זמני ה'סדרים' כתירוץ? שיחה נוקבת של הרבי הרש"ב על תפילה

ספר השיחות 'תורת שלום', עמוד 118 (בתרגום ללשון הקודש)

א. תביעת היציאה מההגבלה החומרית

'הלימוד [בחסידות] לבד אין מספיק, ורק צריכים להאריך בתפילה.. רוב הנשמות עבודתם היא בתפילה. תובעים מכל אחד שהוא צריך לצאת מהגבלה, מכיוון שההגבלה היא באמת הגבלה חומרית כקטן כגדול, שכל אחד יצא מההגבלות שלו, ויעשה עם העניין [הזה] מה שהוא מבין. יש תלויות במה לתלות כו', או מצד הגבלה חומרית שהוא אינו יכול לצאת ממנה, ומי שאי אפשר לחשוד אותו בזה, שההגבלה תעכב אותו מעבודה, הרי זה מצד העצלות [ההתרפות], וכמו שכתוב 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך'.

ב. הציור הפנימי מול הציור החיצוני

(אמר הררמ"ב [ר' מיכאל בלינער]: אני אמרתי שזה מצד העדר הפנאי שלהם, כי מתחילים התפילה לערך שעה עשירית, ובשעה השנים עשר צריכים לבוא ללימוד, ולכן אין להם פנאי. והשיב אדמו"ר שליט"א:) כל ההגבלות אין על מי שרואים שהוא שייך אף במקצת לציור 'פנימי', שזה כבר אצל כולם ידוע כמדומני, שכל ההגבלות הן רק על הציור החיצוני, אבל לא על הציור הפנימי.

ומי שיש לו רק מעט התמסרות [הנחה עצמית] לציור פנימי, הרי עליו כל ההגבלות הללו אינן קיימות, אבל אם לא – אז איך הרי מוכרחה להיות הגבלה. (אמר רמ"ב [ר' מיכאל בלינער]: ואמרתי להם שיוכלו להתחיל התפילה מקודם ולהשלימה מקודם. והשיב:) לא, שיוכלו להתחילה ולהשלימה בזמן הצריך, אבל על זה לא יש הגבלות, וזהו שתובעים שכל אחד יצא מהגבלתו.

ג. האמת מאחורי תירוצי הזמנים והכנת התפילה

שבאמת ההגבלה היא הגבלה חומרית, הוא יכול אפילו לתלות בעניינים רוחניים, שאותו מטריד [אכפת לו] 'זמן קריאת שמע', 'זמן תפילה', אבל באמת זהו שקר [הטעיה עצמית] שיהיה אכפת לו, מתירים לו שזה יהיה נוגע לו, אבל לא מצד זה יקצר בתפילה, ובין כה ובין כה לא נעשה העניין, ומצטרכים הרי לעניין, איך ימנע זאת האכפתיות שלו של זמן קריאת שמע ותפילה.

לי אמר האבא [הרבי המהר"ש] – מה שהאבא היה הרי מתפלל מוקדם, יודעים הרי כולם – ולי הוא אמר, שהוא רצה למנוע אותי, משום שאיתי היה מה ששם היה כו', אמר לי האבא, שכאשר ישאלו אותך 'מי ביקש זאת מידכם' לצאת בהתפעלות יתירה, שלא יהיה אכפת לך, ורק כדי להרגיע אותי אמר שיש בתשובת הרשב"א שעד חצות יש עדיין שכר תפילה בזמנה ולא יותר, נו אז הרי רק שכר תפילה בזמנה אין [חסר].

ובכלל צריך לצאת מהגבלה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולעשות עם מה שהוא מבין, ולפני כן הוא צריך באמת להבין, משום שאם לא, כשבא אחר כך בתפילה אין לו במה להתפלל, לכן צריך להבין הענין שלומד, אבל כמה שההשגה היא, אפילו השגה קטנה, שיעסוק ויעבוד עם העניין הזה בתפילה [שיתבונן בזה בעבודת התפילה]. כשאפרוחים קטנים קוראים זה גם כן טוב, זה סימן שאחר כך הוא יהיה תרנגול גדול, כל אחד צריך לעשות לפי השגתו. (אמר לו הר"מ שהם לומדים רק לצאת ידי חובתם, ואמר:) אמת, אך לא זהו תכלית הכוונה.

ד. עבודה לפי ערך הנשמה והכרת המקום

שגדול יותר, מכיוון שהוא גדול יותר, מסתמא [כנראה] משום שהוא עמל ולמד, האם הוא ירמה את עצמו שהוא שווה לזה שאינו מבין, ולא יעשה לפי ערך נשמתו? – ואין מתכוונים כאן לעניין של 'תלמיד חכם אל יתבזה אינו רשאי', על זה אינני מדבר – אלא שהוא לא יעשה בעבודה לפי ערך נשמתו, שזוהי אינה שום ענווה, זהו שום דבר [כלום]; ומצד שני, קטן יותר שלא ירמה את עצמו ויעשה מה שלמעלה מכפי ערכו, אלא כל אחד צריך להיות מכיר את מקומו, ולעשות לפי ערך נשמתו, אפילו קטני השגה, חוץ מקטנים שאינם שייכים עדיין כלל לעשייה.

ה. הגאולה העתידה והשלילה המוחלטת של הפשרה עם העולם

(הפסיק בניגון ואמר:) איתא במדרש שגאולת מצרים לא היתה עדיין גאולה שלימה, שאמרו לפרעה רק דרך שלושת ימים נלך במדבר ונזבחו לה' אלקינו לכן אין הגאולה שלימה, אכן הגאולה דלעתיד לבוא תהיה גאולה שלימה, יאמרו שאנו רוצים לצאת מהגלות, לא להתבייש, וזה קיים בחסידות, אל תתביישו ואמרו 'אנו רוצים לצאת מהגלות'..

שבגלל זה הרי סובלים החסידים מהאנשים שבחוץ [ה'סטרא דלבר'], שהם טוענים 'החסידים שלכם כו", משום שחסידים אינם אוחזים מ'השוואה' [פשרה], להיות מאוזנים עם העולם, קצת עולם וקצת אלקות.. אז חסידים אינם אוחזים מזה, וחסידים הרי לומדים חסידות, וממילא יודעים אלו שבחוץ שכך כתוב בחסידות, נמצא שחסידות היא, שאסור להתבייש, שידבר ההוא מה שהוא רוצה ויצחק, ואנו צריכים לטעון שאנו רוצים לצאת מהגלות'.