-
"כאשר בשיחת כ"ט שבט, סיום השבעה, הודיע הרבי על "תקופה חדשה" – או אז "נזכרו" החסידים, כי כבר בשתי ההתוועדויות הגדולות שלפני כן, בט"ו בשבט – ההתוועדות האחרונה שהתקיימה בימות החול – ובשבת פרשת בשלח י"א שבט, החלה לנשב רוחה של אותה "תקופה חדשה" • הרב שלום יעקב חזן בטור מיוחד לרגל כ"ב שבט • לקריאה
מנחם|כ״א בשבט ה׳תשפ״אהרב שלום יעקב חזן – חבר מערכת "אוצר החסידים" ועורך מגזין 'בית משיח'
ערב יום–הכפורים תשמ"ח אחר תפילת מנחה. קהל האלפים ממלא את הזאל הגדול של 770 מפה לפה. מאותם רגעי–שגב בהם נרגש באויר "בבית אלוקים נהלך ברגש". והציבור הענק מקשיב באימה וביראה לדברים שמשמיע הרבי, בברכה של ערב יום הכפורים.
הרבי מתעכב על מעלת יום כפור בכלל, ומעלתו של ערב יום–כפור, ועובר לביאור נפלא בשיעור החומש היומי, המתקשר בדרך מופלאה לסיום מסכת יומא. ומשם, ממשיך בביאור שיעור הרמב"ם היומי בדיני טהרה: כאשר כלי חרס לא נועד לשמש בתור כלי קיבול (אף אם צורתו מאפשרת זאת) "זאגט דער רמב"ם אז דער דין איז [= אומר הרמב"ם שהדין הוא]" – "אינו מקבל טומאה כלל, לא מן התורה… ולא מדברי סופרים"…
לפתע, פורץ הרבי בבכי…
רעד חולף ומחשמל את הכל. אף אחד לא מבין, מה סיבת הבכי בעיצומו של הסבר יבש לכאורה ב'נגלה'… ודווקא משום כך, מחלחלת ההבנה, שמשהו אחר, טמיר ונעלה מהבנתנו, מתרחש כאן.
והרבי ממשיך, "…כל אחד ואחד מישראל הוא בדוגמת כלי חרס, שכן, אף שיש לו "בית קיבול", שהרי מקבל כל ברכות הקב"ה, כל טוב גשמי וכל טוב רוחני, מכל מקום, "לא נעשה לקבלה", דמכיוון ש"אני נבראתי לשמש את קוני" – נמצא, שבהיותו בית קיבול לכל הברכות אינו בשביל עצמו, שנעשה לקבלה, כי אם, בכדי לשמש את קונו, ועד שבטל במציאות לגמרי ("אויס מציאות"), וכל מציאותו אינה אלא "ישראל וקודשא–בריך–הוא כולא חד", "איין זאך מיט עצמות ומהות"… ולכן "אינו מקבל טומאה כלל"… שיהודי אינו בגדר של היפך הטהרה כלל"…
בדרך, על שדירת קינגסטון, בין טבילה לסעודה, כשה"תוונא דלבא" עדיין גועשים מבפנים, מספיקים להחליף עוד כמה מילים.
– "נו, שמעת את השיחה…"
– "הבכיות… מורא'דיק…"
• • •
רק אחרי כ"ב שבט התחילו להבין…
בימים ובשבועות שלאחר הסתלקות הרבנית, בכ"ב שבט תשמ"ח, החלו החסידים "לפקוח את העיניים" ולהבחין ברמזים הרבים שהיו על כך בשיחות–הקודש ובהנהגתו המופלאה מתחילת אותה שנה. אט אט הלכו החסידים לאחור, וגילו את הרמזים. תחילה, את המפורשים יותר והסמוכים מבחינת הזמן.
