ויַּהַס ר׳ שניאור אֶת הָעָם • טור דעה

הרב מני ששון, מגזין בית משיח 

21:20. יום שני בלילה, י״ח סיון תשפ״ד. בית הכנסת איצקוביץ׳, בני ברק. 

ר׳ שניאור נשאר אחרי מעריב באולם השטיבלאך הומה האדם להשלמת חת״ת, ואולי גם רמב״ם אם ׳הבית׳ יסכים. פרשת ׳שלח׳ המלאה וגדושה בשיחות התקשרות נוקבות שואבת אותו לדייק בכל פסוק בחת״ת של היום. בכל זאת, לא בכל יום מדובר ב׳חומש׳ על חטא המרגלים ועמדת ההתקשרות היציבה של יהושוע וכלב.

בין ליקוק אצבע אחת לחברתה בתענוג הלימוד הצרוף, אוזניו קולטות את הנייעס המדובר בשולחן לצידו, בו חברו לשולחן אחד כמידי ערב מספר אברכים ׳כלל-חסידים׳ ועולמש׳ע לדון בצרכי ציבור באמונה: 

הפעם הנושא היה מעניין ומושך: חב״ד. הוא שומע אותם משוחחים על ג׳ תמוז שלושים שנה, על הא ועל דא בהקשר זה, תוך דיבור לעגני ולגלוג ציני על האמונה של חב״ד בכך שהרבי הוא ׳הרבי׳ גם עכשיו והוא ׳עוד׳ מלך המשיח. 

לר׳ שניאור זה לא היה דבר חידוש. היה ברור לו שבין הנושאים המרתקים אליהם הוא מאזין מידי ערב במסדרונות איצקוביץ׳ הנושא של ג׳ תמוז ידובר בצורה כזו או אחרת. בהתעשתות קלה הוא מחליט להמשיך לדבוק בלימודו ולא להתייחס לדברי ההבאי בקבינט השיח המורחב.

*
ברגע הראשון שהוא מרכין את ראשו שוב לחומש היומי, מצפונו לא נותן לו מנוחה: הוא קורא את הפסוק המרכזי, מחולל התפנית בסיפור המרגלים הקשה, בו עומד כלב ועוצר את סחף-דחף המון העם לסטות אחרי המרגלים ״ויַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר – עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה״, ומתבונן בגבורה של כלב לעמוד ולומר את האמת גם במחיר שכולם ניצבו נגדו. 

הציור נבנה במוחו ומניע אותו לפעולה: על מה כלב מתעקש? ׳רוב׳ מוחלט של המרגלים טוענים שוב ושוב ״אפס כי עז העם היושב בארץ״, אין סיכוי לעלות ולכבוש את ארץ ״ילידי הענק״, כל העם משוכנע ש״לא נוכל לעלות״, ואפילו הסנהדרין כבר נותנים את קולם ובוכים… על מה כלב מתעקש? שב, תבכה. 

אך כלב ניצב מול כל הרוחות הנושבות, ובמקום לשמור את אמונתו בכיסו, הוא ״צווח ואומר״ (כלשון רש״י) את האמת: 

אם משה רבינו אמר שנוכל לעלות לארץ ישראל – זו האמת לאמיתה, וכך יהיה! ולכן ״עלה נעלה״ אפילו אם יאמר לנו לעלות לשמים כי ״נצליח בכל דבריו״, כי לא זו בלבד עשה לנו בן עמרם – הוא אשר ״קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו״, וגם כעת אנו מאמינים בדבריו בדביקות לעלות לארץ ישראל.

ועדיין, למרות דבריו חוצבי הלהבות בהם מצליח כלב להשתיק את כל העם – ״ויהס כלב״ – ״השתיק את כולם״, העם מתקשה להאמין. האמונה לעלות לארץ ישראל מתמוססת, המחשבה לְמַנוֹת מנהיג חדש במקום משה רבינו ולחזור חזרה למצרים כבר עוברת לדיבור טבעי בין העם (״ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה״),

אך כלב לא מתייאש, הוא חוזר שוב לקדמת הבמה, וניצב עם יהושוע מול לב העם השבור ואומר בגאון ובחכמה את האמת: ״הארץ אשר עברנו בה לתור אותה – טובה הארץ מאוד מאוד . . אך בה׳ אל תמרודו . . ה׳ איתנו אל תיראום״. 

*
ר׳ שניאור שלנו מוציא את עיניו מהחומש, ועדיין מתעקש שלא לחבר בין קריאת החומש היומי למציאות בשטח, אך כל עוד הדיבורים בשולחן הסמוך הולכים וגוברים – תעצומות נפשו החסידיות של ׳כלב׳ חודרות בו ולא נותנות מנוחה לנפשו: 

הוא נזכר בביאוריו הרבים של הרבי מלך המשיח על כך ש׳כלב׳ היה ׳מקושר׳ פנימי לרבי ש״לכן לא נתן כלב ידו למרגלים, שכן לכלב הייתה התבטלות כלפי משה רבינו – מנהיג הדור״ (לקו״ש ח״ד), והיה מוכן אפילו לעלות בסולמות לשמים אם זה קשור ונוגע להתמסרות למשה רבינו (לקו״ש ח״ח), ולא החשיב כלל את טענות העולם שנשמעו שוב ושוב (לקו״ש ח״ב), ואט אט תזוזתו הפנימית של ר׳ שניאור משוועת לתזוזה פיזית, לקום ולומר את האמת.

באמת פנימית זועקת (״צווח ואומר״) ניגש ר׳ שניאור לשולחן הסמוך, והחל בחכמה לדבר עם אברכי הכולל המכירים אותו מכבר מפרברי איצקוביץ׳ בשעות אלו. 

כמו כלב, שהשתיק את העם בחכמה כאילו הוא סבור בדעת העם המוטעה וכך הצליח להכניס את התוכן, ישב ר׳ שניאור והחל לשוחח עמם בחברות, תוך הבהרת האמונה הטהורה בדברי קודשו של הרבי מלך המשיח ״אתפשטותיה דמשה״ שבדורנו, כי דורנו הוא דור הגאולה כפשוטו ממש, וכל התהליך הנוכחי אינו אלא ׳פרק׳ ושלב נוסף במהלך הכללי לקראת היעד הסופי – הגאולה האמיתית והשלימה. 

בעודו חוזר לביתו, הרגיש ר׳ שניאור רגש חם של התקשרות לרבי מלך המשיח, על שלא שתק, על שהשתיק (״ויהס כלב״) ואמר את האמת כחסיד נאמן ושליח מסור של מלך המשיח,

כי חסיד מקושר אינו מסתפק בערוץ התקשרותו האישית מול הרבי, אלא מתמסר לעמוד בפרץ הרוחות הנושבות בעולם, קם ממקום נוחותו ומדבר בגאון ובנחישות את האמת לאמיתה: יש רבי בעולם, הוא מלך המשיח, דורנו דור הגאולה, ובנבואה ברורה – הנה זה משיח בא!