חשבון צדק • א' השלוחים

א' השלוחים

"וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער. ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו יושבים פה עד מתנו".

כמדומה שאצל כל מי שלמד את השיחות של הרבי, האסוסיאציה הראשונה של המילה מצורע היא חיורא דבי רבי, משיח. והטעם הפשוט שמשיח נקרא כך, כיון שנמצא "במקום הגלות ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות". ובהרחבה, "אנשים מצורעים" הם כל אחד מאתנו בני ישראל, ניצוצות משיח, הנמצאים עתה כולנו ברגעים האחרונים של הגלות, יושבים פתח השער, "על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה. ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה".

ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו יושבים פה עד מתנו???

הרבי מסר את המשימה לידינו, "עשו אתם כל אשר ביכולתכם". "אחריותו של כל אחד ואחת מישראל". ועובר עוד יום ועוד שנה, ועדיין אנחנו באותו מקום. יושבים פתח השער.

כולנו מלאי כוונות טובות, כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות. אבל אם עובר עוד זמן ועוד זמן, אזי אין ברירה אלא "לטכס עצה מה לעשות וכיצד לעשות", לבדוק את עצמנו מחדש. אי אפשר להישאר עם המעשים של אתמול ושלשום, ואי אפשר להישאר עם דפוסי החשיבה של אתמול ושלשום. מלהמשיך להיות צודקים ובטוחים שאנחנו מכוונים לרצון העליון, לא נגיע לשום מקום.

"מאמר אדמו"ר הזקן הידוע, שאפילו אם צדיק אחד עושה תשובה מיד משיח בא, והרי אדמו"ר הזקן אינו נותן בזה שום הגבלות, וכל אחד ואחד מישראל יכול להיות צדיק תיכף ומיד. איז דאס וואס משיח איז ניט געקומען, ביסטו אין דעם אליין שולדיק [=זה שמשיח לא הגיע, אתה עצמך אשם בזה]" (ויגש תשמ"ו).

ברשותכם, כמה מילים:

*

הרבי התווה את הדרך, "ובמה מתבטאת עבודה זו, הרי זה גם-כן בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור". ובהמשך בפרטיות יותר, "מבין כל דרכי התורה", "ההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש". ובפרטיות עוד יותר, "להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו' לקבלת פני משיח צדקנו, על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו . . לכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל כלל".

ואם נתמקד בשורות האחרונות, ונשאל בכנות, איפה זה ואיפה אנחנו, ולמה?

איזה עוצמה של פעולות היה צריך להיות בענין הזה, לאיזה היקפים היינו אמורים להגיע בכל הזמן שעבר, מה המרחק בין הרצוי והמצוי, ושוב, מדוע?

"ויאמרו איש אל רעהו, לא כן אנחנו עושים. היום הזה יום בשורה הוא, ואנחנו – מחשים!"

*

משתף מהרהורי ליבי, כמה נקודות, מכמה כיוונים:

לפני עשר שנים היה לי הזכות לתת אצבע בקמפיין אייכה תשע"א. הקמפיין שחשב מחוץ לקופסא, יצא מהכללים והחוקים המקובלים, הרעיד את האדמה, הקפיץ את הלבבות, והעלה את הנושא של משיח לראש הכותרות, בכל הכוח. הקמפיין העיז להכיר בעובדה, שיש בינינו סגנונות שונים, ואם תרצה, דרגות שונות. וזה שהיותר טוב הוא יותר טוב, זה לא אומר שהטוב הוא לא טוב. ואפשר לתת לכל אחד (או, לעורר כל אחד) לתת את הכי טוב שהוא יודע לתת, בתדר שהוא יודע לתת.

האם יש עוד מישהו כמוני שחושב שקו הפעולה הזה יכול להוביל אותנו למקומות אחרים לגמרי, או שבאמת עדיף להמשיך בקווים השגרתיים, בצמוד לכללים הידועים, עם התוצאות הצפויות מראש?

