האם 'דוגמא אישית' זה להיות מושלמים?!

מאת הרב שלמה רייניץ – יו"ר מוסדות 'בית חינוך ליובאוויטש' בכפר חב"ד

מהי המטרה?

הפסוק אומר "חנוך לנער … גם כי יזקין לא יסור ממנה", מטרת החינוך, לגרום לנער להמשיך להחזיק בדרך בה חינכו אותו. לכן, תפקיד המחנכים הוא להשקיע את כל המאמצים כדי שהילד יפנים את הערכים עליהם הוא חונך. לדוגמא, בזמן התפילה תהיה לו ההכרה בערך התפילה, שהוא זוכה לדבר עם ה', ולכן תהיה לו התלהבות וחיות בתפילה שהוא ממש יהיה שמח ומאושר מכך.

חינוך שכזה גורם, שאם הוא יגיע חלילה לזמן נסיון, עלול להגרם לו חולשה בקיום המצות 'גם כי יזקין' והוא 'לא יסור ממנה' אלא בשמחה רבה ישאר חזק ויהיה מאושר מכך שעמד בנסיון בעז"ה.

הרבי מסביר זאת כך "תפקידם של ההורים לחנך את בניהם ובנותיהם באופן שירגישו את היוקר והחשיבות של התורה, שיהי' להם "געשמאק" בלימוד התורה, כך שתהי' להם תשוקה ללמוד פסוק וענין נוסף בתורה, או לקיים מצוה נוספת, ויעשו זאת באופן של חיות והתלהבות – כדבר חדש, כפי שרואים את גודל ההתענינות החיות וההתלהבות של ילד קטן בנוגע לכל דבר חדש."

'אם עושים’ או ‘איך עושים’?

שאלו פעם את הרה"ג הרב משה פיינשטיין זצ"ל בנושא ה'דוגמא האישית': הרי רוב היהודים שהיגרו לפני מספר דורות לאמריקה, הקפידו במסירות נפש על שמירת השבת, ושילמו על השבת מחיר כבד מאוד. כיצד קרה, שה'דוגמא האישית' של אותם הורים לא עמדה לבניהם אחריהם ורובם הגדול נטשו את שמירת השבת הקדושה?!

השיב הרב פיינשטיין, שדווקא בגלל שאותם יהודים 'מסרו נפשם' על שמירת השבת, לכן בניהם אינם שומרים שבת. הא כיצד?

כי אותם יהודים בעלי מסירות נפש באמת, פיספסו דבר אחד חשוב; כאשר יהודי מוסר את נפשו על מצווה ובנו רואה שהוא סובל וכואב את המצוות, הדוגמא האישית שהבן שלו רואה היא, שכאילו השבת היא זו הגורמת לאבא שלו כאב וסבל ח"ו, את זה הוא רואה וקולט. אבל יהודי שמוסר את נפשו על המצוה אבל הוא מאושר ושמח על כך שהוא עומד בנסיון, הדוגמא האישית שהבן שלו רואה היא שהשבת עבור אבא שלו היא אושר ושמחה ואת זה הוא קולט. הבן הזה יהיה מוכן לשמור את השבת גם במסירות נפש וזה יהיה כמובן מתוך שמחה וטוב לבב.

מהסיפור הנ"ל על שמירת השבת, ניתן להבין עד כמה ה’דוגמא חיה’ האישית של ההורה מתמקדת במה שהילד רואה ושומע,  זה גורם מכריע האם יש חיות ושמחה או אין, האם הילד רואה את ההתלהבות על פניהם? האם זה נשמע בקול שלהם? או שלאו דווקא.

מהי ‘דוגמא אישית’?

הכלל: העיקר לא מתמקד במה שעושים (!) אלא, במה שהילד תופס מנקודת המבט שלו.

הורים שמקיימים את כל המצוות בהידור רב, ומוסרים את נפשם וממונם, אבל אם הילדים לא רואים את זה על פניהם או בקולם ואולי אפילו פניהם חמוצות באותו הרגע או שהם צועקים בלחץ וכעס (ע"ע יום שישי), הם מפספסים את הדוגמא החיה עבור בניהם. ולא רק שאין כאן שום תועלת, אלא – אם זה באופן קבוע – יתכן וזה ממש נזק! הילדים רואים שכאילו המצוות הם הגורמות לצער ולחץ ח"ו.

וכך הרבי מסביר את ה'דוגמא חיה' בהמשך הציטוט הנ"ל "כדי שחינוך הבנים והבנות יהי' באופן המתאים – צריכים ההורים להתנהג בהתאם לכך, ופשיטא – שהנהגתם האישית של ההורים לא תהי' בסתירה לשיטה בה מחנכים את ילדיהם, כדי שלא תתעורר קושיא אצל הילד: היתכן שהוריו תובעים ממנו שעניני התורה יהיו אצלו "חדשים", בה בשעה שאצלם אין זה אלא באופן ד"מהיכי תיתי" – אדרבא: ההורים צריכים להראות "דוגמא חי'" מהנהגתם האישית."

מאיזה גיל זה פועל?

חינוך שכזה, נוגע לא רק בזמן שהילדים כבר מבינים את מה שהם רואים, אלא הנהגה שכזו אצל ההורים – קיום מצות בחיות ושמחה – עוברת וחודרת לילדים שלהם בעצם העובדה שכך הם נוהגים בפועל, כמאמר חז"ל 'מעשה אבות סימן לבנים', שמעשי ההורים פועלים שכך תהיה הנהגת הילדים.

ובלשונו של הרבי, בהמשך להנ”ל "התורה קובעת ש"מעשה אבות סימן לבנים", כלומר, לא רק בדוגמת "סימן" המברר את הדבר, היינו, שכאשר הבנים רואים את הנהגת האבות, יודעים הם ומבינים כיצד צריכים להתנהג, אלא יתירה מזו – בדוגמת "סימן" הפועל את אופן הנהגת הבנים, כי גם כאשר אינם שייכים עדיין לכלל הבנה, נוצרת אצלם השפעה מסויימת ע"י הנהגת ההורים."