חסיד אמת, שחי את החיים באמת • סיפור חיים

שניאור זלמן לוין, בית משיח

כחודשיים ימים חלפו מאז נפטר ר' דורון שפי, מאנ"ש בחיפה והקריות. היה זה בליל שבת קודש כאשר השיב את נשמתו לבוראה, והוא בגיל 68 שנים בלבד, לאחר שנאבק בגבורה במחלה ממושכת.

רעייתו, הגב' דניאלה שפי, וכמה מחבריו–וממושפעיו, בחרו לספר על דמותו של דורון (דומה שכך היה מעדיף, ללא תארים; אדרבא, היה צוחק על תארים כאלה ואחרים…) שהיווה דוגמה וסמל לחסיד שעבד על עצמו במשך שנים רבות מחייו, ואת אשר למד והפנים, העביר הלאה לאנשים שהיו זקוקים לאוזן מקשיבה וללב רגיש, שיבין את אשר עובר הזולת.

"היום, כשאני מסתכלת אחורה, קשה להאמין איפה התחלנו לפני 37 שנים, ולאן הגענו ביחד", אומרת הגב' דניאלה שפי, ובעצם מספרת בקווים כלליים את סיפור חייו–חייהם, סיפור שלאורך כל אורכו מהווה שיעור למידה רב–ערך.

"נפגשנו בגרמניה, אליה התגלגלתי מקרואטיה והוא מחיפה", מספרת הגב' שפי. "גרתי בגרמניה זה 20 שנה, והייתי צמאה למשמעות ולמשב רוח רענן של הומור ושמחה, וזה בדיוק מה שפגשתי בדורון באותם מחוזות רחוקים כל כך".

כל מי שהכיר את דורון, הכיר בוודאי את חוש ההומור המפותח שלו. דא עקא, שחוש ההומור שלו לא תמיד התיישב על לבם של חבריו הגרמנים, שהיו מסודרים וקפדנים, ולא תמיד הבינו את חוש ההומור שלו. דניאלה, לעומתם, התקשתה לחיות בחברה המנוהלת על ידי שורה של כללים נוקשים ויבשים חסרי הומור. היה זה זיווג משמיים…

כשהשניים הכירו, דורון היה אחד הבעלים של מועדון לילה מפורסם בגרמניה. בין באי המועדון, היו העידית שבחיי החברה הגרמנית באותם ימים: אנשי טלויזיה, זמרים, שחקנים, פוליטיקאים ואפילו הקנצלר. את דורון זה לא הרשים. להפך. אנשים קינאו בהצלחה שלו, אבל הוא הרגיש "כמו פסיכיאטר בבית משוגעים גדול", כפי שבעצמו התבטא לימים. כבוד ותהילה אף פעם לא דיברו ללבו של דורון. גם כשהיה אלוף הארץ בשחייה וחדרו היה גדוש במדליות וגביעים, הוא לא עשה מכך עניין.

בתקופת חייו זו שבה הקדיש עצמו לספורט, חיי ניצלו באופן ניסי. דורון היה בתוך רשימת הספורטאים שנבחרו להגיע לאולימפיאדת מינכן בשנת 1972. הכול היו בטוחים שדורון יחזור עם מדליות זהב ויעשה קריירה מזהירה. ברגע האחרון החליט לוותר על האולימפיאדה ובחר ללכת לצבא. החלטה גורלית זו שלא הייתה מובנת ברציונאל, הצילה את חייו.

רוב הספורטאים, בתוכם השחיינים מהקבוצה שלו בנבחרת ישראל, נרצחו במהלך פיגוע הדמים הנורא שאירע באולימפיאדת מינכן. חייו ניתנו לו במתנה.

כיוון שפרסים ותארי כבוד לא היו מטרות בחייו, החליט יחד עם שותפתו לחיים, דניאלה, להתחיל לחפש יחד אחר האמת. ככה ביום בהיר אחד. "הזהרתי אותו", היא מספרת, "'דורון, אם אתה מחפש את האמת באמת, קח בחשבון שיום אחד גם תמצא אותה, ואז אתה בבעיה'… חיפשנו ואף מצאנו אותה בתורה", היא מספרת.

