוששות. לא רק היולדת מותשת, גם אני, ומיד מתחילה לנקר השאלה: איך עושים ברית? הכבישים סגורים, השמים סגורים, אין יוצא ואין בא. איך להביא לכאן מוהל? אני לא מוצא פתרון.

אני מתקשר לרב להתייעץ, מה אפשר לעשות. "אונס, רחמנא פטרי" (מי שאנוס הקב"ה פוטר אותו) הוא פוסק חד משמעית. אם אין דרך להביא מוהל אז אין דרך. מתחילים לעלות כל מיני רעיונות. בדיעבד, מטורפים. אולי ללמוד מילה דרך המחשב? אולי לקחת רופא יהודי שיעשה את הברית, או לפחות אני אעשה את החיתוך והוא יעשה את השאר? אני מתייעץ עם הרב פייגלשטוק מארגנטינה והרב ירון עמית מארגון "ברית יוסף יצחק". הם מסבירים לי שאולי הרעיונות יפים, אבל הם לגמרי לא פרקטיים. המוהל צריך להיות מיומן, לדעת את מלאכת הקודש, ושיהיה לו כלים מתאימים, והעיקר, ההלכה לא "משחקת" עם פיקוח נפש. זה יכול להיות נזק שאי אפשר לתקן…

בהמשך היום אני מקבל שיחת טלפון למזל טוב מהרב בלומנפלד, שליח הרבי בלימה, פרו, ידיד קרוב ואיכפתי, שעוקב ודואג לענייני בית חב"ד שלנו. והעיקר, אחד שהולך "ראש בקיר", לא מוותר.

– "נו, מה עם הברית?" הוא שואל.
– אני מנסה להסביר לו, שזה בלתי אפשרי. "הגבולות סגורים!".
– אז תגיע לגבול ותעשה את הברית שם! אתם לא תצאו מהמדינה והמוהל לא ייכנס למדינה! הכל בסדר."

נשמע טוב. אבל איזה גבול? לבוליביה אין ים. יש לה גבול יבשתי עם חמש מדינות: פרו, צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל ופארגווי. הגבול הקרוב עם פרו. בפרו אין מוהל מתאים. הגבול הבא הוא עם צ'ילה, 'רק' חמש שעות נסיעה. כל צד… יולדת ורך נולד…

מתחילים לעשות בירורים.ראשית, טלפון לרופא. הגבול נמצא בגובה של 5,000 מטר מעל גובה פני הים."אין בעיה", הוא מרגיע אותנו. "ליתר ביטחון תצטיידו בבלון חמצן נייד. ותעמדו איתי בקשר."

איך נגיע לגבול כשבבוליביה תחת עוצר כבד? טלפון לנשיא הקהילה. הרופא הידיד. "אין בעיה! אשיג לכם אישור מיוחד. אתם יודעים מה, אסיע אתכם בעצמי."

"זו נסיעה של 10 שעות הלוך וחזור…" אנחנו מנסים להגיד.

והוא בשלו. "אמרתי שאקח אתכם!".

טלפון לר' בערל סוקולוביץ' מסאנטיאגו, צ'ילה. הוא מוהל וותיק שלנו, כבר שלושה בנים שלנו הוא הגיע לכאן למול.

– "יש לך דרך, איך להגיע לגבול?"
– "האמת. שגם פה בצ'ילה יש עוצר. הקורונה משתוללת ואפילו יותר מבוליביה."

מה עושים? טלפון לרב פרמן, השליח בסנטיאגו. בבקשה תברר על מטוס פרטי לאריקה, עיר בצ'ילה, במרחק שעתיים – שלוש מהגבול עם בוליביה.

בינתיים, הרב בלומפלד שוב על הקו.
– "מה מתקדם?"
אני מסביר לו.
– "בסדר גמור. אני אחפש לך גם איזה גביר בעל מטוס פרטי".

אחרי יום הוא חוזר עם תשובה שלילית. הגביר אמנם הסכים. אבל, אנשי צוות המטוס חוששים מהקורונה…

הרב פרמן חוזר עם הצעת מחיר. 50 אלף דולר. לטיסה פנימית של 3 שעות הלוך חזור. אני חוזר למוהל, שינסה למצוא פתרון יותר זול. כבר מגיע ערב שבת… ההצעה הבאה. 20 אלף דולר. הרב בלומנפלד מסביר לי: לא מתחשבים כעת בכסף. לך על זה.

טלפון חוזר למוהל. אנחנו מעלים סידרה של בעיות. הרי גם בצ'ילה יש עכשיו עוצר כבד. צריכים למצוא את הדרך להגיע לשדה, לצאת מהשדה ולהגיע משדה התעופה אל הגבול. הוא מבטיח לי להפעיל קשרים של יהודים ממהקהילה המקומית עם הממשל.

אני מעדכן את נשיא הקהילה של לה פז, העיר שלנו. הוא ממליץ למוהל לעשות מיד בדיקה מהירה של קורונה וירוס. כך, אם הוא יצא שלילי יהיה יותר קל להגיע למפגש בגבולות. עוד כאב ראש… אבל בסוף גם זה מסתדר.

רגע לפני שמזמינים את המטוס לטיסה בין לה פז לעיר בגבול עם צ'ילה, אחד מגורמי הממשל בצ'ילה מעדכן, שבחרנו בגבול ממש לא טוב… בגבול הזה, מסתבר, מחכים מאות אולי אלפים של בוליביאנים לחזור לבוליביה. המדינה לא מאשרת להם. הם תקועים והקימו שם עיר אוהלים.

כל האיזור של הגבול חסום על ידי חיילים ואנשי צבא. גם אם המוהל יקבל אישור להגיע, בכלל לא ברור שהחיילים יתנו לו לעבור. על אחת כמה וכמה בצד הבוליביאני. הגבול חסום וממש אין שום אפשרות להגיע אל הגבול.

עם כל הרצון הטוב, הוא לא יכול לעזור ולא ממליץ לעשות את זה.

כל התוכנית קרסה. כל כך הרבה זמן ומאמץ השקענו. כל כך הרבה אנשים נרתמו לעזור. ובסוף, כלום.

לאורך כל דרך החתחתים הזו זכרנו, שאנחנו כאן לא בשביל עצמינו. שאנחנו שליחים של הרבי מלך המשיח- ובוודאי הרבי ידאג לנו.

מנסים לא להתייאש. טוב. מה הרעיון הבא? לאיזה כיוון לפנות?

המשך בפרק הבא בעז"ה.