שניאור זלמן ברגר
בט"ז בשבט מציינים את יום היארצייט של השליח החשוב, הרב אבא דוד גורביץ ע"ה, שכיהן כשליח הרבי וכרב הראשי לאוזבקיסטן ולאסיה התיכונה כולה.
הרב גורביץ היה שליח במלוא מובן המילה. אני יכול להעיד באופן אישי כי מחשבתו, דיבורו ומעשיו היו קודש לחלוטין – אך ורק לענייני השליחות. מסירותו המוחלטת לא נותרה בגדר דוגמה אישית בלבד; הוא תבע אותה גם מכל השלוחים הצעירים שהגיעו לפעול לצדו.
האילן הגדול – הרב הראשי לאסיה התיכונה – נטע נטיעות רכות בטשקנט, ברחבי אוזבקיסטן ובמדינות הסמוכות. מן הנטיעות צמחו פירות מתוקים, ואף פירי-פירות: החל מסטודנטים צעירים שלמדו בישיבה בטשקנט והפכו למוהלים, ועד בוגר בית-הספר המקומי המכהן כיום כשליח הרבי באשדוד – ועוד רבים וטובים.
כל אלו הם תוצאה של טיפוח מתמיד: תמיכה בגשמיות וברוחניות, עזרה פרטית ומשפחתית, הכוונה למוסדות מתאימים, ושמירה על קשר רציף – גם שנים לאחר שהפירות נפוצו ברחבי תבל.
פעלתי לצד הרב גורביץ תקופות קצרות וארוכות בשנות הנו"ן – החל משליחות כבחור ישיבה צעיר ועד התקופה שבה הגעתי לשליחות עם רעייתי. אף שבתפקידי שימשתי כסגן מנהל בית ספר חב"ד והייתי עמוס בעבודה, הרב גורביץ דרש מאיתנו להיות שלוחים אמיתיים: לפעול בכל תחום נדרש – בבית הכנסת, בקהילה ובכל מקום שבו נוצר צורך.
באופן אישי התפעלתי מאוד מנקודת המבט החסידית הייחודית שלו, שדחפה אותו לפעול במסירות אין-קץ ובמלוא העוצמה, בכל עת ובכל תנאי. כדי להמחיש זאת – הנה כמה תמונות הצרובות בזיכרוני מתקופת השליחות.
מבצעים ובלכתך בדרך
הפעילות ההיקפית כרב ראשי ושליח אזורי תפסה את רוב זמנו, אך כל רגע – אפילו מפגש אקראי ברחוב – נוצל מיד לענייני השליחות.
ביום הראשון של חג הסוכות, בדרכנו חזרה מתפילת החג, משכו ארבעת המינים שבידינו תשומת לב רבה מצד העוברים ושבים. "הענפים המוזרים" עוררו מבטים תמהים ושאלות – ואלו נענו בקצרה. יהודים ששאלו זכו לברך על ארבעת המינים, והיו רבים כאלה.
בהמשך פגשנו קבוצת תלמידים שחזרו מבית-הספר. אחד מהם פנה אלינו בתמיהה:
"אתם מדברים עברית – אז כנראה שאתם יהודים. מה עושים היהודים עם זה?"
הוא זכה לנטילת לולב לעיני חבריו הגויים, ובהמשך הצטרפו עוד יהודים שזוכו במצווה.
באותו רגע הצטרף להתקהלות אורח בלתי צפוי – כתב ה"לוס אנג'לס טיימס", שנקלע למקום בהשגחה פרטית. הוא הופתע לראות רבנים יהודים בטשקנט, והרב גורביץ הסביר לו על שלוחי הרבי בעולם בכלל ובטשקנט בפרט, ועל מצוות נטילת לולב שבה מזכים את יהודי העיר.
בעודו משוחח עמו, נעצרה לידנו מכונית מפוארת. אחד הנוסעים שאל בקוצר רוח:
"איפה בית הכנסת?"
הם סיפרו כי אמם נעלמה ימים אחדים קודם לכן, וכי באותו בוקר נודע שנהרגה בתאונת דרכים. בקשתם הייתה להביאה לקבורה בחלקה יהודית. הרב גורביץ הדריך אותם כיצד להסדיר את ענייני הקבורה – ובינתיים ההתקהלות סביב ארבעת המינים הלכה וגדלה.
הדרך מבית הכנסת, שאורכת בדרך כלל כ־45 דקות, נמשכה באותו יום קרוב לשעתיים.
שליחות במרץ נעורים
לטשקנט הגיע הרב גורביץ עם רעייתו הרבנית מלכה תחי', בערב ראש חודש מנחם-אב תש"נ. השליחות החלה במסגרת ארגון "עזרת אחים", והתאפיינה בצימאון עז של היהודים המקומיים – לצד תנאים פרימיטיביים, מחסור במוצרי יסוד ותחושה של עולם שלישי.
