השליח הניסי במרכז הרפואי • אבריימקה אייזנשטיין בטור אישי

אבריימקה אייזנשטיין, מגזין פסחב"ד אינפו

חמישה ימים של שהות במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, זכיתי ללוות את אשתי, בלידת בתנו הראשונה – מתנה מרגשת ויקרה שקיבלנו מלמעלה.

לצד הרגעים העוצמתיים והרגשיים, נחשפתי לראשונה – מקרוב – למה שרבים שומעים עליו, אך רק מעטים זוכים לחוות: שליח של הרבי בבית הרפואה. פועלו המופלא של השליח המסור הרב שמואל טורקוב, איש של נתינה ואכפתיות, שמלווה ומשמש כבית חם בלב לאלפי מאושפזים ובני משפחותיהם, מתוך מסירות שאין לה גבול.

אתחיל מההתחלה ואנסה להכניס בשורות שלפניי מקצת מתחושתיי, מתוך הכרת הטוב לבעל האכסניה.

מענה גשמי ורוחני כאחד

כשהגענו לבית הרפואה, לקראת לידה בעזרת השם יתברך, פניתי בשעת ערב, לשליח היקר במרכז הרפואי – הרב שמואל טורקוב, בהודעת וואטסאפ פשוטה, "האם יש מקום כשר לאכול סמוך לבית הרפואה"? מיד נענתי במספר טלפון להזמנת משלוח לרמב"ם של אוכל כשר. שלחתי 'לייק' והמשכתי הלאה, מבלי לדעת שזו רק ההתחלה.

למחרת בבוקר, פניתי שוב לשליח בהודעה; "איפה יש כאן מקווה והאם יש אופציה אולי להניח את התפילין שלך.. (שלי נשארו בבית)"? ומיד קיבלתי מיקום למקווה ומענה נדיב לתפילין.

כשהגעתי למקווה, הגלגלת בכניסה הייתה נעולה. הרב טורקוב הפנה אותי לשליח הרב ישי קלי היקר, שמיד התפנה לעזרתי, ואף אמר לי "קח מחנות הירקות הסמוכה, עשר ש"ח לכניסה למקווה, תגיד לו שזה על הרב קלי". לא הכרתי כזו רגישות.

החולצה והכרית שלי – שלך!

בהמשך, פניתי אל הרב טורקוב שוב, והפעם לא היה כזה נעים.. מתוך כל ההכנות ללידה, לעצמי לא ארגנתי מאומה. ירדתי לקנות דברים בסיסיים במתחם 'סגול' מתחת בית הרפואה, אך חולצה לבנה לא הייתה.

"מה נשמע, איפה יש פה חנות קרובה שאפשר לקנות חולצה לבנה?" כתבתי לו בהודעה, "משהו שהכי קרוב לרמב"ם, לא מצאתי בסגול במתחם למטה".

ושוב הוא עונה במיידי, בטון נעים ורגוע, "לא נראלי שיש משהו באיזור.. אם אתה תקוע ואתה צריך חולצה עכשיו, אני יכול להביא לך חולצה שלי, איזה מידה אתה?"…

זה לא נגמר. בצהרי יום שישי, סמוך לכניסת השבת, שיתפתי אותו שנגמרו כריות השינה במחלקה ובמחלקות הסמוכות מפאת עומס רב, ושאשתי מתקשה לישון בעקבות כך.

את התשובה כבר לא ראיתי כי נרדמתי. קרסתי על הכורסא בחדר קצת לפני שבת.. אך כשהתעוררתי סמוך לשבת, נדהמתי. אשתי מספרת לי שהרב טורקוב היה פה והביא כריות מהבית שלו וגם מפתח עבורי לחדרי האירוח ללילה. בלי מילים. פשוט לב ענק.

שבת של בית – גם בלב בית הרפואה

את סעודת השבת המרגשת בבית הרפואה, קשה להעביר במילים. חדר אוכל ענק מלא בבני משפחות המאושפזים, עמוס באוכל כשר ומפנק, שחיטת ליובאוויטש ובכשרות מהודרת, באווירה ביתית ומחממת לב.

לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת שבקומה הראשונה של בית הרפואה ולחיצת 'גוט שבת' חמה מהשליח, ירדתי יחד עם אשתי, לקומת הכניסה – אל חדר האוכל.

חשבנו אולי לערוך סעודה פרטית, אבל כשנכנסנו לאולם הענק – הבנו שאנחנו נשארים. אווירה של קדושה, משפחה, חום ואכפתיות עטפה את המקום. הרבנית חנה טורקוב קיבלה אותנו בחיוך, דאגה לנו לשולחן – והלב התמלא.

להודות ולהלל – על ניסך

אחרי סעודת שבת מרוממת, האווירה סביב השולחן הפכה לשיח פתוח ומעניין, עד שהגיע רגע שהותיר בי חותם עמוק. הרב טורקוב הזמין אותי לדבר: "אבי הבת מוזמן לשאת דברי ברכה ולשתף על הניסים".

נעמדתי. לא הכנתי כלום מראש. אבל באווירה כל כך מיוחדת ומרוממת, עלו בי זיכרונות מתקופה לא רחוקה בה אני ואשתי זכינו לצאת לשליחות בגואטמלה. אז, עמדנו מהצד של השלוחים. כעת, מצאתי את עצמי בצד של המקבל. חוויה חזקה ועוצמתית, ואת תחושותיי שיתפתי. וכמובן, שיתפתי על נס הלידה של בתנו הראשונה, מתנה נפלאה שקיבלנו מהשמים.