"אני חגגתי אך דורון הרגיש לא בנוח בלשון המעטה. פתאום הוא הבין שבאמת יש אלוקים ושהתורה היא אמת לאמיתתה. יחד עם זאת הבין שכל החגיגות נגמרו, וכעת צריך לקחת את החיים ברצינות".

מה שהחזיר אותו בתשובה באופן סופי, היה ספר קטן, משומש וישן בשם "חובת הלבבות". אחרי שהוא סיים את הספר, הוא השתנה לחלוטין.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הניח את התפילין מאז בר המצווה שלו. מתברר שלפני שעזב את הארץ לגרמניה, אמו הכניסה לו למזוודה זוג תפילין. אף פעם לא אשכח את המראה הזה, דורון עם תפילין וטלית, היה נראה בעיניי יהודי קדוש ומרשים", מספרת דניאלה.

כשהקרובים והחברים ראו שהוא מתחיל לחזור בתשובה, הם דווקא פרגנו: 'אם זה מה שעושה לך טוב, לבריאות. העיקר שטוב לך'. ודורון השיב בהומור המושחז האופייני: 'ומה אם לא טוב לי? מה אם קשה לי לעשות תשובה, אז אתכחש לאמת ואמשיך לחיות בשקר רק כי זה יעשה לי יותר טוב?!"

כשהשניים התקדמו בתהליך, הבינו בשלב מסויים שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל. להיות 'בעל תשובה' בגרמניה שלפני 30 שנה, כמעט לא הייתה אפשרות.

כשהגיעו ארצה, החלו לעשות 'סבב' בכל הזרמים והחצרות בחפשם אחר ה'שבט' שלהם. פעם, לאחר ביקור אצל זרם מסויים, אמר לה דורון: "דניאלה, נדמה לי שכולם פה כבר צדיקים גמורים ואני הרשע היחיד כאן"…

אני רואה לפניי מלך אמיתי, איש אלוקים

באותה תקופה נפגשה דניאלה שפי בתמונה של הרבי מלך המשיח. בו במקום הרגישה חיבור מיוחד, בלתי מוסבר. "דורון, אני לא יודעת מי זה, אבל אני רואה לפניי מלך אמיתי, איש אלוקים", אמרה לו. לאחר בירור נוסף, נודע לה כי יש אפשרות לכתוב לרבי והוא עצמו עונה.

"כתבתי את המכתב הראשון שלי, סיפרתי לרבי על תוכניותיי להתגייר, על תהליך התשובה של דורון ועל הקושי שלנו 'למצוא את עצמנו'", מספרת דניאלה.

בהשגחה פרטית מופלאה, ימים אחדים לאחר מכן, נפגשו השניים עם המשפיע ר' ראובן דונין ומשפחתו, וחייהם השתלבו, ועוד איך… "עד היום הקשר בין המשפחות

הוא חם, לבבי ומשפחתי. את ביתנו בנינו על היסודות שראינו בבית של 'ההורים הרוחניים' שלנו".

הקשר בין דורון ור' ראובן דונין הפך לקשר חזק. הם בילו אינספור שעות בהתוועדויות כמו גם בנסיעות ארוכות בכל רחבי הארץ, כאשר דורון נכון היה להביא את ר' ראובן לכל מקום בו התוועד, ולנצל לצדו את שעות הנסיעה ללימוד, הבנה וליבון. "כל נסיעה שלהם הייתה התוועדות של ממש עד שלדורון דבק הכינוי ה'תלמיד של ראובן'. מה שר' ראובן לימד אותו, דורון הפנים ויישם. בכל הזדמנות היה דורון מצטט את ר' ראובן וממשיך את הקו שלו, קו כנה וחודר של פיכחון מוחלט ותביעה עצמית בלתי מתפשרת.

באחת ההתוועדויות דיברו ביניהם על עליות וירידות, ואז שאל ר' ראובן את דורון: "דורון, מה עם הירידות שלך?" ודורון ענה לו : "לי אין ירידות. לפעמים יש לי עליות…"

הכיר מקרוב את היצר, ולעג לו

דורון שפי לא גדל בסביבה שמייקרת את חיי היהדות, בלשון המעטה, ודתיים לא ממש נחשבו לסמל–מופת בחברה בה הוא גדל. להפך; לקח זמן רב עד שדורון קיבל על עצמו לבוש של יהודי שומר מצוות. בשלב מסויים הבין שהוא מהסס כי הוא מתבייש להיראות בציבור כיהודי דתי.