אך דבר מכל אלו לא עצר אותו. הוא פעל במרץ נעורים למלא את השליחות שהטיל עליו הרבי – תחילה במסגרת "עזרת אחים", ובהמשך במסגרת "אור אבנר". גם כאשר התמיכה הכלכלית לא זרמה כסדרה, עשה כל שביכולתו כדי להמשיך ולפתח את המוסדות והפעילות.
בשנת תשנ"ג נסענו יחד לאלמא-אטא שבקזחסטן, שם פגש יהודים שעמם היה בקשר ופעל דרכם בקרב הקהילה המקומית. במשך שנות שליחותו חרש את כל רחבי אסיה התיכונה – חמש מדינות: אוזבקיסטן, קזחסטן, טג'קיסטן, טורקמניסטן וקירגיזיה. בכל עיר ובכל מקום שבו נמצאו יהודים, פעל בהתאם לצרכים: מחלוקת תפילין, לולבים ומצות, ועד הפעלת תמימים-שלוחים לתקופות קצרות וממושכות.
גם השליח הראשי לקזחסטן, הרב שייע כהן, עבר דרך טשקנט בשנת תשנ"ד. לאחר חניית ביניים של ימים אחדים נסע עם הרב גורביץ לאלמא-אטא, שם סייע לו בהנחת יסודות השליחות.
בית-ספר – חלום שהתגשם
הרב גורביץ הוביל פעילות ענפה ומתרחבת: מוסדות חינוך בלתי-פורמליים לכל הגילאים, מקווה פעילה, תפילות ימים נוראים ברחבי אסיה התיכונה, בניית סוכות בכל מקום וחלוקת עשרות טונות מצה מדי פסח.
אך הקמת בית-ספר רשמי הייתה חלום מורכב במיוחד, בשל החוקים הנוקשים של הפרדת דת מהמדינה – שנועדו למנוע התחזקות גורמים איסלאמיים קיצוניים, אך חלו גם על יהודים דתיים. הרב גורביץ, בעקשנות של קדושה, ראה בכל קושי הר שיש לשטחו. כך היה גם בנושא הקמת חברה קדישא – רעיון שנראה אז דמיוני לחלוטין, אך לבסוף הפך למציאות חיה ופועלת.
כך גם עם בית-הספר: לאחר מאבק ארוך ומורכב הצליח לפתוח מוסד מרכזי לקראת שנת הלימודים תשנ"ז, ובו למדו מאות תלמידים. עם פתיחת שעריו החלו מאבקים חדשים – ביקורים תכופים של מפקחים ממשלתיים, דרישות שונות, ולצדם גורמים ישראליים שמימנו מורים והוצאות. הרב גורביץ, יחד עם השלוחים ובהם כותב השורות, עמדו בחזית – כדי להבטיח שתלמידי בית-הספר יקבלו חינוך יהודי וחסידי אמיתי, לנחת רוח הרבי.
בשנות השיא למדו בבית-הספר בין 350 ל־400 תלמידים. באותה תקופה נוצרו קשרים הדוקים עם בכירים בממשלת אוזבקיסטן, ואף התקיימה פגישה עם הנשיא איסלם קרימוב. הרב גורביץ והשלוחים קיבלו תעודות אדומות מיוחדות – תעודות רשמיות של פקידי ממשל וביטחון – שהעניקו סיוע ושירות יוצאי דופן מול הרשויות.
ניסיון הפיכה
יום אחד הזדעזעה טשקנט כולה: מכוניות תופת התפוצצו במוקדים אסטרטגיים, יריות נורו לעבר שיירת הנשיא. המדינה השקטה הפכה באחת לזירת חירום – טנקים ברחובות, חיילים חמושים, גבולות סגורים ואי-ודאות מוחלטת.
הרב גורביץ הבין את גודל הסכנה, אך הכרעתו הייתה ברורה: לא נוטשים שליחות. כך הורה גם לשלוחים האחרים, ובהם כותב השורות ורעייתו.
לימים התברר כי הגורמים הקיצוניים תכננו לפגוע גם בשגרירות הישראלית – ובניסי ניסים הדבר לא צלח באותה עת, אף שבהמשך התרחשו פיגועים נוספים. חרף הכול, הרב גורביץ לא עזב את השליחות אפילו לא לרגע.
מבצע תפילין – עד הרגע האחרון
בעקבות בעיות מורכבות גורש ממקום שליחותו ושב לנחלת הר חב"ד. גם בגיל מתקדם ובמצב בריאותי מורכב, המשיך מדי יום חמישי במבצע תפילין במרכז יום לקשיש בקריית מלאכי.
פעם אחת התמוטט במהלך הפעילות ונזקק לטיפול רפואי – אך גם זאת לא עצרה אותו. הוא המשיך עד יום חמישי, ט' בטבת. למחרת אושפז בפתאומיות, מצבו הידרדר, ובט"ז בשבט השיב את נשמתו ליוצרה.
הרב גורביץ היה חסיד אמיתי של דור השביעי. מסירות נפש זרמה בעורקיו כל ימיו, וכל צעד שעשה נועד אך ורק למלא את שליחות הרבי המשלח.