באור פני מלך חיים
ראשית בלט לעין הסיום המאויים של היחידות הכללית, יום לפני הסתלקות הרבנית, בפסוק "באור פני מלך חיים". וידוע ביאורו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע על הפסוק (סה"מ תרע"ו ע' קיז): "הפירוש הוא שהחיים הנמשכים מבחינת אור פני מלך חיים הן בחינת חיים נצחיים … והוא להיותם חיים עצמיים היינו אור עצמי ומהותי לכן הן חיים נצחיים".
[ימים ספורים אחר כך, יסביר הרבי ששמה של הרבנית חי' מושקא מרומז במילה חיים…].
ערב שבת שלפני כן – ב"ליקוט" השבועי לפרשת יתרו מורה הרבי במפתיע להוסיף קטע ממאמר אדמו"ר האמצעי, על כך שביום החופה נמשך "מקיף" עליון לחתן והכלה, המשפיע על כל ימי חייהם…
תקופה חדשה
כאשר בשיחת כ"ט שבט, סיום השבעה, הודיע הרבי על "תקופה חדשה" – או אז "נזכרו" החסידים, כי כבר בשתי ההתוועדויות הגדולות שלפני כן, בט"ו בשבט – ההתוועדות האחרונה שהתקיימה בימות החול – ובשבת פרשת בשלח י"א שבט, החלה לנשב רוחה של אותה "תקופה חדשה":
הרבי התייחס לכך ש"אין הזמן גרמא" לענות כעת לכל אחד בפרטיות ואף לא לאשר קבלת המכתבים, ולפיכך, יש לפנות בשאלות השונות, בהתאם לענין, לרופאים מומחים, ידידים מבינים, או ל"עשה לך רב". הרבי הוסיף, כי על ידי "התקשרות האמיתית לנשיא הדור" – "זוכים לכוון לרצון הרב" וכו' (הציטוטים מה"מוגה" של התוועדויות הנ"ל).
דברים דומים השמיע עוד קודם לכן, בהתוועדות שבת פרשת שמות (בחלק הבלתי–מוגה), בהתייחסות פרטנית לספיקות המתעוררים "בקשר לאופני פעולת השליחות" – שיש נתינת כח לשליח שיוכל להחליט על פי שיקול דעתו בהתאם לאמת, באופן המתאים לכוונת המשלח. אבל, מוסיף הרבי ואומר: שלזה צריך להיות מקושר ודבוק למעלה, על ידי תנועת ההודאה והביטול, היינו לחזק ההתקשרות והדביקות בהקב"ה.
ערב ראש השנה
למעשה, כבר מתחילת השנה ראו שינויים נפלאים בהנהגתו הק' של הרבי. ידוע, שבשנים בהם אירעו מאורעות איומים במשפחת בית הרב (לדוגמא: תשכ"ה, תשל"ח) – כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א לא סיים לקרוא את הפ"נ הכללי, בעת שמסרו אותו זקני החסידים. ואמנם, גם בשנת תשמ"ח לא סיים הרבי לקרוא את הפ"נ הכללי, בנימוק שמצד טרחא דציבורא הוא לא מסיים את קריאת הפ"נ.
ראש השנה
קבלה אצל חסידים, שכאשר יש עיכובים בתקיעות של ראש השנה – רמז הוא כי קטרוג גדול עומד על עם ישראל, ובעת התקיעות מנסה הצדיק, ראש בני ישראל, להלחם בגזרה ומנסה לבטלה. ואמנם, ביומו השני של ראש השנה, הבחינו חדי–עין בכמה שינויים בסדר התקיעות: לפני התקיעות התכסה הרבי בטליתו על גבי הפ"נים זמן ארוך מאוד (כחמש דקות). קשה לתאר את האוירה ששררה באותם רגעים ב–770. הכל חשו כי משהו עליון, שמימי, מתרחש מול עיניהם, ולא יכלו אפילו לנחש על מה מתחולל המאבק.
אחר מכן, בעת התקיעות, התקשה הרבי בתקיעה בשופר, ועבר לשופר אחר…
כבר ביום הראשון של ראש-השנה כאשר אמר לפני התקיעות את הפסוק "ערוב עבדך לטוב", אמר בקול "אל בל יעשקוני זדים"!
