ניתוק רגשי בזוגיות • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

הוא התיישב מולי באי נוחות. איש מסודר, לבוש טיפ-טופ, נעליים מצוחצחות ומעיל שהונח בקפידה על כיסא סמוך. מבחוץ, הכול נראה תקין. אבל כשנפגשו עינינו, ראיתי בהן משהו שונה – תערובת של עייפות, תסכול ואולי גם חרטה עמוקה.

"אני לא יודע אם בכלל יש למה להגיע," פתח לבסוף, קולו חלש. "אבל אני פה, כי אני חייב לנסות. כי אם לא אעשה כלום, הכול יתמוטט."

הוא שתק לרגע, ואז נשם עמוק והמשיך.

"אני כבר לא כועס. האמת? אני גם לא מרגיש שום דבר אחר. זה כאילו אין כלום. אנחנו גרים באותו בית, אוכלים באותו שולחן, אבל אין בינינו שום דבר חוץ משגרה. אם היא תבקש כוס מים, אני אביא לה, ואם אני צריך עזרה עם הילדים, היא עוזרת – אבל זהו. זה נגמר.

אני לא יודע איך הגענו לפה. ואולי השאלה היא בכלל אם אפשר לצאת מזה."

שאלתי אותו איך הכול התחיל. הוא שתק לכמה רגעים, מביט בנקודה בלתי נראית.

"זה התחיל מזמן, כמעט בלי ששמנו לב. היו לנו מריבות, כמו לכל זוג. כל פעם על משהו אחר – כסף, הילדים, העבודה שלי, ההרגשה שלה שאני לא נוכח מספיק בבית.

בהתחלה, היינו משלימים. מתווכחים, ואז מדברים, מסבירים אחד לשני. אבל לאט לאט, המריבות הפכו תכופות יותר וקשות יותר.

אם הייתי אומר משהו שלא מצא חן בעיניה, היא הייתה מתפרצת: 'אתה אף פעם לא מבין אותי!' ואם היא ביקשה ממני עזרה ואני לא הספקתי, הייתי אומר לה: 'מה את רוצה ממני? אני עובד קשה בשביל המשפחה הזו!'

כל מריבה כזו הוסיפה עוד פצע. במקום להחלים, הם הצטברו אחד על השני."

הוא עצר, ואז המשיך בקול נמוך יותר. "ואז הגיע שלב שבו כבר הפסקנו לריב.

אבל זה לא היה סימן טוב. זה היה סימן שמשהו בנו פשוט נשבר."

"אני חושב שהפסקתי לנסות לפני שלוש שנים," סיפר. "הייתי מגיע הביתה, והיא הייתה יושבת בסלון או במטבח, אבל לא הייתה פונה אליי. אם ניסיתי לדבר, היא ענתה בקצרה, כאילו רק כדי לצאת ידי חובה.

בהתחלה, זה הכעיס אותי. רציתי לצעוק עליה: 'למה את ככה? למה את לא מנסה יותר?' אבל עם הזמן, גם זה עבר.

התחלתי להרגיש שזה פשוט לא שווה את המאמץ.

אם היא הייתה מדברת איתי, הייתי עונה, אבל בלי עניין. לא הקשבתי באמת. אם היא כעסה על משהו, לא הגבתי. הפכתי להיות אטום.

והכי גרוע? לא הרגשתי כלום.

הייתי בטוח שזה יישאר ככה לנצח – שקט מתוח, בלי אהבה, בלי ריבים, רק קיום משותף בשביל הילדים."

שאלתי אותו מה גרם לו לפנות לעזרה עכשיו.

"זה קרה לפני חודש," ענה. "חזרתי הביתה אחרי יום ארוך. הילדים כבר הלכו לישון, והיא ישבה בפינת האוכל עם כוס תה.

ניגשתי אליה, כמו תמיד, ושאלתי: 'איך עבר היום?'

היא ענתה: 'בסדר.' אבל היה משהו בקול שלה שמשך אותי לשאול שוב: 'בטוח שהכול בסדר?'

ואז היא הרימה את המבט שלה אליי ואמרה: 'אתה באמת רוצה לדעת?

כי אני מרגישה שאני חיה לבד. אתה פה, אבל אתה לא באמת פה. כבר שנים שאני מחכה שתחזור אליי, אבל במקום זה אתה רק הולך ומתרחק.'

אני לא זוכר מה עניתי לה. נדמה לי שלא עניתי בכלל.

היא לא כעסה, היא לא צעקה – אבל המילים שלה היו חזקות יותר מכל צעקה ששמעתי אי פעם.

והן לא יוצאות לי מהראש."

לא יכולתי שלא לשאול אותו על הרקע. "איך היה בבית שלך כשהיית ילד? איך ראית את התקשורת בין ההורים?"

הוא היסס לרגע, ואז ענה: "האמת? בבית שלנו לא היה הרבה כבוד. אבא שלי אף פעם לא נתן יחס לאמא שלי. הוא היה מדבר אליה בלעג, ולא שומע אותה. צעקות היו שם כמעט כל יום. לא היה לי מודל חיובי של איך זוג צריך להתנהג. כשאתה גדל בסביבה כזו, אתה לא באמת מבין איך זה צריך להיות, איך להתנהג נכון ואיך לכבד. תמיד ראיתי את אמא שלי סופגת את הכאב בשקט, והדבר הזה חקוק בי עד היום."

הוא שתק לכמה שניות. "אני חושב שזה השפיע עליי יותר ממה שחשבתי. היום אני מבין שבחלק מהמצבים, הפנמתי את הדרך שבה אבא שלי היה מתנהג. לא בכוונה, כמובן, אבל לא תמיד ידעתי איך להימנע מזה."

הוא הביט בי, כאילו מנסה להבין את משמעות הדברים שהוציא מפי. "הייתי בטוח שאני לא אהיה כמו אבא שלי. אבל זה כנראה שקע בתוכי יותר ממה שחשבתי."

הוא עצר שוב, פניו מסגירות בלבול וכאב.

"אני לא יודע איך לתקן את זה," אמר. "אחרי כל כך הרבה שנים, זה מרגיש כאילו הקשר בינינו מת.

אבל אולי… אולי אני עוד רוצה לנסות."

ניתוק רגשי הוא כמו חומה שנבנית לבנה אחרי לבנה. זה מתחיל במריבות קטנות, פגיעות שנשארות ללא תיקון, מילים שלא נאמרות.

עם הזמן, השגרה הופכת להיות יותר חזקה מהקשר, וכל אחד נסגר בתוך עצמו.

אבל גם בתוך השברים, תמיד יש תקווה.

אמרתי לו: "אתה לא לבד. זה קורה כמעט לכל זוג. אבל מה שחשוב זה שאתה כאן. עצם זה שאתה מוכן לנסות אומר שהקשר שלכם עדיין חשוב לך."

נתתי לו שלושה צעדים להתחיל את הדרך חזרה:

1. שיחה כנה – בלי האשמות: "שב איתה ותספר לה מה אתה מרגיש. תגיד לה שאתה מבין שיש בעיה, שאתה רואה את הכאב שלה, ושאתה רוצה לשנות. לא צריך להבטיח הבטחות גדולות – רק להתחיל בלהיות כנה."
2. צעדים קטנים של חיבור: "התחל בקטן – פתק קטן עם מילה טובה, לשאול אותה איך עבר היום ולהקשיב לתשובה, להכין לה כוס תה. מחוות קטנות הן שפה של אהבה. הן בונות אמון ומקרבות מחדש."
3. זמן זוגי קבוע: "קבעו לעצמכם זמן שבו אתם רק שניכם – בלי ילדים, בלי טלפונים. זה יכול להיות הליכה קצרה בשכונה או ישיבה במטבח אחרי שהכול נרגע. זה הזמן שבו אתם מחזירים את החיבור."

"זה לא יהיה קל," אמרתי לו. "החומה שנבנתה ביניכם לא תיפול ביום אחד. אבל כל צעד קטן שאתה עושה מקרב אותך אליה. וכל רגע של חיבור הוא כמו אור קטן שנדלק בחושך."

הוא החל תהליך טיפול רגשי וזוגי על מנת להתמודד עם העבר שלו ולהבין את השפעתו על מערכת היחסים. זה לא היה פשוט, אך בהדרגה, הוא התחיל לראות שינוי.

"התחלתי לנסות," אמר. "בהתחלה זה היה מוזר, כמעט מאולץ. אבל לאט לאט, משהו התחיל להשתנות.

התחלנו לדבר. לא הרבה, אבל יותר מפעם. היא התחילה לחייך יותר, ואני מרגיש… אני מרגיש שוב שאני רואה אותה."

"אני לא יודע אם זה יחזור להיות כמו פעם, אבל עכשיו אני יודע שיש סיכוי."

ניתוק רגשי הוא לא סוף הדרך. זה רק סימן שמשהו בקשר זקוק לתיקון.

אל תחשוב שזה מאוחר מדי. כל צעד קטן – שיחה, מחווה, אפילו רק חיוך – יכול להתחיל להחזיר את האור לבית שלך.

כי אהבה לא נעלמת. היא רק מחכה שתתנו לה מקום.

ואל תשכחו: הבית שלכם שווה כל מאמץ.

מאחל לכם, חנוכה שמח מלא אור ואהבה.

לתגובות: machon.rot@gmail.com‏