כשהפנים שההיסוס נובע מבושה, התבייש עוד יותר מעצמו… באותו הרגע ההיסוס הסתיים: הוא שם לראשו כיפה גדולה, לבש ציצית, חולצה לבנה, וכך נגמרו ההתלבטויות. "מעולם ההחלטות שקיבל, לא התקבלו בקלות, מכיוון שכל החלטה שהוא לקח, הוא קיים אותה עד הסוף", מספרת רעייתו.

השרטוט שמשרטט אדמו"ר הזקן בתניא על שתי הנפשות המלחמות על לבו ונפשו של היהודי, היו כמודל תמידי לנגד עיני רוחו של דורון. לאורך כל השנים, הכיר את המלחמות והמאבקים שניצתו בנפשו: מצד אחד נפש טבעית חזקה ובוערת, מצד שני האמת של התורה. אצל דורון לא היו 'הנחות'. הייתה בו משמעת עצמית וקבלת עול מרשימה. הוא ידע בדיוק מה הוא ומי הוא ומעולם לא ויתר לעצמו. דווקא הכּנוּת שלו והאמת שבו קירבו אנשים רבים לחיי תורה; הם ראו שהוא לא משחק משחקים, או מסתיר את מה שלא נעים.

מתוך אותה קבלת עול יוצאת דופן שהייתה בו, מעולם לא החמיץ מניין של שחרית, גם אם נרדם שעה קודם לכן אחרי ליל התוועדות ארוך, או מכל סיבה אחרת שהיה אפשר להשתמש בה כתירוץ להתפנק לעוד שעת שינה.

בתור שחיין מקצועי, בילה שנים רבות בים ובבריכה עם בגד ים ובכפכפים בלבד, והנה פתאום מצא את עצמו עם כובע, סירטוק ועוד כמה שכבות. בקיץ חם אמר פעם לאשתו "רק בשביל זה מגיע לי גן עדן". "היה לו קשה עם הלבוש, אבל הוא עשה את זה בקבלת עול", מספרת אשתו דניאלה.

ההומור העצמי שלו, כוון בדיוק רב כדי לתאר את החולשות שלו. כך למשל היה אומר על עצמו בבדיחותא "אני צדיק גמור, צדיק אבל גמור"…

אחד משכניו שהגיע לנחם במהלך ימי ה'שבעה', סיפר כי פעם דורון הזמין אותו למניין קבוע שהיה בביתו בליל שבת ולסעודת ליל שבת. השכן אמר לו: "דורון, אתה יודע שאני לא כל כך דתי" ודורון השיב לו בחיוך רחב: "אז מה? גם אני לא"…

"את דורון הכרתי לפני כ–12 שנה", מספר חברו הקרוב משה לוי. "הייתי אז בתחילת דרכי בעולם התשובה. נסעתי אז לרבי עם כיפה סרוגה, וזקן קצוץ, ובמהלך הנסיעה נולד בי פתאום רצון חזק להיות חסיד. אבל מה זה אומר להיות חסיד מלבד הבגדים, זקן וכיפת 'יחי'?

"כמו רבים מבעלי תשובה, תהליך התשובה שלי לווה, בהרבה מתח ולחץ, שמא אני לא עושה נכון. בכל פעם שחוויתי נפילה, הרגשתי רגשי אשם קשים וזה השפיע על מצב רוחי לאורך התהליך.

"דורון לימד אותי במידה רבה איך להיות יהודי, חסיד, שנופל וקם, וכי גם בנפילה ובקימה, נשאר החיוך על השפתיים. דורון היה מופת לחסיד שמכיר בנפש הבהמית שלו, צוחק עליה, מכיר אותה מקרוב, אבל גם לא מוותר לה. ההומור העצמי שלו היה סוג של 'נשק' שלו בכל הקשור למאבק בין שתי הנפשות.