עתה ישנה המשכת המלכות בעולם באופן דהתיישבות ובתכלית השלימות.
במאמר של ראש–השנה (שתמיד ראו בו אות וסימן ו"המשכה כללית" לכל השנה) – פותח הרבי בדיבור המתחיל "ויכולו... ויכולו הוא מלשון גמר…" – התחלה נדירה ביותר וכמעט חסרת תקדים במאמרי ראש–השנה, להם "התחלות" קבועות מימים ימימה. אכן, "ויכולו" לתקופה אחת, ופתיחה של תקופה ועבודה חדשה.
גם בתוכן המאמר, מבאר הרבי על ג' דרגות בספירת המלכות, וג' דרגות בחידוש יש מאין הנפעלים על ידי עבודת ישראל. ובהמשך אומר הרבי דבר נפלא, שג' דרגות אלו הם כנגד ג' המלכים (נשיאים) דחסידות, הבעש"ט והרב המגיד ורבינו הזקן. ומסיים: "שעתה כבר ישנה המשכת המלכות בעולם באופן דהתיישבות ובתכלית השלימות. שזהו ענינו של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, הפצת המעיינות בתכלית השלימות, היינו שהמעיינות עצמן יומשכו באופן דהפצה ובכל מקום עד לחוצה שאין מחוץ הימנו, ועד שעל ידי זה לא נשאר מקום שאין בו מעיינות".
ועל מה מדבר הרבי בשיחה השניה של התוועדות ראש–השנה? על "הנהגת רבותינו נשיאנו, שבערב ראש–השנה, סמוך לראש–השנה, היו נכנסים לשוחח זמן מה עם זוגתם הרבנית"…
שמחת תורה
מי שהיה בשמחת תורה תשמ"ח אצל הרבי – לא ישכחהו לעולם. כל הגילויים שהיו לפניו ולאחריו – כולם התגמדו מול הגילויים הנעלים שהיו מנת חלקם של החסידים בשמיני–עצרת ושמחת–תורה תשמ"ח. אם הפתגם "דל העט מלתאר" יכול להיות נכון – זה רק על ימים אלו.
שיא השמחה הייתה לאחר אמירת הפסוק "כי מציון" בפעם השלישית:
הרבי הסתובב לכל העברים, והביט על כל אחד מהנוכחים. כמו כן עודד הרבי בתנועות מיוחדות אנשים מסויימים. באופן מיוחד הביט הרבי על הזקנים שעמדו למרגלות הבימה ופניו קרנו בשמחה גדולה ועצומה. היו אף ניגונים שהרבי מלך המשיח השתתף בהם בפיו וכן בכל מיני תנועות מיוחדות ומעניינות: בעיצומה של השירה השעין הרבי את ראשו על ידו בתנועה של מנוחה, וכשחיוך רחב על שפתיו רמז בכך לכמה אנשים שיתעוררו…
לכמה אנשים סימן הרבי בתנועת תמיהה על שאינם שרים, ואחר כך עשה בידו תנועת ביטול. לד"ר ווייס סימן הרבי בחיוך רחב, למדוד את הדופק…
כך זה המשיך בהקפות, והן הסתיימו רק כעבור שלוש שעות! השמחה הרקיעה שחקים, וזקני החסידים אמרו שמי שלא היה בהקפות אלו – לא היה בשמחה בימיו!
גם למחרת, בליל שמחת תורה, הרקיעה השמחה שחקים, והגיעה לשיא לקראת הסיום, כאשר בסיום ההקפה השביעית עלה הרבי במפתיע על בימתו כשספר התורה בידיו הק', החל לשיר "ופרצת", ורקד כך משך זמן ארוך בשמחה רבה ועצומה, כשהוא מעלה את ספר התורה אל על ומורידו. כך, פעמים רבות.