אשתקד, בתקופה שבין ר"ח כסלו ליו"ד שבט, התפרסמה בעיתון כפר חב"ד סדרה של שניים או שלשה כתבות, שלא היה בהם דבר מלבד ליקוט מרוכז של קטעי שיחות אודות משיח, כולל ובפרט מהשיחות הכי אחרונות, והכי עוצמתיות, בלי הסברים ופרשנות, מלווים בתמונות הקשורות לדברים שנאמרו בפנים, ומוגשים בצורה שמדגישה את הנושא ומציבה אותו במקום הראוי לו.

מתברר שזו יוזמה של אברך אכפתי אחד, החפץ בעילום שמו, שהעניין חשוב לו. ועלתה בדעתו סברה פרועה, מחוץ לקופסה, שבמקום להתלונן על כך שהעיתון לא מספיק מדגיש את הנושא, ובמקום להחזיק חשבון עם העיתון על מה שנכתב בו בהזדמנות כזו וגם אחרת, אפשר פשוט לפעול חיובית, שהוא כן ידגיש. וגם אם זה לא יהיה לפי הכללים, עם הניסוחים המתאימים, אבל העיקר הוא שהדברים של הרבי יגיעו שוב ושוב לאנ"ש וסביבתם. ומסתבר שגם מבחינת המערכת לא היו זקוקים למאמץ מיוחד להכיל את הרעיון, אלא להיפך, בחפץ לב ובשמחה.

ובשבילי זה עוד דוגמה לגישה הנ"ל, להכיר בטוב שכל אחד יכול לתת, וללכת אתו. במקום להתבצר במה שאני חושב שהוא הכי הכי טוב.

דיברנו על זה פעם, על אותו לילה מתוח ב-770, כשמשמר המקדש עמד הכן לשמור על ה'יחי' שעל הקיר. למחרת פגש אותנו אברך חסידי ושאל אותנו, במה אתם עסוקים, איפה נמצאת פנימיות הנפש. בלהשתדל שיהיה 'יחי' על הקיר של 770, או להשתדל שיהיה 'יחי' במוח ולב של הנמצאים ב-770.

וכשאני חושב על זה שוב, השאלה הזו נשאלת בהרחבה יותר, אולי בדקות יותר. במה מונחים, בשמירת האינטרסים האלוקיים, שיהיה יחי על עמוד השער וכיו"ב, או במחשבה איך באמת אפשר לגרום לעוד כמה יהודים להיות מחוברים לענין?

כשאנחנו מסתכלים על ההנהגה של הרבי בהפצת היהדות והפצת המעיינות, האם אנחנו יכולים ללמוד מזה משהו לענייננו?

*

ובמקביל:

באיזור יו"ד-י"א שבט, ידידנו ר' אסי שיחי' שפיגל פרסם טור בגליון כפר חב"ד, תחת הכותרת שצריך להתעורר. בתוך הדברים הוא הואיל לומר את מה שכנראה עוד כמה כמוהו חושבים, אך לא הרבה מוכנים לומר בקול גדול, שהיתה כאן תרדמת. אנשים שהיו אמורים לפעול בענין של משיח בכל הכח, לא עשו זאת. וכנ"ל, צריך להתעורר.

הדברים נכוחים. אך יורשה לי להוסיף ולפרוט את הדברים לפרוטות קטנות יותר, בכדי לקרב את הבאתן לפועל. שמא אפשר למצוא סיבות לאותה תרדמת, שידיעתן תוכל לזרז את היקיצה מהתרדמת?

שמא יתכן שחלק מהסיבה הן תיאוריות שונות שמהלכות ומסבירות שאין בכלל תרדמת, כי בכלל לאו דוקא שצריך לעסוק בענין של משיח כפשוטו, ויש עוד הרבה דברים חשובים חוץ מזה. תיאוריות שיכולות להיאמר רק על ידי מי שקצת שכח מה בדיוק נאמר בשיחות הלוהטות. תיאוריות שצריך לקרוא להן בשמן ולהעמיד אותן במקומן?

