מנהג הכפרות בחב"ד: כך הפך למנהג מרכזי בערב יום הכיפורים

יש רגע אחד בלוח השנה היהודי שבו נדמה שהכול מאט. הרחובות עדיין הומים, ההכנות לחג בעיצומן, אבל משהו באוויר כבר משתנה. בתי הכנסת מתמלאים, הסליחות מקבלות עוצמה אחרת, ובמוקדי הכפרות מתחילים להישמע שוב הפסוקים המוכרים: "בני אדם יושבי חושך וצלמוות…"

כך, שנה אחר שנה, מקיים עם ישראל את אחד המנהגים העתיקים והמוכרים ביותר של ערב יום הכיפורים – מנהג הכפרות.

יש מי שזוכר אותו מילדותו, כשהלך עם אביו לפנות בוקר אל השוחט המקומי. אחרים הכירו אותו דווקא דרך המשחטה בכפר חב"ד המאפשרת לכל יהודי להשתתף במנהג הקדוש לפני יום הדין.

מנהג שלא נולד במקרה

בניגוד למה שחושבים רבים, מנהג הכפרות אינו "טקס עממי" שהתפתח ללא יסוד. שורשיו מוזכרים כבר בדברי הגאונים לפני הרבה מאד שנים, ובהמשך הוא התקבל בקהילות רבות בישראל.

עם זאת, לאורך הדורות התקיים גם דיון הלכתי סביבו. היו מגדולי ישראל שהסתייגו מן המנהג מחשש שייראה כדרכי האמורי, ואילו אחרים – ובראשם הרמ"א ולאחר מכן גדולי המקובלים ובראשם האר"י הקדוש – חיזקו את קיומו והעניקו לו משמעות רוחנית עמוקה.

דווקא העובדה שמנהג הכפרות המשיך להתקיים למרות אותן מחלוקות מלמדת עד כמה הוא השתרש בלב העם. לא מפני שיש בו כוח מיסטי, אלא משום שהוא מצליח לבטא בצורה מוחשית את התחושה שכל יהודי מבקש לחוות ערב יום הכיפורים – לעצור לרגע, להתבונן בעצמו ולהיכנס ליום הקדוש מתוך רצון אמיתי להשתנות.

מסורת שנשארה חיה גם בדור שלנו

בעולם שבו לא מעט מנהגים עתיקים נשכחו עם השנים, מנהג הכפרות ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מההכנות ליום הכיפורים. אפשר לראות זאת כמעט בכל מקום – במרכזי חסד, בבתי הכנסת, בשכונות ובקהילות יהודיות בארץ ובעולם.

יש הבוחרים לקיים את המנהג עם תרנגול, כפי שנהגו ישראל במשך דורות, ויש מי שמבקשים לקיים את עניינו באמצעות נתינת צדקה. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון להגיע ליום הכיפורים מתוך הכנה אמיתית של הלב.

בחסידות חב"ד הקפידו תמיד שלא לראות במנהג פעולה טכנית בלבד. רבותינו נשיאינו לימדו שהעיקר הוא השינוי הפנימי שהאדם מחולל בעצמו. כאשר יהודי עוצר את שגרת יומו, מקיים את המנהג מתוך כוונה ומוסיף במעשי חסד, הכפרות ממלאות את ייעודן האמיתי.

מי שמבקש להכיר לעומק את סדר המנהג ואת מקורותיו על פי מסורת חסידות חב"ד, יכול להיעזר במידע העוסק בהרחבה על פדיון כפרות בחב"ד, המרכז את סדר המנהג, הנוסח והמנהגים המקובלים.

כך נהגו רבותינו נשיאינו

בחסידות חב"ד שמר המנהג על מקומו המרכזי במשך כל הדורות.

אדמו"ר הזקן מביא את סדר הכפרות בשולחן ערוך שלו, ולאחריו המשיכו רבותינו נשיאינו להקפיד על קיום המנהג כפי שנמסר מדור לדור. 

הכפרות אינן מחליפות את התשובה, אלא מסייעות לאדם לעצור בתוך מרוץ ההכנות לחג ולשאול את עצמו את השאלה החשובה ביותר: האם אני נכנס ליום הכיפורים כפי שנכנסתי לשנה שעברה, או שאני מבקש להיות אדם טוב יותר?

בקהילות חב"ד ברחבי הארץ והעולם ממשיכים להקפיד על קיום המנהג כפי שנהגו אבותינו. אלפי יהודים, חלקם כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות במשך כל השנה, מוצאים דווקא במעמד הכפרות חיבור מחודש למסורת ולזהות היהודית שלהם.