אחדים מהחסידים טענו אז, שהקפות אלו הן 'פיצוי' על ההקפות של תשל"ח, שהשנה מלאו להן עשור…
אך בליל שמח"ת תשד"מ הסביר הרבי את פשר העניין בשינוי ההנהגה בהקפות דליל שמע"צ דשנה ההיא, שנערכו באופן של שמחה גדולה ביותר, למעלה ממדידה והגבלה:
"נמצאים אנו בזמן שבו "עמך ישראל צריכים שמחה", שהרי ניסו כבר את כל הדרכים האפשריות כדי לבטל את כללות ענין הגלות "דאלאי גלות". ולא נותרה אלא האפשרות היחידה – לבטל את הגלות על ידי שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה!"
הרבי הסביר שמצב בני ישראל בכלל, בגלל ש"אם ראית מלכיות מתגרות אלא באלו צפה לרגליו של משיח", ובמיוחד המצב בארץ הקודש, וכן ההשתדלות בשחרור יהודי רוסיה – כל עניינים אלו יש לפעול על ידי שמחה!
כינוס השלוחים
בכינוס השלוחים העולמי הראשון של אותה שנה, מחלק הרבי לשלוחים מאמר המתחיל עם (ובהתוועדות ש"פ ויצא שלאחריו מדבר באריכות על) הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי"…
חלק מהדברים הם כמעט דברים שבבחינת "לבא לפומא לא גליא". שהרי, ממש לפני אותו כינוס השלוחים – שבאותה שנה היה פעם הראשונה "העולמי" – מחלק הרבי בכ"ף מרחשוון את המאמר "החלצו", העוסק בשליחות–מלחמה האחרונה של משה רבינו, ואחר כך מכנס את כל השלוחים…
רמז נורא: מסירות נפש להצלת אילן תורת החסידות
אולם, עד כמה שהדברים עד כה נשמעים מאויימים ושמיימיים – הרי בכינוס השלוחים שלאחר מכן, בשנת תשמ"ט, בשיחה (של ר"ח כסלו ושבת תולדות) בקשר לסיום ספר–התורה שכתבו נשי חב"ד לעילוי נשמת הרבנית – הבליע הרבי עוד רמז נורא, שהעניק מימד שונה לחלוטין לכל הנושא.
הרבי האריך על מעלתן של נשי ישראל בכלל, והמודגשת בפרט בפרשת השבוע ובראש–חודש. ובקשר לכך הזכיר (התוועדויות תשמ"ט ח"א ע' 383 הע' 87): "שגם בימים טובים דחודש כסלו מודגשת מעלתן של נשי ישראל . . ויש לומר על–דרך–זה בנוגע למועדים החסידיים – מסירת נפשה של הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה (בתו של רבינו הזקן ואמו של הצמח–צדק) להצלת אילנא דחיי דתורת החסידות"…
ההשוואה המצמררת לרבנית דבורה לאה, שמסרה את נפשה כתחליף לרבינו הזקן – פתחה צוהר להבנה חדשה במהותו של כ"ב שבט: מפני שבשנת תשמ"ח הייתה אמורה להתחיל "תקופה ועבודה חדשה" נעלית באין–ערוך, התעוררו על כך קטרוגים שונים – והרבנית הצדקנית מסרה איפוא את נפשה "להצלת אילנא דחיי דתורת החסידות"…
סיפרה מרת אסתר שטרנברג, שזכתה להמנות על המעגל הקרוב של הרבנית שהיו אחראים על טיפולה הרפואי, שביום כ' שבט, (יום (!) לפני הסתלקות הרבנית) המליצו הרופאים על טיפול דחוף בבית רפואה, אך הרבנית דחתה את הטיפול וההליכה לבית הרפואה ביום, וגם ביקשה מהרופא שלא יספר לרבי מאומה ממצבה, היות ובערב זה אמור הרבי לקיים יחידות כללית עבור האורחים שהגיעו לרגל יו"ד שבט, וכאשר הרבי ידע ממצב בריאותה – יבטל את היחידות, והרבנית אמרה שהיא לא רוצה שהאורחים יפסידו את ההזדמנות החשובה הזאת! מי יודע אם דחיית הטיפול ביום דרדר את מצבה וגרם להסתלקותה… פעולה אחרונה זו של הרבנית בעלמא דין, מסמלת את מסירות נפשה במשך כל ימי חייה עבור כלל ישראל!
