-
או קח דוגמה מהשנים המאוחרות יותר בעולם העסקים: סגירת עסקת ענק, רווחים יפים שנכנסים לחשבון. אדם רגיל היה שמח ומודה. אבל סגנון החשיבה שלי פעל על מנגנון של חשדנות קיצונית ותסריטי קטסטרופה • טורו השבועי של המטפל הרגשי הרב מרדכי רוט • לקריאה
כותב השורותיוסי סולומון|ח׳ בכסלו ה׳תשפ״זמרדכי רוט, מטפל רגשי
זה קרה באחד הערבים, באולם שמחות הומה אדם. עמדתי שם, שקוע בענייני, כשיהודי ניגש אליי בעדינות, הניח יד רכה וביקש: "אפשר לשוחח איתך לרגע? אשמח שתשמע סיפור אמיתי".
הוא התיישב לצידי, ובקול שקט אבל רוטט חשף בפניי מציאות חיים ששומטת את הקרקע. אדם שכלפי חוץ נחשב לפסגת ההצלחה: נשוי באושר, מוקף בילדים מתוקים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, איש עסקים מצליח, חיי זוגיות מוארים. אבל בפנים? תהום.
"נולדתי להורים שעבדו קשה לפרנסתם", סיפר לי האיש בעיניים נוצצות אך כבדות. "אבל מעבר לטרדת הפרנסה, היה בית שבו הביקורתיות הייתה שפת האם. סעודות השבת שלנו היו זירה שבה דיברו תמיד על מה שרע בעולם. על תחלואי החברה, על אינטרסנטים, על שקרנים, על כמה העולם מסוכן ומושחת. ואנחנו, הילדים? ההורים לא חסכו מאיתנו את שבט לשונם. כמעט לא שמענו מילה טובה. תמיד חיפשו מה לא טוב בנו, מה לא השלמנו, איפה פישלנו".
גדלתי, הפכתי לבחור ישיבה מצוין, מצחיק, חברמן כלפי חוץ. אבל בתוך תוכי? המנוע המרכזי פירפר על ריק.
"כבר אז, כבחור צעיר, לא ידעתי לפרש את מה שעובר עליי. הייתי מרגיש חולשה עצומה, חוסר אנרגיה ועייפות בלתי נתפסת, מצב רוח ירוד. היו תקופות שהרגשתי כזו חולשה שהיה לי קשה אפילו לצאת מהמיטה. עשיתי בדיקות דם, אבל הכל חזר תקין לחלוטין. כשהתלוננתי בפני ההורים על החוסר אנרגיה, התשובה הייתה שגרתית: 'תישן קצת, תרגיש טוב יותר'. החיים המשיכו, קיבלתי שם טוב, והגעתי לפרקי".
הגיעה העת, והתארסתי עם בחורה מיוחדת במינה. "הייתה לי פנטזיה ברורה", "אני אתחתן, אעמוד מתחת לחופה, ואז אהיה מאושר, מלא אנרגיה ושמחה".
אבל כאן הכתה בי המכה שלא ציפיתי לה מעולם.
"התחתנתי. ציפיתי לאושר ולשמחה ענקיים, ובמקום זה קיבלתי את ההפך הגמור: נהייתי יותר עצוב, החולשה גברה, חוסר האנרגיה השתלט. במקום לשקוע בתהומות שבהם הייתי, החלטתי להילחם בכוחות שאין לי. השקעתי את כל כולי בעסקים, התפתחתי, הכל הצליח לי – העבודה, העסקים, הזוגיות. אבל אני, עם עצמי? רע לי, לא טוב לי, קשה לי".
"לא חשבתי בכלל להגיד את זה לאשתי. מה אעשה? מה אני אספר לה? שאני מתמודד עם דבר כזה? מה היא תחשוב עליי? פחדתי לצער אותה. ככל שעברו השנים, המצב נהיה גרוע יותר ויותר. הייתי רק מנסה לסחוב את עצמי בשיניים בשביל שהבית לא יתפרק, קם כל יום מחדש בכוחות שאין לי".
זה קרה בלילה אחד. הרגע שבו הגוף והנפש שלי אמרו די.
"הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר. אני לא יכול להמשיך לשחק את הגיבור החזק, המפרנס, הבלתי־שביר. הרגשתי שאין לי כבר שארית כוחות. לא האמנתי שזה יקרה, אבל לראשונה בחיי פשוט נשברתי ובכיתי מול אשתי כמו שלא בכיתי שנים. סיפרתי לה הכל – על החולשה, על העייפות, על חוסר האנרגיה. אשתי, לשבחה ייאמר, הגיבה כמו מלאך. היא עטפה אותי, הכילה אותי, אמרה שהיא איתי ולא תעזוב אותי לעולם".
