אבק – לא חמץ. והילדים הם לא קרבן פסח

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת ITT

פנה אלי אבא.

הוא סיפר שהתפרץ על הילדים בלי כוונה.

"זה יצא לי מעצמי," הוא אמר.

"לא התכוונתי. זה פשוט קרה."

ואז הוסיף, בחיוך קצת נבוך או עצוב.

"אנחנו כולנו טעונים. זה מובן. זה נורמלי."

אמרתי לו שדווקא המשפט הזה, שנשמע כל כך הגיוני, הוא מה שמונע שינוי אמיתי.

בפרשת ויקרא שקראנו השבת, התורה מצווה על הקרבנות.

בין סוגי הקרבנות יש אשם תלוי.

קרבן שמביאים על חטא בשגגה, כשיש לנו ספק אם הוא בכלל קרה.

למשל, מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת שומן כשר ואחת חלב אסור, והוא אכל אחת מהן ואינו יודע איזו.

התנאים של אשם תלוי חמורים בהרבה מקרבן חטאת על שגגה ודאית.

הקרבן גם יקר פי כמה.

שואל הרבי, למה.

הרי כאן מדובר רק בספק, אולי בכלל לא חטאתי.

ההסבר של הרבי מדהים בתפיסה הייחודית – ההסתכלות הבהירה אל נבכי נפשו של בעל הקרבן.

במעשה שנעשה במזיד, האדם פעל מתוך מודעות.

הוא בחר רע, הוא טעה, אבל הוא מיד מתחרט.

המעשה הזה לא מעיד על האני האמיתי שלו. זה היה כישלון נקודתי, ובפנימיותו הוא לא שייך לחטא.

אבל חטא שנעשה בשגגה, בלי כוונה, כאן נחשפת נטיית הנפש.

המעשה שקורה מעצמו מראה שקיימת שייכות פנימית לחטא.

האדם נמשך לאיסור ונכשל בו באופן אינסטינקטיבי, בלי להיות מודע לכך.

באשם תלוי, ספק שגגה, המצב עמוק עוד יותר.

כאן השייכות הפנימית לרע היא כל כך עמוקה, שהאדם אפילו לא מרגיש צורך להתחרט.

הוא אומר לעצמו אולי לא חטאתי, ומשם, מתוך אותו ספק ושקט נפשי, הנטייה הפנימית מתגלה בעומק רב יותר.

לכן התורה מחמירה דווקא שם.

כדי לזעזע את האדם הזה ולעורר אותו לתיקון.

כשאבא אומר זה יצא לי בלי שליטה, בלי כוונה, זה בדיוק מה שהרבי מסביר.

דווקא מה שיוצא בלי כוונה, מלמד על אמונה וכאב שנמצא בפנים עמוק.

ההתפרצות היא לא אירוע מקרי.

היא עדות לשייכות עמוקה ופנימית למתח, לכאב, או לסמכות הורית לא ברורה.

כשפוטרים את זה כנורמלי, אנחנו בעצם נשארים במצב של אשם תלוי.

מצב שמונע מאיתנו לראות שמשהו בשורש זקוק לטיפול.

אז מה עושים.

קודם כל, אל תאשימו את עצמכם.

אנחנו לא בשגרה. אנחנו טעונים, נכון.

אבל זה לא גזירת גורל.

אל תתנו לנורמלי להרדים אתכם.

אם זה קורה בתדירות שמערערת את האווירה בבית, זה סימן שכדאי לפנות לטיפול מקצועי.

אין בזה חולשה. יש בזה אחריות.

ובמקביל, תמיד אפשר להתחיל להעצים את עצמכם כבר עכשיו, בבית.

תחפשו רגע אחד שבו פעלתם נכון.

רגע שבו הייתם עם הילד בנוכחות בהקשה אמיתית.

בחיבוק. במבט.

תגידו לעצמכם.

זו המהות שלי. לשם אני שייך.

זה האבא שאני. זו האמא שאני.

תחוו את הרגע הזה מחדש.

תעצימו אותו בבוקר, בלילה, לפני שנכנסים הביתה.

תראו איך התחושות שונות אתם תגיבו אחרת.

לא בלי שליטה.

אלא מתוך המהות הטובה שלכם, מתוך סמכות הורית, באהבה ובשליטה.

כך תגיעו לחג הפסח עם סיפוק פנימי ובשמחה.

רוצים שינוי ? תנסו. תפעלו.

תצליחו – באחריות.