קרוב? לכל קוראיו! • הרב מנחם ששון

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

קרוב? לכל קוראיו!

"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים"…

את הניגון הזה לימד רבינו משיחנו לראשונה בהתוועדות שבת פרשת אחרי תשי"ד. שם, במהלך ההתוועדות, הזכיר הרבי את עומק הצמאון שיש ליהודי בעקבות ריחוקו ממקור האמת, ואשר בכוחו של הצימאון להעמיד את האדם במקום הנפשי אליו הוא צמא: "על ידי הצימאון גופא יכול להתעלות למדרגה שאליה הוא הצימאון, גם כאשר נמצא במדרגה תחתונה ביותר".

אם נסקור בכללות את תורת הצימאון נגלה שישנם שני סוגי צימאון, שני רבדים של תשוקה: ישנה תשוקה שמתעוררת בעקבות ריחוק וישנה תשוקה שנובעת מקירוב. 

תורה על הרוב תדבר, ואכן במרבית המקומות אנו פוגשים את התשוקה לאלוקות דווקא מצד הריחוק ממנה, המעוררת בנו את הרצון להתקרב ולהיות שייכים אל האמת המרוחקת. 

הרבי הריי"צ מסכם זאת בלשון קודשו בצורה ברורה (מאמר ד"ה "מן המיצר" תרפ"ז):

"כוסף התשוקה בא מצד הריחוק דוקא. וכמשל מי שהוא רחוק מבית אביו הרי הוא מתאוה ומשתוקק לראות פניו . . וכמו התלמיד הנה כאשר מרוחק מן הרב – אז דוקא מתגדל אצלו כוסף התשוקה. וכמשל במי שעומד בתוך המים הרי אינו שייך לאמר שהוא צמא למים, כי אם דוקא כשמרוחק מן המים אזי הצמאון".

לצד זאת, ישנה תשוקה שמתעוררת דווקא מצד הקירוב אל הדבר המבוקש. כאשר אותו הדבר נמצא במרחק-מה מהאדם, התשוקה מתעוררת שבעתיים – מצד הקירוב. וכלשון הרבי (מאמר ד"ה "אין מוסרין" תשי"ז) "שכל הקרוב קרוב יותר לענין ההשגה הנה אצלו יש יותר את הענין דחולת אהבה". 

וכאן הבן שואל: מצד מה תשוקתנו לגאולה? מצד הריחוק העצום מזמן תקופת הבית ואריכות הגלות המר, או מצד הקירוב העצום של דורנו אל הגאולה? 

שלום לרחוק ולקרוב 

בשיחות רבות דיבר הרבי על התשוקה הנדרשת לגאולה האמיתית והשלימה בעקבות אריכות הגלות, וזעק מקירות ליבו על הצמאון והגעגוע שמתעורר בעקבות התארכות הזמן, ולצד זאת עיגן שוב ושוב את התשוקה והדרישה לגאולה מצד היותנו בדור הגאולה, בערב הגאולה, ובזמן הגאולה, המעוררים בטבעיות את רגש הלב לראותה בפשטות בעיני בשר. 

בשיחת הדבר מלכות השבועית לפרשת וירא תשנ"ב, נראה שהרבי מרומם אותנו לתשוקה האמיתית המתבקשת בזמננו זה – מצד הקירוב העצום אל האוצר הנמצא ממש מחחת לאפינו, רוח אפינו משיח ה': 

בכללות השיחה מבואר, שעצם הידיעה שישנו גילוי אור ה' בכל יהודי (א), מעוררת את התשוקה לראות זאת בעיני בשר (ב), וממילא יעשה האדם כל התלוי בו על מנת להכין עצמו להיות כלי ראוי לכך (ג).

על אותו מסלול ברור ונהיר, מוביל אותנו הרבי לקראת סיום השיחה לנושא הגאולה: דווקא הידיעה הברורה שאנו נמצאים בזמן שיא, בו "ישנה לא המציאות דמשיח אלא גם ההתגלות דמשיח", היא זו שמעוררת את רגש הלב בתשוקה אינסופית לחזות ולראות בעיני בשר את אותו הליך – הולך ונרקם ומתגשם בצורה סופית בגאולה השלימה!

כלל חסידי דור השביעי מכירים היטב את המשפט שהזכיר הרבי בסיום השיחה, ש"כל הענינים וכל הפעולות חדורים בעניני משיח וגאולה, כולל גם באכילתו ושתייתו, שמשתוקק לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר, עד כדי כך שגם לאחרי הסעודה נשאר רעב לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר", 

אך אנחנו לא מספיק מתעמקים בשתי המילים שפותחות את הקטע הזה: "וכיון שכן". הרבי מסביר ברורות מנין מגיע ליהודי רגש כל כך עוצמתי בכיסופיו לגאולה – עד כדי כך שהוא נשאר רעב לסעודת שור הבר? מהאוצר שהתגלה בזמננו: נמצאים בדור הגאולה ומלך המשיח כבר התגלה! על בסיס זה ממשיך הרבי ואומר "וכיוון שכן" – כל הפעולות חדורות בענייני משיח והתשוקה לגאולה גוברת עד כדי רעב לסעודה העתידה. 

במילים אחרות: אם אני לא מרגיש בתוככי נפשי כמיהה מספיק חזקה לגאולה, וצמאון די עז לסעודה העתידה, זו עדות על דבר אחד ויחיד: אינני מבין שאני קרוב. אינני מכיר באיזה זמן נדיר ועוצמתי אני נמצא. אינני מתבונן ברוממות השעה ובגדלות הזמן, ולא הפנמתי די הצורך שהעולם עבר הילוך לגאולה. 

כי קירוב מוליד תשוקה אוטומטית, ואם הייתי מספיק מאמין בנפשי שמלך המשיח כבר התגלה ונמצא ממש כאן איתנו, תשוקתי לסיום התהליך הייתה מתגברת שבעתיים. 

מה שנדרש הוא רק לעצור, ולהבין היכן אנחנו נמצאים. להסתכל בצורה ממוקדת על האוצר הגדול – והתשוקה לפתוח את האוצר תגיע בדרך ממילא. אך שוב ושוב הבעיה היא שאיננו מביטים לכיוון האוצר הקרוב: 

"יכול להיות שיעמדו ליד אוצר גדול, ושזה באמצע היום והשמש זורחת בתוקפה, ועומדים בעינים פקוחות, ואעפ"כ לא רואים את האוצר, כי מביטים לצדדים. ומהו האוצר הגדול יותר מאוצר זה שחיכו לו בכל הדורות, שזה גילוי משיח צדקנו, והאוצר עומד בגילוי, וזה באמצע היום כשהשמש זורחת בתוקפה, והאור מאיר, ואעפ"כ אין רואים את זה, כי מסתכלים לצדדים ועסוקים בעניינים אחרים" (שיחת ש"פ וארא ה'תש”ל).

***

כן, קרוב ה' לכל קוראיו, 

כל מי שיקרא את השיחות של תנש"א-תשנ"ב ירגיש את ה"קרוב", את הקרבה המוחשית לגאולה וממילא את הצימאון העז אליה,

אך אף בזאת יש תנאי: "לכל אשר יקראוהו באמת", וד"ל.