מתוך שלא לשמה בא לשמה • הרב שלמה רייניץ

הרב שלמה רייניץ, מומחה בהקניית גבולות ומשמעת לילדים מתוך שמחה ושיתוף פעולה

האם הייתם מאלפים את הילד שלכם?

רוב ההורים יענו מיד: "בוודאי שלא". אילוף שייך לבעלי חיים, לא לילדים. ובכל זאת, כאשר מגיעים לנושא של פרסים, עונשים, שכר, הגבלות ותוצאות – יש הטוענים שאלו בדיוק אותם כלים של "מקל וגזר", ולכן אין להם מקום בחינוך.

זו טענה רצינית. אבל לפני שנדבר על הפרקטיקה, חשוב לברר את השאלה העקרונית: האם התמריצים באמת שייכים לאילוף, או שאולי הם דווקא חלק מהדרך הנכונה לחינוך?

יש הטוענים שהשימוש בפרסים ובעונשים אף מזיק לחינוך. אם ילד מקבל פרס על כך שאסף את המשחקים, התאפק מלהרביץ או קיים את כללי הבית, לכאורה הוא לומד שהוא עושה טובה להוריו, כאילו עצם העובדה שאבא או אמא ביקשו ממנו אינה סיבה מספקת לעשות את הדבר הנכון.

אם כך, כיצד ייתכן שכלי כזה יהיה חלק מחינוך אמיתי?

מה באמת מנסים התמריצים לשנות?

כאן נמצאת נקודת היסוד. כאשר ילד מתקשה לשתף פעולה, בדרך כלל הבעיה אינה שהוא אינו רוצה להיות טוב.

בעומק ליבו הוא רוצה לשמח את הוריו ולעשות את הדבר הנכון, אבל יש קושי שמונע ממנו להוציא את הרצון הזה אל הפועל.

הקושי הזה הוא הדחפים, המשיכה למה שנעים עכשיו והקושי לדחות סיפוקים.

בלשון החסידות הוא נקרא הנפש הבהמית. זה לא הופך את הילד ל'רע' חלילה, אלא משקף מאבק פנימי טבעי שכולנו מכירים – המאבק בין מה שאנחנו רוצים להיות, לבין מה שדחפים מיידיים מכתיבים לנו.

את מי "מאלפים" – את הילד או את הדחפים?

כאן נמצא ההבדל הגדול. התמריצים אינם באים לאלף את הילד, אלא לאלף את הדחפים שמפריעים לו. הם עוזרים לו להתגבר על הקושי שמסתיר את רצונו הפנימי, כדי שיוכל לעשות את הדבר שהוא עצמו באמת רוצה לעשות.

רק לאחר שהילד מצליח להתגבר ולעשות את המעשה הנכון בפועל, אפשר לעבור לשלב השני – לחבר אותו לערך, למשמעות ולרצון הפנימי שלו. לכן התמריצים אינם תחליף לחינוך; הם מאפשרים לתהליך החינוכי להתחיל.

כך מלמדת אותנו התורה

העיקרון הזה אינו רק רעיון חינוכי, אלא יסוד מפורש בתורה ובדברי חז"ל. ספר החינוך כותב: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות." פעמים רבות הלב אינו מוביל את המעשה – דווקא המעשה הוא שמוביל את הלב.

לאחרי שאדם עושה את המעשה הנכון, ליבו נפתח להבין את ערכו, להתחבר אליו ולאהוב אותו באמת.

זהו גם פירוש דברי חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה." אין הכוונה להישאר ב"שלא לשמה", אלא להבין את סדר הצמיחה.

בתחילת הדרך האדם פועל מתוך מניע חיצוני, ומתוך העשייה עצמה הוא מגיע בהדרגה לחיבור פנימי אמיתי.

כך היה גם במעמד הר סיני. עם ישראל אמר: "נעשה ונשמע", וחז"ל מדגישים את השבח בזה ש'הקדימו נעשה לנשמע'.

תחילה האדם עושה את הדבר הנכון גם כאשר עדיין אינו מחובר אליו לגמרי, ורק לאחר מכן הוא מבין, מפנים ומתחבר אליו, עד שהוא עושה אותו מתוך רצון, אהבה, שמחה ותענוג.

כך גם בחינוך

זו גם משמעות הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו." בתחילת הדרך מחנכים לפי מצבו של הילד, לפי כוחותיו ולפי הקשיים שאיתם הוא מתמודד, ועוזרים לו לעשות את המעשה הנכון גם אם הוא עדיין זקוק לתמריץ כדי להתגבר על הקושי.

רק לאחר שהמעשה כבר נעשה בפועל, הלב נפתח, השכל מבין והערכים נטמעים. אז מתקיים גם המשך הפסוק: "גם כי יזקין לא יסור ממנה." המעשה הופך להרגל, וההרגל הופך להיות חלק מהאישיות.

ומה לגבי הטענה שתמריצים מחלישים את הסמכות ההורית?

זו כבר שאלה אחרת. היא אינה נוגעת לעצם השימוש בתמריצים, אלא לאופן שבו משתמשים בהם. כאשר מפעילים אותם בצורה לא נכונה, הם אכן עלולים לפגוע בסמכות ההורית.

אבל כאשר משתמשים בהם נכון, הם אינם מחליפים את הסמכות אלא מחזקים אותה.

הדרישה של ההורה נשארת תמיד דרישה מחייבת והיא עומדת במרכז, בעוד שהתמריצים והגבולות פועלים ברקע כדי לעזור לילד להתגבר על הקושי שלו ולקיים את הדרישה בפועל.

לא קיצור דרך – זו הדרך שהתורה מלמדת

התמריצים אינם קיצור דרך – הם הדרך הסלולה שהתורה מתווה לנו כדי לחבר בין מעשה ללב.

תחילה עוזרים לאדם לעשות את המעשה הנכון, מתוך המעשה נמשך הלב, ומתוך הלב נפתחת הדרך להבנה, הזדהות ושמחה בעשיית הטוב.

זהו סדר החינוך שהתורה מלמדת אותנו, וזו גם הדרך הקלה, המהירה והעמוקה ביותר להביא את הילד לעשות את הדבר הנכון מתוך חיבור פנימי אמיתי.

בעזרת ה', בשני הטורים הבאים נלמד כיצד להשתמש נכון בתמריצים ובגבולות, באופן שיגביר את המוטיבציה של הילד, יחזק את הסמכות ההורית ויבנה אצלו רצון פנימי לעשות את הטוב. אלו כלים שכל הורה יכול ליישם מיד.