השלב הראשון במסע היה לעשות שוב בדיקות דם מקיפות אבל גם הפעם, התוצאות חזרו תקינות לחלוטין.
ואז הגיע המשפט מרופא המשפחה שטרף את הקלפים: "אולי תפנה לפסיכיאטר? אולי אתה סובל מדיכאון?".
"את האמת? נבהלתי ונפגעתי עמוקות", "אני? פסיכיאטר? מה הקשר ביני לבין הדברים האלו?!". אבל ברירה לא הייתה לו. הבטחתי לעצמי שאטפל בעצמי, והלכתי בשקט למפגש אצל פסיכיאטר פרטי, שילמתי ממיטב כספי – ושם קיבלתי את התשובה: יש לי דיכאון קשה. הרופא הציע לי להתחיל לקחת כדור בשם 'לוסטרל'.
"התחלתי לקחת את הכדור, ובאמת, לראשונה מזה שנים, התחלתי לחיות ולנשום. אבל הבנתי שהכדור לבדו הוא רק קביים".
כשהתחלתי לקרוא חומר מקצועי ולצלול לעומק הנפש, הבנתי פתאום את מה שאף רופא לא הסביר לי: הבעיה האמיתית הייתה סגנונות החשיבה שלי. נחשפתי לאיך שהמוח שלי פועל כמו מכונה משומנת של ייצור חושך. גיליתי שהראש שלי פעל תמיד דרך מסננים מעוותים לגמרי מה שנקרא בפסיכולוגיה 'עיוותי חשיבה'.
תן לי לתת לך דוגמאות חיות מתוך החיים שלי כדי שתבין איך סגנון המחשבה הזה הרס אותי מבפנים:
כשהייתי בחור בישיבה, קרה לא פעם שראש הישיבה אמר לי מילה טובה על איזו קושיא חדה. בחור עם סגנון חשיבה בריא היה מרגיש שמחה וזקיפות קומה. אבל סגנון החשיבה שלי היה מקובע על מסנן שלילי (Mental Filter) ועל קפיצה למסקנות: מה הקול בראש שלי אמר מיד? 'עזוב, הוא אומר את זה רק מנימוס, מחר בטח תיפול ותצא טיפש, כולם פה רק מחכים שתפספס'. כל הצלחה קטנה עברה מיד "שטיפה" והפכה לכישלון שחבוי מעבר לפינה.
או קח דוגמה מהשנים המאוחרות יותר בעולם העסקים: סגירת עסקת ענק, רווחים יפים שנכנסים לחשבון. אדם רגיל היה שמח ומודה. אבל סגנון החשיבה שלי פעל על מנגנון של חשדנות קיצונית ותסריטי קטסטרופה: המוח שלי התחיל מיד לייצר סרטי אימה – 'הם נוכלים, הם מנסים לעקוץ אותך, העולם כולו מלא אינטרסנטים רעים'.
הבנתי שסגנון החשיבה הזה הוא לא סתם 'מחשבה חולפת', אלא תוכנה מפלצתית שחונכתי אליה מגיל אפס בסעודות שבת. כל מחשבה שלילית כזו הייתה עוד טיפה של רעל שנצרבה בתאים שלי, עוד אבן כבדה שנערמה על הלב. הבנתי שסגנון החשיבה שלי הוא זה שמייצר את הדיכאון הקליני שלי מחדש כל יום מחדש. שאלתי את עצמי: איך לא אהיה בדיכאון כשהעדשה שדרכה אני מסתכל על המציאות היא שחורה, פסימית ומרעילה כל כך?
משם יצאתי למלחמה. קיבלתי החלטה מחייבת: לשנות את סגנון החשיבה שלי מהיסוד. ידעתי שזה לא קל, ושדפוסי החשיבה האלו כבר נטועים עמוק בתוך התאים שלי כמו שריון ברזל. נעזרתי במטפל, אבל עיקר המלחמה הייתה ההחלטה העיקשת שלי לתפוס את המחשבה הרעה על חם, לעצור אותה, ולשאול: 'האם זו עובדה או שזה סגנון החשיבה המעוות של הילדות שלי מדבר?'. ידעתי שאם לא אשנה את הדרך שבה אני חושב, זה יהיה מוות נפשי איטי.