באם כנים הדברים, הרי שהם נותנים משמעות פנימית ועמוקה יותר לדברי הרבי אודות הרבנית הצדקנית ע"ה (בשיחה הידועה דמוצש"ק פ' תרומה תשמ"ח):
"המענה של הנפטרת ש"האבא (הרבי) ביחד עם ספריו וכל העניינים שייכים לחסידים", היא אמרה זאת לאומות העולם [במשפט הספרים], ו"כן יקום", גם אינם יהודים התחשבו עם זה, עד שזה נהי' פסק-דין שלהם, ומצד עניין הגלות יש לזה מקום גם באמיתית העניינים.
ומזה מובן, שחסידים וכל החסידים וכל אלו שיש להם קשר עם חסידים, עם כל ענייניהם, שייכים לכללות עניין החסידים!"
כאשר מתבוננים שמכל המעלות והפעולות של הרבנית כל משך ימי חיי', בחר הרבי לפרסם ולהתייחס רק לפעולה זו, יש לומר כי במילים ספורים אלו ביטאה הרבנית את שאיפתה ומציאותה העצמית – "כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה" – מסירת חיי' וכל ענייני', להצלת אילנא דחיי דתורת החסידות, והמשך נשיאותו הנצחית של נשיא דורנו עד ביאת גואל צדק!
[ואכן, בעדות שנתנה הרבנית הרבנית הצדקנית במשפט הספרים, אמרה הרבנית מילים מצמררות, שביחס לספרים היא מתה, כדוגמת אחותה הרבנית שיינא שמתה! וחודשים ספורים לאחר חזרתם של הספרים למקומם ב-770 – נסתלקה הרבנית!]
באותה שיחה – ר"ח כסלו – אומר הרבי דבר נפלא אודות תפקידן של נשות רבותינו נשיאינו, ואמר שכשם שפעולת האבות בעולם נתבצעה על ידי האמהות, כך גם "פעולתם של נשיאי החסידות קשורה עם (ונפעלת על ידי) הרבניות הצדקניות!"
[גם בשיחות שלאחר הסתלקות הרבנית, כשהרבי דיבר על מעלת הרבנית, הוא הדגיש בעיקר את יחוסה הרם – היותה בתו של הרבי הריי"צ, שאצל בת ישנו כח האב יותר מאשר אצל בן! הרבי מבהיר שמהותה של הרבנית היא הקירוב והדביקות לנשיא הדור! הרבי ממשיך ואומר שפעולת הזכויות והכוחות שלה נמשכים לכל אחד ואחת מישראל הן בענייני הנשמה והן בענייני הגוף].
חג הגאולה י"ט כסלו
בהתוועדות חג הגאולה י"ט כסלו אמר הרבי מאמר ד"ה א"ר אושעיא צדקת פרזונו בישראל. המאמר מיוסד על מאמר זה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ שאמרו בחג הגאולה י"ט כסלו תרפ"ט, בעיצומם של שבעת ימי המשתה של כ"ק אדמו"ר מה"מ והרבנית הצדקנית [יצויין, כי בשנה זו, לקראת י"ד כסלו, הורה הרבי להדפיס שוב את קונטרס "דרושי חתונה". בימי ההסתלקות של הרבנית הזכיר הרבי כמה פעמים ששבעת ימי המשתה הן כנגד שבעת ימי האבלות. והמבין יבין].