"היו לו משפטים 'מחוספסים' רבים, אך כאלה שנשאו בחובם מסר עמוק, ורבים מהם מלווים וילוו אותי כל חיי. אחד המשפטים שהיה אומר לי כשהיה פוגש אותי בבוקר, אם אני כבר 'אחרי הטקס', כשהכוונה על תפילת שחרית. כששאלתי אותו פעם למה 'טקס'? השיב לי בכנות נוקבת: 'כי לתפילה שלנו אי אפשר לקרוא תפילה'…

ההומור שלו היה כלי ביטוי לכך שהוא לא השלים עם המצב שבו התפילה לא תמיד נראית כתפילה. ביחד עם זאת, זה ביטא את רצונו שהיא כן תהיה תפילה אמיתית, תפילה של חסיד.

"את המסרים שהוא העביר לי, עלי להעביר הלאה לילדיי ולסביבתי: איך לחיות כיהודי נושא הפכים, מקבל ואוהב את עצמו, אך גם לא מוותר לעצמו".

בית משפחת שפי כבית חב"ד

בית משפחת שפי בחיפה, היה בית מלא באורחים. כבר בימי שלישי היה דורון מתחיל להזמין אנשים לסעודות שבת כדי להיות בטוח שבשבת השולחן יהיה מלא עד הפינה האחרונה. כל אורח הרגיש כאילו הוא בביתו, אפילו אנשים שלא ממש הכירו בתים שומרי מצוות, ונהנו מהשילוב של הביתיות, השמחה והחסידות ששרתה בבית משפחת שפי. פעמים רבות אפילו לא היה צריך להזמין אורחים, הם פשוט הגיעו… "איזה חסד עשה לנו ה', שלמרות העומס בעבודה, איפשר לנו במשך עשרות שנים שהבית שלנו יהיה מלא באורחים מדי שבת וחג, זאת בנוסף למנייני תפילה ושיעורים קבועים", אומרת הגב' שפי וקולה מלא תודה.

"דורון לא נרתע מעבודה קשה וגם אני לא. כל אחד עשה את החלק שלו, וביחד זכינו לבית שמח עם הרבה אהבת ישראל וחיות".

בכל מקום בו היה, דאג לתת אווירה טובה ולקבל בסבלנות כל מצב והזדמנות. תמיד היה אומר שבית כנסת שאין בו רעש של ילדים, הוא בית כנסת דועך… בהיותו בבית הכנסת הקפיד לתת יחס לילדים הקטנים ולהצחיק אותם כדי שירגישו טוב ויאהבו לבוא לבית הכנסת.

הכיר את העולם הנפשי של הבחורים

כאשר נפתחה ישיבת 'תומכי תמימים' בחיפה, לא היה מאושר ממנו. מדי בוקר הגיע להתפלל שחרית במניין של התמימים. "הם פשוט מלאים בחיות ומשאירים אותי צעיר", הסביר. עם ההומור שלו שבר את כל החומות של הגילאים ונכנס מיד ללבם של התמימים. מבלי לשים לב, הוא הפך להיות סוג של משפיע עבור התמימים. הם תמיד חיפשו את קירבתו.

"הרבה התוועדויות עם התמימים התקיימו אצלנו בבית. רבים מהם היו שופכים את הלב, כי דורון פשוט הבין וקיבל אותם עם הרבה הבנה ואהבה כמו שהם".

אחד התמימים מספר כי בשלב מסויים התקשה להתמודד עם כל הפיתויים שמציע העולם בחוץ. "הרגשתי שאין איש שאני יכול לדבר איתו בגילוי לב. הלחץ גבר, ואט אט התדרדרתי. הייתי כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם הדתי. הייתי בטוח אני חסר תקווה. בדקה התשעים פגשתי את דורון, ובפעם הראשונה הרגשתי שזה האדם שאני יכול לשתף אותו ולספר לו בגלוי מה עובר עליי. הופתעתי לראות שהוא לא התעלף ולא נבהל. הוא גם לא ניסה להסביר לי למה מה שאני מרגיש לא נכון. להיפך, הוא חייך ואמר לי: 'מזל טוב, עכשיו אנחנו יודעים שגם לך יש נפש בהמית. אבל אתה יודע מה? אפשר להיות גם בעל נפש בהמית וגם חסיד, תסתכל עליי'… אחרי השיחה איתו, נשארתי בישיבה".

בכל פעם שהגיע ל–770, היו הבחורים מתקבצים, ו"חוטפים" אותו מיד לשיחה אישית או להתוועדות.