[ובכלל זה, השיטה שאומרת שאיננו מבינים באמת הנאמר בשיחות, ואל לנו להתעסק במופלא מאתנו. ותסלחו לי על כך שאינני מצליח להימלט מהשוואה לדברי הנביא:

"ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא" וכפי שפירשו חכמינו, "לכם היו נביאות של כל נביאי ה כמו דברי הספר החתום, אשר אם יתנהו אל היודע לקרות ויאמרו לו קרא נא זה, וישיב הוא לאמר לא אוכל לקרות כי חתום הוא. והנה מוצא עילה ותואנה, לפי שאין רצונו לקרות. כי אם היה רצונו לקרות, היה משיב פתח החותם ואקראנה. וכן החכמים שבכם אומרים הלא יש בדבר ה דברים חתומים, ולזה לא יתנו לב עליהם. ואם היו חפצים בהם, היו אומרים להנביא פרש לנו זה הדבר הסתום" (ישעיה כ"ט, י. ובמצודת דוד)].

או שמא יתכן, שאם בהתוועדות חסידית, במקום לדבר בלהט על מה שכן צריך לעשות, עסוקים בלהט להבהיר מה אין לעשות, לשלול פעולות "שאינן כפי הכוונה", ולהתייחס לזה כאיסור הכי גדול שנעשה על ידי החוטאים הכי גדולים. פלא שאח"כ לא נשאר פניות בנפש לעשות את מה שכן צריך לעשות? או, פלא שאחרי דיבורים כאלו אנשים מעדיפים להתרחק ממ"ט שערי היתר, בכדי שלא להכשל בשער אחד של "איסורים" כה חמורים? האם ציפור יכולה להמריא, כאשר קושרים לה משקולות כבדות על הכנפיים?

ובסגנון אחר קצת: הרי כדי לפעול בשלימות, אנו זקוקים זה למעלותיו של זה. וגם בענין זה של משיח, אנו זקוקים לקבל זה מזה. אך אם מתכחשים למעלותיו של הזולת, לאכפתיות שלו, לתובנות שלו, לפעולות שלו, כיצד יכולים לקבל ממנו את מה שזקוקים לקבל ממנו?

*

למדתי לאחרונה את ד"ה "החלצו" רנ"ט:

"וכמו שנמצא בעוונתינו הרבים בדורות האחרונים בכל מקומות מושבות בני ישראל שיש חילוקי דיעות בכל דבר ובכל ענין מעניינים הכללים ובפרט בדברים שבקדושה שאי אפשר להתאחד. אדרבה מה שזה אומר אומר חבירו בהיפך, ומה שזה בונה זה מהרס . . ועל ידי זה נפסד הענין הכללי הנצרך ואינם מביטים על זה כלל".

אני רואה את המילים "הענין הכללי הנצרך", וחושב על "הענין הכי כללי ביהדות", והכי נצרך, ההכנה לביאת משיח צדקנו, שכעת מתבטאת במיוחד בענין של קבלת פני משיח, כמבואר בשיחות הנ"ל. והנני חושב לעצמי, שמא הדברים הנ"ל של אדמו"ר הרש"ב רלוונטיים לעניננו? שמא "הענין הכי כללי", נפסד חס ושלום, דהיינו, שאינו נמצא כלל במקום שהוא היה צריך להיות?

אם נשתמש לצורך הענין בהגדרה של "אורות דתוהו בכלים דתיקון". יש בינינו מי שמסוגל וצריך לתת את האורות דתוהו, ויש מי שמסוגל וצריך לתת את הכלים דתיקון.

אבל אם האורות לא מצליחים לתקשר עם הכלים, והכלים מצידם מפנים גב לאורות, אז האורות אכן מאירים, אך הפעולה בעולם מדודה ומוגבלת, ולפעמים גם נשברים כלים. והכלים, לפחות אותם כלים ששייכים להרגיש אור, מתוסכלים מזה שהם לא מצליחים להתרומם למשהו יותר גבוה. ובינתיים, "הענין הכללי הנצרך" – נפסד.

והדברים עדינים, לא יודע כמה הצלחתי להגדיר אותם נכון, יבואו חכמים ממני ויגדירו יותר מדוייק. אבל הרעיון הכללי מובן.

*

אחים! די לחשבונות, לתירוצים, לתיאוריות, לכללים. הגיע הזמן כבר להתפשט מהמציאות שלנו. יש רק דבר אחד ויחיד, השיחות של הרבי והשליחות של הרבי. והיא צריכה כבר לקרות, והיא תקרה רק על ידי כולנו יחד. "שכל השלוחים יתאחדו ויכנסו בזה".

אני מאמין!