לא רק התרנגול – אלא מה שהוא מסמל

מי שמתבונן מן הצד עלול לחשוב שכל עיקרו של המנהג הוא הסיבוב של התרנגול מעל הראש. אולם במחשבת החסידות מודגש שוב ושוב שהמעשה החיצוני אינו העיקר.

התרנגול אינו "לוקח" את עוונותיו של האדם, ואין כאן פעולה שמבטלת את הצורך בתשובה. להפך. כל מטרתו של המנהג היא לעורר את הלב.

כאשר יהודי אומר "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי", הוא אינו מטיל את האחריות על התרנגול. הוא מזכיר לעצמו שהחיים הם מתנה, שכל שנה היא הזדמנות חדשה, ושיום הכיפורים הוא הזמן המתאים ביותר לעשות חשבון נפש אמיתי.

במובן הזה, מנהג הכפרות משתלב באופן טבעי עם כל עבודת עשרת ימי תשובה. אלו ימים שבהם מרבים בתפילה, מוסיפים בלימוד תורה, מקפידים יותר במצוות ומרבים במיוחד במעשי חסד. אין זה מקרה שחז"ל כרכו יחד את שלושת היסודות – תשובה, תפילה וצדקה – שכן שלושתם מבטאים תהליך אחד של התקרבות אל הקב"ה.

חשיבות תרומה הכפרות לצדקה

מנהג הכפרות אינו מסתיים ברגע שבו מסתיימת אמירת הנוסח. להפך. במסורת ישראל הודגש תמיד שהמעשה צריך להוביל גם לפעולה מעשית של נתינה.

כאשר עורכים את הכפרות באמצעות תרנגול, נהוג לאחר השחיטה לתת את העוף לעניים או את שוויו לצדקה. גם מי שמקיים את המנהג בדרך אחרת, באמצעות כסף, עושה זאת מתוך אותה מטרה – לחבר את עבודת התשובה למעשה של חסד.

חז"ל לימדו ש"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אין מדובר בשלוש מצוות נפרדות, אלא בשלושה חלקים של אותה עבודת ה'. התשובה מתקנת את הקשר שבין האדם לבוראו, התפילה מבטאת את בקשת הרחמים, והצדקה משלימה את התהליך בכך שהיא מפנה את המבט גם אל הזולת.

דווקא משום כך, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מורגשת פעילות ערה במיוחד של מוסדות החסד ברחבי הארץ. בימים אלו נערכים גם ארגונים רבים לחלוקת סלי מזון, סיוע למשפחות במצוקה ועזרה לקראת חגי תשרי.

אחד מארגוני החסד המוכרים בחב"ד הוא מרכז החסד חב"ד אור בלב, בראשות הרה"ג הרב שלום דובער הכהן הנדל. המרכז, המופעל על ידי עמותת חב"ד תומכי תמימים – אור מנחם (ע"ר), פועל לאורך כל השנה למען משפחות הזקוקות לסיוע. לקראת חגי תשרי מתרחבת פעילותו באופן משמעותי, כאשר מתנדבים אורזים אלפי סלי מזון ופועלים כדי שמשפחות רבות יוכלו לשבת סביב שולחן חג מכובד.

התמונה הזו ממחישה היטב את משמעותו העמוקה של מנהג הכפרות. בסופו של דבר, המטרה אינה רק לומר נוסח עתיק או לקיים מנהג שעבר מדור לדור, אלא להפוך את ההתעוררות הרוחנית למעשה שמוסיף אור בעולם.

הרבה מעבר למנהג

ייתכן שזו הסיבה האמיתית לכך שמנהג הכפרות נשמר כבר למעלה מאלף שנה. הוא מצליח לחבר בין עבר להווה, בין מסורת עתיקה לחיים המודרניים, ובין עבודתו האישית של האדם לבין האחריות שלו כלפי הסביבה.

ערב יום הכיפורים מזכיר לכל אחד מאיתנו שההכנה ליום הקדוש אינה מסתכמת בצום או בתפילה. היא מתחילה בהחלטה להיות טוב יותר, ממשיכה בחשבון נפש כן, ומקבלת ביטוי מעשי כאשר פותחים את הלב ואת היד למען מי שזקוק לעזרה.

אולי משום כך, גם אחרי דורות רבים, ממשיכים יהודים מכל גוני הציבור לעמוד בערב יום הכיפורים ולקיים את אותו מנהג עתיק. לא מפני שהתרנגול הוא העיקר, אלא מפני שהכפרות מזכירות לכל אחד מאיתנו את מה שיום הכיפורים כולו מבקש לומר: תמיד אפשר להתחיל מחדש.