המאמר בד"ה זה נאמר כמה פעמים על ידי הרבי במשך השנים. ובשיחת ש"פ וישב תשי"ד, אמר הרבי אודות היחודיות דמאמר זה:
"בכלל אין זה פלא – אומר הרבי – שמצינו אצל רבותינו נשיאנו שחוזרים ואומרים מאמר שכבר נאמר בדורות שלפני זה, כי אמירת דא"ח על ידי הרבי, אינו רק בשביל שיבינו את הדברים יתעמקו בהם, ויפיקו מהם הוראה בעבודה וכו', אלא יש ענין גם בהאמירה כשלעצמה: אמירת פנימיות התורה על ידי נשיא בישראל, החל מהרשב"י, ועל דרך זה על ידי הנשיאים שלאחריו מדור לדור. ומהעניינים בזה – שלפעמים אומרים הרביים מאמר חסידות כדי להסיר ולפרוץ ("דורכברעכן") ענין של העלם והסתר, ולטהר האויר, שעל ידי זה יוכלו להמשיך ולפעול ענין מסויים שנדרש במעמד ומצב זה.
ולכן לא יפלא שלפעמים חוזרים הרביים ואמרים מאמר ישן, ללא כל תוספת חידוש – כי כאשר חוזר ומתעורר מעמד ומצב הדומה להמעמד ומצב שבגללו הוצרכו לומר מאמר חסידות הנ"ל, חוזרים ואומרים מאמר חסידות זה, בשינויים המתאימים לשינויי הזמן והמצב, וכשם שבשעתו פעל אמירת המאמר את פעולתו, כן יפעל אמירת המאמר פעולתו גם עתה".
ההשפעה של נשיא הדור
בהתוועדויות דש"פ בא ובשלח, מאיר הרבי באור חדש על עניינו של מלך ונשיא הדור, שהוא "לב כל קהל ישראל", שנוסף על זה שהמלך מנהיג את העם, ומשפיע אליו כל צרכיו, שמצד זה נקרא "ראש הדור", הרי הוא גם משפיע אל העם מעניינו הוא, של המלך, וזה נשפע לכולם בשוה. בדוגמת החיות הנמשך מן הלב לכל אברי הגוף שהוא באופן שכל האברים מקבלים אותה החיות ועצם החיות. ומזה מובן גם בנוגע לנשיאי ישראל שבכל הדורות שבנוסף לההוראות שכל נשיא נותן לאנשי הדור [הן הוראות כלליות והן הוראות פרטיות], הרי הוא גם משפיע אליהם מעניינו הוא (של הנשיא).
וכיוון ש"הנשיא הוא הכל", כלומר שהנשיא כולל את כל ישראל, שנעשים מציאות אחת, מציאותו של הנשיא, לכן האחדות שנמשכת בבני ישראל ומתגלית על ידי הנשיא, היא לא רק באופן שכל ישראל הם קומה אחת שלימה, כמו ראש ורגל של גוף אחד, אלא יתירה מזה – נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות לגמרי, "האנשים הנשים והטף", בשוה, "השוה ומשוה קטן וגדול".
היחס בין העם ונשיא הדור
מוסיף הרבי בשיחת ב' ניסן תשמ"ח, עומק יותר על היחס שבין העם לנשיא ומלך:
הקירוב שבין המלך להעם הוא לא רק ביחס להמשכת החיות דכל העם, שמקבלים חיותם מהמלך, אלא גם לאידך גיסא – שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם", כלומר, אף על פי שנקראים "עם, מלשון עוממות . . רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) פועלים הם את המלכות – המלך.
וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך", שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של מלך.
על פי זה מובן גם בנדון דידן – "חיים" שנה לנשיאותו של נשיא דורנו:
נוסף על האמור לעיל על דבר ההוספה בענין החיים (מידי שנה בשנה, ועל אחת כמה וכמה בשנה זו שסימנה "חיים") לכל אנשי הדור על–ידי נשיא הדור – הרי גם אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה "יחי המלך".
