לא להתבלבל מההצגה! • לחיות את הנקודה

הרב שד"ב וולף – ר"מ ומשפיע בישיבת חח"ל צפת ומח"ס 'ענינו של משיח'

לא תמיד אנו זוכרים 'מאיפה באנו לכאן', 'איך נקלענו לסיטואציה הזאת'. בשיחת ה'דבר מלכות' השבועית, מבהיר לנו הרבי מלך המשיח כי בנקודה זו טמון ה"מפתח" לכל עבודת ה'.

פרשתנו נפתחת במילים "כי תצא למלחמה", מילים אלו מורות לנו, כי על יהודי להתבונן בתחילת עבודתו האישית: "מהיכן יצאתי"? כלומר, מהו המקור שלי – מניין יצאה נשמתי, מהי מציאותי האמיתית? מציאותו האמיתית של יהודי היא, ההתאחדות שלו עם "עצמות ומהות". המקום בו הוא והקב"ה זה דבר אחד ממש. והנקודה הזו, צריכה להיות מורגשת אצל יהודי בעבודת ה' שלו.

דברים אלו, מתחברים לנאמר בשיחות ה"דבר מלכות" המאוחרות יותר (ד"מ ויקהל תשנ"ב) שכאשר יהודי קם בבוקר – כלומר, מחליט 'לעלות על המסלול' ולקחת את הענינים ברצינות, אזי "תחילת העבודה היא שידע שהוא חד ממש עם עצמות ומהות". היינו, שבפתיחתה של עבודת ה', דרושה עצם הידיעה האישית שלי ביני לבין עצמי, שמציאותי האמיתית היא שאני והקב"ה זה דבר אחד. ובלשונו של הרבי שליט"א במקום אחר (קונטרס י"ט כסלו תשנ"ב) "שנרגש אצלו – בהעלם עכ"פ – שאמיתת המצאו ית' היא היא המציאות שלו.

וכאשר יהודי אכן ירגיש זאת, עבודתו היום-יומית של המלחמה עם הנפש הבהמית, תהיה מתוך 'מנוחה' אמיתית. מצד ההרגשה, שכל המלחמה הזו באה בהסכמה שלנו, מרצוננו הסכמנו לרדת ממקום זה בו אנו מאוחדים איתו יתברך, לעולם הזה הגשמי, למען המטרה – 'דירה בתחתונים'.

כשהעבד מתעייף. .

על מנת לקרב את הדבר לשכלנו, ניתן להשתמש במשל: משל למה הדבר דומה, לשני חברים שחפשו פרנסה, והחליטו לעשות הופעות 'קרקס' והצגות בפני קהל, ולהתחלק בכסף שייכנס. במהלך ההצגה, אחד החברים שיחק בתפקיד המלך, והחבר השני שיחק בתפקיד העבד. ואכן, עולים השניים על הבמה, וכל אחד נכנס לדמותו במשחק.

נתאר לעצמנו מצב, שהשחקן בתפקיד העבד, אשר מכורח ההצגה צריך לבצע את רצון המלך, ולעשות בדיוק את המוטל עליו, "התעייף" קצת ומתחיל להיות לו קושי לבצע את רצון המלך המכביד עליו. . כאשר חברו המחק בתפקיד המלך, שם לבו לכך, הוא לוחש לו באזניה: "אל תשכח, זה רק משחק"! עוד מעט ייגמר המשחק ונחלק את הכסף מההצגה בינינו. .

והנמשל ברור: המצב בו אנו נתונים למלחמה עם הנפש הבהמית, ועם כל הנסיונות והקשיים של עבודת ה', אינו "מלחמת חובה", אלא "מלחמת רשות". אנחנו החלטנו להכניס את עצמינו למצב הזה. וכמו במשל הנ"ל, כאשר הנשמה לעיתים מתבלבלת מההצגה, מגיע הרבי מלך המשיח ולוחש לנו באוזן: יהודים! אל תשכחו מדובר ב"מלחמת רשות" – החלטה מצדנו לעשות להקב"ה דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה. והלחישה הזאת, אכן מעוררת בנו כוחות מחודשים, לעשות את תפקידנו בצורה הטובה ביותר.

להיות 'שותף'!

נקודה נוספת באותו ענין: מבואר בשיחות הרבי שליט"א מלך המשיח, שעבודתו של יהודי יכולה להיות בשלושה אופנים: עבד, פועל, ושותף. 'פועל' –חושב מלכתחילה רק אודות האינטרס, השכר שיקבל. 'עבד' – עובד את אדונו בדרך קבלת עול, ועד לדרגא של "משמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס".

הדרגא השלישית היא 'שותף' – ההפרש בין שכיר לשותף הוא, ששכיר עושה את עבודתו ובשעה מסויימת, גומר את עבודתו ושב לחייו הפרטיים. לעומת זאתשותף, גם לאחר העבודה הוא חושב כל הזמן כיצד ניתן לשפר את העסק וכד'. כלומר, אצל השותף העסק הוא חלק מהחיים שלו.

וזוהי הדרישה של הרבי ב'דבר מלכות', שיהודי ירגיש שהוא לא רק עבד של הקב"ה, אלא הוא 'שותף' וחלק מהענין. המטרה של ביראת העולם, שיהי להקב"ה דירה בתחתונים, מעניינית אותו בדיוק כשם שזה מעניין את הקב"ה. ולכן הוא מוכן לעשות לשם זה הכל.

אחריות אישית להביא משיח

מעניין לראות שבהמשך לשיחה הידועה של כ"ח ניסן, בד"מ שמיני – שנאמר יומיים לאחר השיחה – הרבי שליט"א מדבר על כך שכל יהודי יש לו אחריות להביא את הגאולה, ומקשר זאת לנקודה של "שותף". ש'שותף אמיתי' זה מתבטא בכל הענינים, גם באחריות הדבר.

ואכן, זה מתחבר לאותה נקודה: אם אתה עושה הכל בקבלת עול, אז אתה לא אחראי להביא את הגאולה. אבל אם אתה 'שותף' בענין, אזי יש לך אחריות להביא את הגאולה, ונוגע לך לראות שזה אכן מתבצע וקורה בפועל ממש.

ובסגנון השיחה שלנו: לקיים מצוות – זו חובה. לקחת 'אחריות אישית' להביא משיח זה לא חובה, זה רשות. אם אתה 'שותף' וקולט שאתה והקב"ה זה דבר אחד, אז מעניין אותך לא רק להשלים את חובותיך, אלא גם להשלים את רצון הקב"ה להביא את הגאולה.

דהיינו, כל הענין של "עשו כל אשר ביכולתכם" זה לא חובה, זה 'מלחמת רשות'. שכאשר יהודי מגלה את מציאותו האמיתית – עצם נשמתו, מתעוררת אצל האכפתיות הזו – לעשות הכל בכדי להביא את התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח בפועל ממש.