והיום? "אני מספר לך לאחר תהליך לא פשוט בכלל השתחררתי מהכדור. הכדור האמיתי שלי היום הוא סגנון חשיבה בריא, חדש ומאיר שהנחלתי לעצמי".
האיש קם, לחץ לי את היד ונעלם. אבל המסר שלו נשאר חקוק בסלע:
"יכול להיות לך הכל בחיים ובעצם אין לך כלום. כי אם סגנון החשיבה שלך שלילי ומורעל על עצמך ועל העולם, גם אם יהיה לך הכל, הקול בראש תמיד יגיד לך שהכל רע, שהכל שלילי ושחשוך מסביב".
כשמקלפים את סיפור החיים המטלטל הזה ומסתכלים דרך העדשה המקצועית, מתגלה המדע המדויק שעומד מאחורי סגנונות החשיבה והשפעתם על הנפש:
- נטיית השליליות (Negativity Bias): המוח האנושי מתוכנת אבולוציונית להתמקד באיומים ובשלילי כדי לשרוד. אולם, כאשר אדם גדל בסביבה שבה המציאות כולה ממוסגרת אך ורק דרך עדשת האסון והביקורת, המנגנון הזה יוצא מכל פרופורציה, והמוח מפנה את כל האנרגיה שלו לסריקת פגמים.
- סכמות קוגניטיביות ואמונות ליבה (Cognitive Schemas): ביקורת הורית מתמשכת אינה רק מילים חולפות – היא בונה במוחם של ילדים מסגרות חשיבה נוקשות: "אני לא בסדר", "תמיד חסר לי", "העולם רע ואני אשם". פילטר זה מלווה את האדם לכל מקום, גם בתוך שפע אינסופי.
- מלכודת האושר החיצוני (The Hedonic Treadmill): האמונה שהישגים חיצוניים (חתונה, הצלחה עסקית, כסף, מעמד) יפתרו מצוקה פנימית. האמת הפסיכולוגית היא שנסיבות חיצוניות אינן יכולות לרפא פצע מבני בנפש, והשפע רק מעצים את תחושת האשמה: "יש לי הכל, אז למה רע לי?".
- דיכאון מתפקד ומסכת הגיבור (High-Functioning Depression): אנשים רבים סובלים מדיכאון עמוק מבלי שאיש סביבם ירגיש. הם מנהלים אימפריות ומחייכים למשפחה, אך נושאים משא כבד ששואב את שאריות האנרגיה שלהם דרך תחזוקת "מסכת הגיבור".
- סומטיזציה – כשהנפש צועקת דרך הגוף: דיכאון קליני אינו רק 'עצב' רגשי אלא מתבטא פיזית לחלוטין בחולשה כרונית, קושי לקום מהמיטה ותחושת כובד תהומית, כאשר הנפש שרויה במאמץ הישרדות מול מחשבות שליליות.
- נוירופלסטיות ושינוי קוגניטיבי (Neuroplasticity): המוח גמיש ויכול להשתנות בכל שלב. סגנונות חשיבה שליליים שנצרבו בילדות אינם גזירת גורל; בעזרת מודעות חדה והחלטה נפשית עיקשת, יש בכוחנו לכתוב מחדש את מסלולי העצבים ולהחליף עדשה פסימית בעדשה של אור והודיה.
מילה אחרונה, אליך הקורא: האיש ההוא נעלם חזרה אל תוך ההמון והאורות של אולם השמחות, אבל הצעד האמיץ שלו ממשיך להדהד. אולי גם אתם, שקראתם את השורות הללו הערב, מוצאים את עצמכם מזדהים. אולי יש לכם הכל ברוך השם פרנסה, בית חם, משפחה לתפארת אבל הקול הקטן בראש עדיין מספר לכם שחשוך.
הבשורה הגדולה של הסיפור הזה היא שלא חייבים להישאר אסירים של העבר. בדיוק כמו שהמוח למד לראות שחור, הוא יכול, בעבודה עיקשת ואמיצה, לבחור מחדש באור. הכל מתחיל ברגע שבו אדם מוכן להוריד את מסכת הגיבור, להודות שקשה לו, ולהבין שהניצחון הגדול ביותר בחיים הוא לא לכבוש את העולם אלא לנצח את הקולות שבתוך הראש שלך.
שנזכה תמיד להסיר את המסכים העוטפים, להתבונן סביבנו בעיניים טובות, ולראות את האור הגדול והמאיר שמונח ממש כאן, ממש בתוך החיים שלנו.
לתגובות: [email protected]
תגיות: הרב מרדכי רוט
כתבות נוספות שיעניינו אותך:












