להעריך יותר את עבודת המורים • הרב גרשון אבצן

הרב גרשון אבצן, ראש ישיבת 'תומכי תמימים' סינסינטי, אוהיו

לקראת סיום שנת לימודים נוספת – מקווים שהייתה מוצלחת – וההכנות לימי הקיץ, הגיע הזמן לשים דגש על נושא חשוב: הערכת המורים. למרות התחושה הפנימית שלי שאנשים ישפטו מאמר זה כמשרת את עצמי, בכל זאת אני כותב אותו לטובת הכלל.

אפתח בשיתוף סיפור אמיתי ומאלף:

זמן קצר לאחר שנפתחה הישיבה בסינסינטי, פגשתי ברחוב קינגסטון שבקראון הייטס, מורה שלי מימי הילדות. המורה הזה כבר לא עסק בהוראה, לאחר שעבר לעסקי הביטוח. הוא שמע שהחלטתי להשקיע את עצמי בחינוך, והיה לו חשוב לשתף אותי מניסיון חייו: "אל תיכנס לחינוך בשביל שיעריכו אותך. לצערי, זה כמעט ולא קיים בחוגים שלנו".

הוא המשיך ושיתף: "כפי שאתה יודע, ביליתי כמה שנים בחינוך והקדשתי את עצמי לתלמידיי. היו הרבה בחורים שעזרתי להם לנווט את שנות ה'עשרה' הקשות שלהם, וברוך השם הללו גדלו והצליחו בישיבה ובחיים. לאורך השנים האלה, כמעט ולא קיבלתי תודה או הכרה מההורים של הבחורים הללו. הנחתי שאנשים אלה פשוט לא יודעים להביע הערכה. אולם כשהתחלתי למכור ביטוחים, חלק מההורים האלה הפכו ללקוחות שלי, וכאן ראיתי משהו מרתק: כשהייתי מודיע להם שחסכתי להם 100 דולר על פוליסה, הם היו מודים לי בהתלהבות!"…

הזמנים השתנו, וברוך השם, התפתחה מודעות גדולה לנושא זה, ואנשים יותר ויותר החלו להביע את הערכתם הכנה למחנכים של ילדיהם.

למרות האמור, ארצה לשתף בכמה מחשבות שעשויות להעצים את ההערכה שלכם עוד יותר.

1. ראשית, הבה נביט בדוגמה שהראה לנו הרבי מלך המשיח. המלמד של הרבי היה החסיד הרב זלמן וילנקין ע"ה. הרבי לא היה מתיישב בתחילת התוועדות ויחידות לפני שר' זלמן היה מתיישב. הרבי גם בעצמו השתתף בנשיאת ארונו וליווה אותו עד לקבורתו. הוא אף השתתף בהוצאות המצבה שלו והורה לכתוב על המצבה שלו שהוא היה מלמד תשב"ר שהרי הי' גם המלמד של הרבי! ואף התבטא שהמלמד שלו "העמיד אותי על הרגליים".
2. הגאווה של חב"ד היום הם השלוחים המסורים של הרבי. ליבנו מתמלא בנחת כשאנו שומעים סיפורים על הדאגה ועל מסירות הנפש שלהם לעזור ליהודי נוסף.

עם זאת עלינו לזכור את הדבר הבא: השלוחים הם ה'זרועות' של חב"ד, בעוד שמוסדות החינוך הם ה'לב' של חב"ד. כדי שזרועות חזקות יצליחו במשימתן, הן זקוקות ללב מתפקד ובריא.

עלינו החובה להפנים, כי ההצלחה של מוסדות החינוך שלנו – בזכות המחנכים המסורים שלנו – מעצימה את ההצלחה של השלוחים ברחבי העולם.

3. היום, יותר מתמיד, זוגות צעירים ומלאי השראה מקדישים את עצמם לחינוך כשליחות. עד לפני כ–20 שנה, כשעוד הייתי בכולל, הגישה הכללית הייתה שאם לאברך יש כישורים חברתיים, כריזמה, יצירתיות ואישיות – הוא צריך לרתום תכונות אלה עבור פעולות של קירוב ושליחות. אלה שהיו חסרות להם התכונות האמורות, היו מגיעים כ"ברירת מחדל" לכיתה.

הנה סיפור אמיתי:

קרוב משפחה שלי, שליח בעיירה קטנה, היה לו בן במתיבתא מסוימת. הבחור היה מטבעו שקט וביישן והיה לו קשה ליזום שיחה עם חברי ההנהלה. כמה חודשים לתוך השנה, בא האב לבקר את בנו ולראות איך הוא מסתגל. הוא ניגש למשפיע של הכיתה ועודד אותו להתקרב יותר לבנו. המשפיע הקשיב בתשומת לב והגיב: "אם היו לי כישורים חברתיים – הייתי שליח!"…

ברוך השם, המצב הזה השתנה. רבים מהמחנכים הצעירים של ימינו, הם חבר'ה מוכשרים ואנרגטיים מאד. הם משתמשים בכישורים וביצירתיות שלהם כדי ולבנות קשרים והשפעה על ילדינו, ולעתים זו השפעה נצחית. הם עושים זאת מתוך מסירות והקרבה רבה: הקרבה ברוחניות (למרות שעדיין יש רבים האומרים שהם לא "שלוחים אמיתיים") ובגשמיות (מורים, אפילו מצוינים, מקבלים משכורת מוגבלת. הם באמת לא יכולים להשתמש בכישוריהם המעולים לגיוס כספים, שכן הם משקיעים הכל בתלמידים).

כראש מוסד, אני יודע כמה מכתבי תודה, מעטפות ו"מתנות סוף שנה" מקבלים המחנכים המסורים. למרות שמדובר באחוזים נכבדים של הורים, זה לא מספיק. עלינו ליצור סביבה ותרבות בה כל הורה מראה הערכה (זה לא חייב להיות כספית דווקא) למשפחת המחנך של הילדים. כן, גם נשותיהם שותפות מלאות בשליחות מיוחדת זו. הן תומכות בבעליהן ופותחות את בתיהן – סעודות, התוועדויות וכו' – ופעמים רבות מביאות את ההיבטים ה"אימהיים" של החינוך (געגועים הביתה, טיפול אישי וכו') לתשומת לב בעליהן.

המחנכים משקיעים ב"רכוש" היקר ביותר שלכם (ילדיכם) – ויש לכבד אותם על כך, להעריך ולהודות להם. הם בונים את העתיד שלנו, והגיע הזמן שנסיר את הטון והשפה המזלזלת בסגנון "הוא רק מלמד", ונדבר על המקצוע הקדוש הזה באותיות של "הוא העמיד אותי על הרגליים" מתוך הכבוד וההערכה שהוא ראוי להם בצדק.

אם יש לכם הערות, שאלות או רעיונות, אנא השיבו למייל זה או שלחו לי מייל ישירות ל–rabbiavtzon@gmail.com