הרב שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)
מכירים את זה שהבטחנו לילד משהו, אבל כשהרגע מגיע אנחנו כבר לא כל כך פנויים?
הבטחנו לצאת איתו אחרי שיסיים את המטלות, הוא עשה את מה שביקשנו, אבל עכשיו אנחנו עייפים, יש עוד סידורים, ואנחנו מתחילים להסביר לו למה בכל זאת צריך לדחות את התוכנית.
או ילד שכבר עשה מאמץ, התקדם, התמודד עם קושי, אבל אנחנו מתעקשים איתו על עוד דרישה קטנה. לא תמיד כי היא באמת הכרחית, אלא כי חשוב לנו שלא יוותר, שלא יתרגל לקבל הנחות, ושיבין שאצלנו עומדים בכללים.
אנחנו הרי רוצים לחנך. ללמד אחריות, התמדה, עמידה בזמנים ומשמעת עצמית. אלה מטרות חשובות בהחלט.
אבל לפעמים, דווקא מתוך הרצון לחנך, אנחנו עלולים לשכוח את מי שעבורו אנחנו עושים את כל זה.
הרבי עוסק בשאלה כיצד יעקב אבינו נשא שתי אחיות, למרות שהאבות הקפידו על קיום התורה עוד לפני שניתנה.
אחד הביאורים של הרבי הוא שקיום התורה לפני מתן תורה היה בגדר חומרא והידור שהאבות קיבלו על עצמם. לעומת זאת, יעקב כבר התחייב לרחל לשאת אותה לאישה, ואף מסר לה סימנים מוסכמים כדי למנוע את התרמית של לבן.
ההתחייבות הזאת לא יכלה להידחות מפני ההידור שקיבל על עצמו.
הרבי מלמד אותנו כאן יסוד חשוב: אפשר להחמיר על עצמנו, אבל לא על חשבון הזולת.
יש כאן נקודה חשובה מאוד בחינוך.
אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא מוותרים לילד, שאנחנו מקפידים על סדר יום, שלא משנים החלטות ושלא נותנים לו להתחמק מאחריות.
אבל האם אנחנו בודקים בכל פעם מחדש מה הילד צריך עכשיו? האם הדרישה שלנו עדיין משרתת את ההתפתחות שלו, או שאנחנו כבר עסוקים בעיקר בשמירה על העיקרון שקבענו?
האם אנחנו מסוגלים לזהות שילד שכבר התאמץ והתקדם זקוק עכשיו דווקא למילה טובה ולא לעוד דרישה?
האם אנחנו יודעים להבחין בין ילד שמנסה להתחמק מאחריות לבין ילד שבאמת עשה מאמץ גדול והגיע לקצה היכולת שלו?
והאם כשאנחנו טועים, אנחנו מסוגלים להודות בכך בפניו, גם אם זה אומר לסגת מהחלטה שכבר קיבלנו?
מאיפה נסתכל על הילד?
כשאנחנו מסתכלים על הילד בעיקר דרך המקומות שבהם הוא לא עומד בציפיות שלנו, אנחנו עלולים לפספס את הכוחות שכבר קיימים בו.
ילד שמתקשה להתארגן יכול להיות ילד עם יכולת התמדה במקומות אחרים. ילד שמתקשה לקבל גבולות יכול להיות ילד עם רצון חזק ועצמאות שעדיין זקוקים להכוונה. ילד שלא תמיד מצליח לעמוד במשימות יכול להיות ילד שמתמודד עם קשיים שאנחנו לא תמיד רואים.
ההסתכלות הזאת לא אומרת שצריך לוותר לו או להנמיך ציפיות. היא מאפשרת לנו לבנות את הדרישות מתוך היכרות עם הכוחות שלו, לתת לו אחריות שמתאימה ליכולותיו, וליצור עבורו הזדמנויות אמיתיות לחוות הצלחה.
כי כשילד מרגיש שרואים גם את מה שהוא מסוגל לעשות, ולא רק את מה שהוא עדיין לא מצליח, יש לו הרבה יותר מקום לצמוח.
בסופו של דבר, כדאי שנזכור: אנחנו לא מחנכים כדי שהילד יתאים את עצמו לכל העקרונות שקבענו. אנחנו מציבים עקרונות, גבולות ודרישות כדי לעזור לו להתפתח.
היכולת שלנו לעצור, לבחון מחדש את הדרישה ולהתאים אותה לילד שעומד מולנו, היא אחד המעשים החינוכיים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות.