מראה באצבעו וזועק! • אוהד בר-סלע

אוהד בר-סלע

בערב שבת האחרון חיפשתי מנין (למנחה) עד סמוך ונראה לזמן הדלקת הנרות, כך שלא הספקתי להסתובב בקבוצות הנחשבות, ולקבל דיווחים מהשטח על ראיון הכנה לג' תמוז.

רק כעת שסיימתי את תפילות ערב ראש-חודש צלחה, עלתה בידי לקרוא את מה שפורסם על אתר עכ"פ, ותקוותי שהדברים מדויקים ולא מצונזרים שם כדי שלא אחטא בתגובתי. אז בואו… דבר ראשון אפשר להירגע.

כל הנוסעים לכנס משגיחי הכשרות למהדרין יכולים לעצור את הרכבים ולעשות פרסה, ואת הוצאות הנסיעה לתרום להתוועדות ג' תמוז המקומית. אולי יש גם חלק מהפוסקים שיתירו בדוחק ובלית ברירה ובשינוי להעבירם גם לחאפלה כלשהיא תוך דגש שהכסף מיועד אך ורק לצרכי ספרייט וג'ינג'ר א-ל.

תכל'ס שקראתי את זה, ועברתי על חלק מהפיסקאות מספר פעמים, תוך הגדלת הטקסט לגודל מקסימלי (מתבגרים וזה), עלה בדעתי רק סיפור אחד. על הדרשן שהגיע לעיירה וכל הראשי סנהדראות ביקשו ממנו לדבר על אידישקייט, אך כל מצווה שפתח בה צונזרה עוד בשלב המוקדמות.

בקיצער, נו באמת.

וכמו כל דרשן טוב אעבור לספר על נושא יותר מעניין, שזה מה שקרה איתי כמובן.

אז כך ביום חמישי בין האיחורים לכל הפגישות והמקומות שהייתי צריך להיות, ניסיתי לסיים מרדף מתיש של כמה שבועות אחרי אברך משי יקר מכל יקר, שאני מנסה להוציא ממנו עבודה מסוימת שיקח על עצמו (תמורת תשלום נאות פלוס כבוד).

אחרי שלא מתייחס כל הימים האלה שלח הקלטה כעוסה, בה טרק את הדלת על ההצעה תוך הדגשה שצריך ללכת לפלוני שיעשה זאת, ובכלל גם רוצים לכתוב את שמו וזה לא שייך ויש שם דברים שאינו מסכים להם וכו' וכו'.

כמובן שאני מיד השלטתי את הלב על המוח וכמעט עניתי לו עד-דלא-ידע באופן של מה שראתה שפחה על הים ותן לחכם וכו'. אך פתאום נזכרתי כיצד משה רבינו דחה את החבר'ה בפרשת שבוע ליותר מאוחר ("תבוא מחר"), ואמרתי טוב נחזור אליו בהמשך אחרי שנסיים איזה תפילה או שתים ויותר בטוח ארוחה או שתים.

והנה תוך כדי לעיסה אני מקבל מאיזה ידיד אחר, צילום של יצירות ילדיו הקטנים במעון החסידי והרשמי המקומי והוא מתלונן בפניי כיצד זה מה שעושים עם ילדים במעון נחשב בערב כ"ח סיון – ג' תמוז והעניינים וכו'. רק נציין שהיצירה הכי חסידית בשלל היתה של חד קרן צבעוני.

כמובן שגם הוא בא בהצעות, רעיונות ודרישות של "תעשו, תוציאו, חייבים וחשוב וכו'". בתגובה שלחתי אותו לוידאו של הדייר בבלפור – "עושים עושים" ושיגרתי לו לינק להוראת קבע ומאז נעלמו עקבותיו ב"ה.

בפועל בהמשך היום כתבתי לאברך מהסיפור הראשון איזה משהו – יש שיאמרו חריף ויש יאמרו מעט מבולבל – וציינתי שאני מחכה ממנו לתגובה בתחילת השבוע. במוצ"ש התרחש איזה אירוע שקצת קשור לשנינו וקיבלתי על עצמי שלפני שאני שורף את המועדון אשלח לו מכתב הסבר יותר מסודר, וכך אני יושב לכתוב וכמובן משוטט באינטרנט לקבל השראה ונתקל בראיון המדהים המוזכר בתחילת הטקסט ופתאום קופץ פה הילד הקטן מהכותרת וצועק: האם אלה בגדי המלך החדשים?! (או משהו כזה).

אז נתחיל וזה.

ידידי היקר והנעלה, אתה יודע לבד שאי אפשר ללכת לפלוני. מלבד שהנ"ל אינו נורמל, הוא כבר לא אוחז שם, הוא באמת נכנס ללופ שכל חייו עומדים על בלימה בלי קשר לפרויקט המדובר, ומלבד זאת אתה יודע היטב שפנינו אליו כמה פעמים והוא לא מוכן ולא יכול להתעסק מזה מכיוון שהוא בתוך הלופ.

שנית, זה שאינך רואה בעין יפה את הדברים שנכתבו שם ואינך מסכים לדברים אחרים זה בסדר גמור. לכן פנינו אליך, כי אנחנו חושבים שאתה בר סמכא בנושא ומעוניינים לשמוע את דעתך. לכן בדיוק צריך לסדר את זה, ללבן את זה, ולהדק היטב כדי שזה יהיה לכבוד ולתפארת בגדי המלך החדשים כפשוטו ממש.

שלישית, מה פירוש לטרוק את הדלת כי יזכירו את שמך?! למה לא? דבר ראשון כולם יודעים שאתה בענין, למה שלא תעניק את שמך למשהו שיכול לפאר ולרומם את בית אלוקינו? ואתה מקבל עליו משכורת? או שלמה לא תבוא (או לפחות תענה לטלפון) ונדבר על זה? אולי נתייעץ? אולי נכתוב לרבי מלך המשיח שליט"א? אולי נפנה למישהו מקובל? אולי נמצא פתרון יצירתי? ואולי נוותר על השם?

[ואת זה אומר מי שמתחבא מאחורי פסבדונים שאבד עליו הסלע].

זה הדבר שמתבקש. הן בראיון, הן עם האברך משי, הן עם היצירות במעון והן עם ג' תמוז. לקחת אחריות.

נכון האברך צודק. זה עבודה קשה. שגם אני לא יכול ואולי גם לא רוצה לעשות אותה. זה לשים את השם שלו על הגליוטינה. אבל מצד שני הוא גם בר סמכא בתחום, הוא לא איזה תייר מהחלל. ומצד שלישי הרי בסוף הוא רואה איך הוא בעצמו (וגם הקרובים אליו, וגם אני והקרובים אלי) הרבה פעמים חוטפים על הראש ושמם מוזכר ל… וכו'. אז למה שלא יהיה לטובת משהו כזה חשוב שבודאי יסייע בכמה וכמה עניינים (של העמדת האמת, הגברת החיות, חיזוק הדור הצעיר, התקשרות איתנה ועוד) ועוד עניינים שאין המקום לפורטם והוא הרי יודע שזו אינה מלאכה שאפשר להשאירה לאחרים. ובטח לא ברמה הזאת.

אני לא יכול לפרט פה יותר מזה. אך שיהיה ברור באמת ובשיא הכנות שאני מעריך מאוד את האברך הזה, את המראיין ובודאי את המרואיין שליט"א. אנשים יקרים משכמם ומעלה, חסידים שעסוקים בהתקשרות איתנה לרבי מלך המשיח שליט"א במשך כל השנה ובפרט בימים אלה.

לכן אני מתחבא, כי אני לא כזה. אבל אני חצוף כדי לתת לכם עצות. אתם מורי ורבותיי החסידים ואנשי המעשה (מעשים מדהימים וחשובים כפשוטו ממש בלי שום מליצה), המהווים השראה לנוער שלנו, לעמיתיכם, לחבריכם מהישיבה ומהשכונה. באמת שעינינו נשואות אליכם.

בלי מטאפורות נוספות: אבל פשוט תפסיקו להביא כל שאלה או רעיון לתשובה שקשורה לאהבת ישראל ולהפוך כל עניין פשוט לדבר מופשט. או לשלוח את המסר בכל כך הרבה צינורות, מסננים ודרכים עד שהוא מאבד כל קשר למציאות. תגידו מה שאתם רוצים, אתם באמת אלה שצריכים לדבר. אבל דברו אלינו ולעניין בבקשה.

אנחנו רוצים להתעורר, אנחנו רוצים להתרגש, אנחנו מעוניינים להרגיש את ג' תמוז לפחות בג' תמוז. שזה יגע לנו יותר ממכתב השדכניות ואפילו גם יותר מהשרשור ההלכתי אם כן או לא אומרים "בשמחה ובצהלה". שזה פשוט יגע לנו.

כמו שחלילה וחס נתקעת האצבע הקטנה של הרגל בזוית הארון או המיטה. אוהוווווו, אז אנחנו מתעוררים. אז אנו מראים באצבענו ובעוד אברים עירנות שיא, מגלים עומקים של ידע נרחב בשפות שונות, קולות של כלי נגינה מקוריים יוצאים מקרבנו, מפתחים קשר על-קולי עם אנשים בשכונה שלא שמעו אותנו מעולם. כזאת התעוררות אנחנו רוצים שתגרמו לנו לחוות. רק בלי הכאב.

תגרמו לנו להתרגש באמת וחשוב מכך להרגיש באמת, ועוד יותר חשוב לעשות משהו. אפילו באצבע הקטנה.

שאתם מושכים לכיוונים משונים, באים משונים ומושכים לכיוונים שונים. וד"ל וק"ל. ואין הדבר מכוון דווקא למתראיין פלוני, לאברך אלמוני, או למראיין פלמוני אלא לכולם יחדיו 'כאיש אחד בלב אחד' ולא הייתי מתכוון להזות אלא כמצליף. והזמ"ג והענינים.

ונסיים במשפט החותם את הראיון: "באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם", יחד ניפגש כולנו ביום שלישי לכנס של האגודה אחת שמביאה את המלך על ראש שמחתנו, לבוש בבגדי מלכות ומניף ידו הק' על שירת ההמונים: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.