. . ויש להוסיף, שאצל מלך המשיח מודגשת יותר שייכותו לכל אחד ואחד מישראל (נוסף לכך שכל מלך הוא "לב כל קהל ישראל") – שלכן, בכחו וביכלתו דכל אחד אחד מישראל לפעול הענין ד"יחי המלך".
. . והמעשה הוא העיקר:
יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות.
אירועים היסטוריים בשנים המסתיימות בח'
בשיחת ז' אדר תשמ"ח מקשר הרבי את פטירתה של הרבנית לשורת אירועים היסטוריים, שהתרחשו כולם בשנים ש'סימנן מסתיים בח', ובכך מאיר הרבי באור מיוחד את שנת תשמ"ח: “הטעם שמשתדלים לקשר ענין הנ"ל לשנה זו דווקא שסימנה מסתיים באות ח' (ה'תשמ"ח) – על פי המבואר בספרים, שכמה וכמה מאורעות מיוחדים אירעו בשנה שסימנה מסתיים באות ח' (כמו יציאת מצרים ומתן תורה בשנת ב'תמ"ח) מצד העילוי המרומז במספר ח' המורה על השלימות דלעתיד לבוא".
כלומר, שנים שמסתיימות באות ח' הן שנים מיוחדות מאוד, ובדרך כלל – בשנים אלו מתרחשים אירועים כבירים, המטביעים את חותמם על היהדות (והאנושות) כולה.
בהערה באותה שיחה מציג הרבי רשימה קצרה של אירועים: “ובפרטיות יותר, הן לטוב והן למוטב: ב'רל"ח – ירדו למצרים, ב'תמ"ח – יצאו ממצרים, ב'תפ"ח – נכנסו לארץ, ב'תתקכ"ח – בנין בית ראשון, ג'של"ח – חורבן בית ראשון, ג'ת"ח – בנין בית שני, ג'תתכ"ח – חורבן בית שני".
הרבי מדגיש, שבשנים אלו אירעו גם מאורעות טובים, וגם להיפך (לטוב ולמוטב): “ויש לומר, שהטעם לכך שגם ענין החורבן והגלות הי' בשנה שסימנה מסתיים באות ח' – מכיוון שתכלית ומטרת החורבן והגלות אינו אלא על מנת – ש'יבוא אריה כו' ויבנה אריאל'. היינו שעל ידי זה באים לתכלית העילוי דגאולה העתידה ובית המקדש העתיד….
ומוסיף הרבי בשולי הגיליון, שהמאורע דפטירתה [של הרבנית חי' מושקא] הי' בשנה שסיומה באות ח' מכיוון שהכוונה בזה היא על מנת שבשנה זו עצמה – ה'תשמ"ח – (תיכף ומיד ממש) – תהי' השלימות שהקיצו ורננו שוכני עפר – בגאולה העתידה (הקשורה עם מספר ח')“.
• • •
אז, בחודשים הראשונים שלאחרי הסתלקות הרבנית, נראו בעיקר הביטויים הגלויים יותר של ההנהגה החדשה (הפסקת ההתוועדויות בימות החול ומאידך התוועדות בכל שבת–קודש, תפילה עם הציבור ג' פעמים ביום, ועוד) – אך ברבות הימים הלכה והתבהרה מהותה הפנימית של התקופה והעבודה החדשה, ועד להתבטאות המפורשת של הרבי בשנת תשנ"ב על תוכנה של "התקופה השלישית" שהחלה בכ"ב שבט: "שלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) לגאולה" (קונטרס "בך יברך ישראל" סעיף יא).
במילים פשוטות: כאשר החלו הניצנים הראשונים של גילוי משיח בעולם בפועל ממש, הרי כדי לאפשר לנשיא הדור משיח שבדור לסיים עבודתו ולהביא משיח למטה מעשרה טפחים – היה צורך במעשה של מסירות נפש. והרבנית הצדקנית לקחה על עצמה את המשימה… "ושבתי בשלום אל בית אבי"…
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
תגיות: הרב שלום יעקב חזן, הרבנית חיה מושקא, כ"ב שבט