"אב אוהב, הרב ווילשאנסקי תחסר לי מאוד" • אפרים סתהון

הרב אפרים סתהון, משלוחי הרבי מה"מ בניו יורק

“בחב"ד אין מספידים" – אך אי אפשר ללוות את מיטתו של אישיות כה גדולה ויקרה בלי לשתף בתחושות האישיות. למעשה, הספדים עוסקים בעיקר בגדלות וברוממות הנפטר – וכפי שהפתגם אומר: "אחרי מות – קדושים – אמור". לכן במקרה הזה, לא מתאים לדבר על הספד במובן הרגיל, שהרי עוד בחייו שמו הלך לפניו, וכל ניסיון לצייר מעלה ייחודית שלו עלול רק להקטין את מהותו האמיתית.

לכן אשתף אך את תחושותיי האישיות, ולהביע את כאבי העמוק על הסתלקותו.

זכיתי להכיר את הרב ווילישאנסקי מאז שאני זוכר את עצמי. למעשה, הוא הכיר אותי מיום הולדתי (בברית, שהתקיימה בי"ט כסלו, הוא גם היה זה שאמר את הברכות וקרא לי בשם). לאחר הברית עוד הוסיף: "אַ ברית פון אַ חסיד" ("ברית של חסיד").

לאבי שיחי’ הייתה הזכות ללמוד בישיבה בתקופת הקמתה, כשהישיבה הייתה קטנה וכולם היו ממש כמשפחה אחת.

בילדותי הרגשתי שהישיבה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, ושהרב ווילשאנסקי הוא כעין אב נוסף לאבי – ובמובן מסוים גם לנו, ילדיו – כזה הוא היה לכל תלמידיו.

לאחר ג' תמוז חזרנו לארץ (משליחות במדינה אחרת) וגרנו שנה בצפת. גם אז, הרב ווילשאנסקי תמיד היה שם עבורנו. כשעברנו למקום השליחות במרכז הארץ, המשכנו להגיע לישיבה כמה פעמים בשנה, לשבת בוגרים או לימים הנוראים והיינו מתארחים אצל הרב ווילשאנסקי לסעודה אחת לפחות.

לאט-לאט השליחות גדלה, המשפחה גדלה, גם הישיבה התרחבה מאוד, ונמנע מאיתנו להמשיך את המפגשים הקבועים. אבל בכל זאת הרב ווילשאנסקי נשאר חלק מחיינו.

באופן טבעי, כשהתבגרתי והגיע זמני להיכנס לישיבה גדולה, היה לי ברור שצפת היא הבחירה היחידה מבחינתי.

אותן שנים (תחילת/אמצע שנות הס') הישיבה התרחבה מאוד, לא פיתחתי איתו איזה קשר אישי מיוחד נוסף – מעבר למה שכבר היה קיים כ”הרב” של אבי, כמובן היה קשר אבל יותר באופן מקיף, או על דברים שלקחתי אחריות אליהם בישיבה.

כשהתקרבה חתונתי, בגיל צעיר יחסית, הרב ווילשאנסקי ממש נכנס לעובי הקורה. הרגשתי שהוא מתנהל כאילו הוא אב שמחתן את בנו: הוא עזר לי בכל צעד ושעל, היה מעורב בכל הפרטים עוד מתחילת השידוך, התעניין ודאג, עד כדי כך שהגיע במיוחד לחתונתי [את בקשתי להיות רב המקדש, דחה רק כדי לא לפגוע במרא דאתרא] (שהתקיימה ב 770 כשבוע לפני ראש השנה). אין ספק שזה דרש ממנו מאמץ רב – אבל הראה שמצידו זה דבר פשוט, ואני מוקיר לו תודה עמוקה על כך.

מאז חתונתי הקשר כבר לא היה כקרוב משפחה, אלא ממש כקשר בין אב לבן. במשך כל השנים שמרתי איתו על קשר קרוב מאוד, עד שבחודשים האחרונים, כשראיתי כמה קשה לו, ניסיתי להימנע מלהעמיס עליו עוד.

השתדלתי מאוד להתקשר מתי שהיה לי בשורות טובות, אבל לצערי היו הרבה שיחות של החיים… הוא, כאב אוהב, לא הרפה — הוא דרש (כאילו זה לטובתו) שלפחות פעם בשבוע אתקשר: “אני צריך לדעת מה קורה איתך,” נהג לומר.

היום אני מצטער שלא עמדתי בכך בקביעות. הייתי מנסה לדחות את השיחות לזמנים שבהם יש לי לפחות דבר טוב אחד לבשר – כדי לשמח אותו, זה אמנם אולי לא היה לרוחו אבל יחד עם זאת, ממנו תמיד הרגשתי אהבה ללא תנאי.

לא משנה מה השעה (על אף הפרשי השעות) — תמיד היה לו זמן לשוחח ברוגע, כאילו חיכה כל היום לטלפון הזה. כל כך קשה עכשיו לדבר על כך בלשון עבר, מבלי לדעת מה צופן העתיד.

המעלה הגדולה אצל הרב ווילשאנסקי הייתה שכל מה שעשה לא ייחס לעצמו. הוא לא חיפש קרדיט; הוא פעל רק כדי לקרב אותנו לרבי. הכול נבע מאהבה אמיתית לשם שמיים.

איבדנו אב אוהב, משפיע, מורה דרך, הרב ווילשאנסקי תחסר לי מאוד.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

אין לי אלא לבקש, שתמשיך לא לוותר עלינו. וכמו שפעלת בימי חייך בעלמא דין, תפעל אף יותר בעלמא דאתי, שיהיה כבר התגלות ממש נאו. ונזכה שוב לראותך יחד עם כל היקרים החסרים לנו עם הרבי מה"מ שליט"א בראש, תיכף ומי"ד ממ"ש.