דורון הפך להיות סוג של 'משפיע' נגד הרצון שלו. הוא לא חיפש את הבמה, שכן תמיד הרגיש שכל אחד אחר יודע הרבה יותר ממנו. "מה אני אגיד לתמימים? אני אף פעם לא למדתי מה שהם למדו. עם כל הידע שלהם, הם שמים אותי ב'כיס הקטן'", היה אומר בצבריות הדוגרית שלו. רעייתו דניאלה הייתה מרגיעה אותו ואומרת: "נכון, הם יודעים מה כתוב ואיפה, אבל אתה יודע איך חיים את זה, נשמה בגוף גשמי".

שלומק'ה בר–זוהר מוסיף ומספר: "לדורון הייתה עין חדה מאוד ורגישות להבחין מה עובר על הזולת, וזאת מתוך ניסיון חיים רב שהיה לו. איך דורון אמר לי פעם? 'להגיד לך מה נכון לעשות – אני לא תמיד יכול; אבל מה לא נכון לעשות – אני כן יכול להגיד לך, כי בזה יש לי הרבה ניסיון'… והוא הסביר: 'מה זה ניסיון? הרבה דברים שעשית, לאחר שטעית הבנת שלא זו הדרך'.

"לדורון היה הרבה ניסיון חיים עשיר; הוא היה אומן בכך שהוא הכיר מקרוב את היצר הרע ואת הנפש הבהמית. מהיום שהתחיל ללמוד חסידות ולהבין מה היא נפש בהמית ומהי נפש אלוקית, הוא ידע טוב יותר איך להתייחס לעצמו ולאחרים.

"זכורני שכשהייתי תלמיד בישיבה, עברתי תקופה לא פשוטה. עברתי ימים קשים אך איש מצוות הישיבה לא זיהה את זה. רק דורון. הקושי הגדול שלי היה לשבת שעות ארוכות על הכסא וללמוד. דורון אמר לי אז משפט שמיד תפס אותי: 'שלומק'ה, אני לא מבין את אלה שכן מצליחים לשבת כל היום וללמוד. אני יותר מבין דווקא את אלה שקשה להם'… המילים שלו תפסו אותי מיד.

"המילים הללו נמשכו לשיחה ממושכת, ובמשך שנה שלמה ליווה אותי בדאגתו. הוא לקח אותי צעד אחרי צעד, וידעתי שבכל מצב, הוא תמיד יהיה שם בשבילי מתוך הבנה מלאה בלי לשפוט. הוא היה כמו משפיע ופסיכולוג ביחד. בזכות השילוב העמוק של הבנת הנפש והבנת החסידות, הוא הצליח להביא אותי למקום טוב, למקום של גאולה – והכל מתוך אהבה גדולה", מסיים שלומק'ה בר זוהר את סיפורו.

בשלב מסויים צוות הישיבה זיהה את היכולת שלו, וכאשר נמצאו בחורים "מאתגרים", הם היו קוראים לדורון. תמיד ניגש אל הבחורים בגובה העיניים, שידר להם שהוא מבין ואוהב אותם. השילוב של הומור שנון וחסידות בפנימיות, היה שילוב מנצח.

שיעורים של מתיקות ונועם

דורון מסר שיעורים בתניא ובחסידות. הוא התברך ביכולת לפשט את הדברים הכי גבוהים ועמוקים, לשפה פשוטה. הכול היו מוקסמים משיעוריו. הוא הצליח בקלות להראות למשתתפים בשיעוריו את האמת העמוקה והחיובית המסתתרת בתוך מילות התניא או ה'דבר מלכות'.

אחד האנשים שהושפעו מהמתיקות בשיעוריו של דורון, הוא אייל אפלבוים, שקיבל כיוון דרך לחיים בזכות שיעורים אלו.

"את דורון הכרתי כאשר כבר הבנתי באופן כללי שדרך התורה מכילה אמת, אך לאחר התלהבות ראשונית הרגשתי שהדברים מוגשים לא באופן שמשך את לבי. בכל השיעורים וההרצאות ששמעתי, היה משהו מלאכותי וחיצוני בהצגת הענין.