ופתאום – מבט אחד, פנים מוכרות. אני מזהה מישהו בקהל. פניתי אליו: "מה השם שלך?" – "ליאור", הוא ענה בחיוך. פלאשבק מיידי: אני, בחור צעיר בישיבה גדולה, עומד מדי שבוע בכניסה לקניון בטירת הכרמל, מניח תפילין לעוברים ושבים. וליאור הצדיק הזה – מגיע עם הקורקינט, מניח תפילין – שבוע אחר שבוע.

ליאור התרגש גם הוא. ישבנו, התוועדנו, דיברנו על החיים, והוא אף החליט לכתוב מכתב לרבי באגרות הקודש – ולבקש ברכה לסיבה שבגינה הגיע למקום הזה.

סיכמתי את דבריי סביב השולחן במסר מהותי מחודש ניסן: "ניסי ניסים", והתחושות הפכו מהר מאוד להתוועדות חסידים של ממש. כאשר עוד ועוד משתתפים מספרים את הנס האישי שלהם.

בין הסעודה לדירה: גילוי נוסף של שליחות מסורה

לאחר הסעודה עלינו בחזרה למחלקה. אשתי נרדמה, ואני ירדתי שוב למטה – לחדר האוכל, אולי אמצא את הרב טורקוב, כדי שלא אלך לבד לדירת האירוח (לבקשת אשתי).

השעה כבר הייתה אחרי 23:00 בלילה. למרות השעה המאוחרת, הרב טורקוב ומשפחתו טרם נחו: הם עסקו בניקוי ובארגון חדר האוכל לאחר סעודת השבת הגדולה.

ניגשתי אליו ושאלתי בזהירות אם יוכל ללוות אותי לדירה. הוא חייך מיד והסכים – בפשטות ובשמחה.

את הדרך הקצרה ניצלתי לשיחה. התעניינתי מעט בפעילות שלו – ומיד נחשפתי לעולם רחב של שליחות יומיומית, שמתרחשת מתחת לפני השטח.

"רק השבוע חילקנו מעל אלף מצות לעובדים פה בבית הרפואה", הוא משתף אותי כבדרך אגב.

שאלתי מה עוד הם עושים, והוא ענה – בעדינות ובטבעיות שמאפיינת אותו: "אנחנו כאן כל השנה – מלווים, תומכים, נוכחים. דואגים ליהדות חיה בלב בית הרפואה. יש לנו דירות אירוח כמו זו שאתה הולך לישון בה עכשיו, סעודות שבת וחג, מערך מתנדבים שמחלקים קפה ועוגות בכל מחלקה ואגף. אנחנו גם מפעילים פעילות עם ילדים מאושפזים, וגם מפגשי תמיכה שבועיים לנשים במצב רפואי מורכב, כמו אונקולוגיה או שמירת הריון".

הוא הוסיף גם על הפעילות הענפה מול צוותי הרפואה, ואפילו לא הספיק לסיים – וכבר הגענו לעבר הדירה.

"זהו, כאן אתה ישן. תרגיש בבית", הוא אומר לי. ואני מרגיש – שבאמת, יש פה לב. בלב בית הרפואה. המקום שבלב – בזכותם.

מקום בלב – לא בסיסמה

מול הכניסה הראשית למרכז הרפואי רמב"ם, עומד מתחם מיוחד – "מקום בלב". אלו לא רק חדרי דיור – אלא תחושת בית אמיתית, עטופה באהבה. חדרים מרווחים, מצוידים היטב, מאובזרים בכל הנדרש לשהייה נוחה – והכול בחינם, ללא בקשת תמורה. ממש כך.

לאחר שלושה לילות ללא שינה, מכיסא לכיסא בבית הרפואה – המיטה הפשוטה אך הנעימה שקיבלתי שם הרגישה כמו הצלת נפשות. זה לא רק המיטה. זו התחושה שאתה לא לבד, שמישהו דאג לך – באמת. לא מחויבות, לא דרישה – רק לב פתוח.

במוצאי השבת, צילמתי כמה תמונות מהמקום. רציתי לתעד, אבל הבנתי – רק מי שחש את התחושה יודע מה זה "מקום בלב". זה לא מבנה. זה לב פועם, שפועל בלי הפסקה.

אפילו את המפתח שהחזקתי השבתי לאיש הבא בתור. כי המקום הזה – אף פעם לא עומד ריק. הוא תמיד מלא בפעולה, תמיד מוכן לקבל עוד אחד שצריך, עוד מישהו שזקוק לנשימה של רוגע. בפשטות, ובחסד אמיתי: "כל דכפין ייתי וייכול" – כאן זה לא רק בפסח. זה כל השנה, מכל הלב!

רק תודה – מכל הלב!

לכל שאלה – יש מענה. ולכל צורך – יש מי שעונה, מתוך אכפתיות, מסירות, ולב חם הבוער באש השליחות.

בלילות הארוכים, כשהעייפות פוגשת את הדאגה, כשסערת רגשות מציפה – הם שם. לא מחפשים תודה, לא מחפשים כותרת. הם פשוט שם. בשבילך. בשביל כולנו. רק להיות שליח. רק לעשות טוב.

ואני, מתוך הרגעים האישיים והעמוקים שחוויתי, רוצה לומר – תודה.

תודה לשלוחים האמיתיים, אלה שהופכים את בית הרפואה למקום עם לב. תודה על המענה הקטן והחסד הגדול. על השקט, האכפתיות, ההקשבה, ועל תחושת הבית – גם כשהלב טרוד.

בעולם שמרגיש לעיתים סוער ומטלטל, השליחות שלכם היא פשוט מקום של אור והיא – ללא ספק – מקרבת את הגאולה וקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

יישר כוח. ומכל הלב – תודה!