"כשפגשתי את דורון בשיעורים, הכל השתנה. דורון אמנם לא חידש את רעיונות החסידות, אך הוא ידע להעבירם ולשתפם בטבעיות ובמתיקות. בשיעורים שלו התחדש לי שתורה ומצוות יכולים להיות מרתקים ו'חיים'. ממנו למדתי שהקשיים איתם מתמודדים מצד תוקפה של הנפש הבהמית אינם בשביל להכביד עלינו חלילה, אלא כדי לאפשר לנו לגלות בעצמנו כוחות נעלמים. כמה היה נעים לגלות דרכו שהתורה מכילה רבדים עשירים, אין סופיים, וביחד עם זה נדרשת מאתנו קבלת עול פשוטה בלי סיבה אלא רק מצד הכרה באמת.

"את כל הרעיונות האלה ידע דורון ללמד כחבר אל חבר, בלי תדמית של רב או משפיע. משום כך הם חדרו ופעלו רצון להתחבר לקדושה ולסייע בהתמודדות עם תוקף היצר. את המסרים העביר תמיד בהומור וקירוב לבבות.

"כמה אני מודה לה' שדווקא דורון הוא זה שנשלח אלי כדי לחבר אותי לתורה ולרבי מלך המשיח"…

מוסיפה רעייתו דניאלה ומספרת מהזווית שלה על שיעורי התורה שמסר ועל השפעתם: "דורון היה מורה–הדרך הפרטי שלי. לפעמים, כשהתבלבלתי ומרוב גלות לא ראיתי גאולה, הוא נשאר יציב עם ראייה בהירה. ככל שעבר יותר זמן, הוא ראה יותר ויותר את תהליך הגאולה מתגשם לנו מול העיניים, והצליח להראות זאת גם לי.

"יום אחד חזרנו הביתה והופתענו לגלות שהייתה פריצה וכל התכשיטים שלי, כסף, ועוד דברי ערך יקרים, נגנבו. לקחתי זאת בצורה קשה. לעומתי, דורון שמח ואף שכנע אותי לשמוח ואפילו לרקוד ולהודות לה' על הגניבה… כמה ימים לאחר מכן, אירע במטבח ביתנו פיצוץ אדיר מכיוון ארון היינות. מהדף הפיצוץ עפו זכוכיות לכל עבר, ונתקעו בעוצמה בקירות כמו היו חרבות מושחזות. היה זה נס גלוי, שכן כמה דקות לפני כן ישבנו בדיוק באותו מקום, ואילו היינו נשארים, הזכוכיות היו ננעצות בנו ללא רחם, והדבר היה נגמר באסון נורא… בחסדי ה' ניצלנו מנזק גדול. שנינו חשנו כי משמים המירו את צער הגניבה בצער הזה…

"זו דוגמה אחת מני רבות, כיצד הצליח להראות לי במוחשיות את התקדמות תהליך הגאולה, ולימד אותי לפקוח את העיניים כדי לראות את מה שהרבי מלמד אותנו.

"בשלב מסוים הקמנו בביתנו שיעור שבועי בענייני גאולה ומשיח. שיעור זה הפך להיות קרן–האור השבועי לכל באי השיעור במשך שנים רבות. דורון הצליח לתת חיות ודוגמה מוחשית כיצד לחיות משיח בשמחה".

התמודדות

לפני כשנה וחצי, דורון חלה במחלה קשה. מאז החלה מלחמה על החיים תוך התמודדות קשה. אף פעם לא התלונן או שאל 'למה?' אלא תמיד קיבל את ייסוריו באהבה ובביטחון גמור שהכל לטובה.

"באותה תקופה, קיבלנו תמיכה, עזרה ושותפות בתפילות מכל העולם. הרבה ספרי תהילים נקראו באותה תקופה לזכות דורון, ועם כל הקושי שחווינו, ראינו הרבה מאוד חסד ונתינה. הרגשנו שהרבה דברים התנהלו מעל הטבע דווקא בזכות כל התפילות האלה – ועל כך התודה שלי נתונה", אומרת דניאלה שפי.

את פסח תש"פ עשו השניים לבדם. הוא היה באמצע טיפולים כימותרפיים קשים ומחלישים, וכשהצליח לסיים את כל ההגדה, זו הייתה סיבה לחגיגה…

כאמור, ביום שבת קודש, א' באדר, השיב את נשמתו לבוראה כשהוא מזוכך בייסורים, אך מלא וגדוש בעשיה ובהתמודדות בלתי פוסקת.