ההכנה המרגשת של תמימי קווינס למסע בעקבות הרבי בצרפת

התרגשות גדולה בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש סניף קווינס: "מבצע תורה" של שנת תשפ"ו, שבמסגרתו שקדו התמימים על לימוד כל מסכת בבא-קמא, לצד פרקי תניא ומאמרי חסידות בעל-פה – הגיע לסיומו בהצלחה מרובה. כגולת הכותרת של המבצע, זכו התמימים לצאת למסע קודש בן שבוע ימים – מי"ג עד כ' במנחם-אב – בעקבות רבותינו נשיאינו ובעקבות רש"י ובעלי התוספות. המסע עובר בתחנות הוד בפריז, ווישי, מרסיי, ניס, מנטון, ליון, טרואה ורמרו. לקראת המסע אף ראתה אור חוברת מורחבת ומיוחדת ובה המקומות, הסיפורים והתמונות מכל תחנות המסע.

אולם את ההכנה האמיתית והפנימית למסע קיבלו התמימים עוד קודם ההמראה: מפגש נדיר ומרגש עם הגב' הדסה קרליבך, העומדת בלע"ה בשנת המאה לחייה – עדה חיה לשנותיו של הרבי בצרפת. בשיחה מרתקת במתכונת של שאלות ותשובות, שהנחה הרב וועלוול בוטמן, גוללה הגב' קרליבך בפני הבחורים המרותקים יריעה של זכרונות ממקור ראשון – מרוסיה הסובייטית, דרך פריז וּוישי של שנות המלחמה, ועד לקרבתה המיוחדת לבית חיינו בשנים שלאחר מכן. וידאו ותמונות מהמעמד המרגש, מצורפים לכתבה.

בת בית בבית הרב

גב' הדסה קרליבך היא בתו של הרב שניאור זלמן שניאורסון ע"ה, מראשי הקהילה החסידית בפריז באותן שנים – ובן דודו של המקובל האלוקי רבי לוי יצחק ע"ה, אביו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח. "אביו של ר' לויק היה ר' ברוך שניאור, ואביו של אבי היה ר' מנחם מענדל – והם היו אחים", הסבירה לבחורים את הקשר המשפחתי.

היא נולדה בשנת תרפ"ז, ולדבריה, עוד בהיותה תינוקת בת חצי שנה כבר נכחה בהתוועדות י"ב תמוז. את ילדותה המוקדמת עשתה במלחובקה שליד מוסקבה, שם פעל אביה בשליחותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ במסירות נפש ממש: "אבי עבד עבור הרבי הקודם, ועיקר תפקידו היה לנסוע ולחלק את הכספים שהגיעו לישיבות שפעלו אז במחתרת. אסור היה ללמוד, לא היו ישיבות גלויות. במקום ישיבה אחת גדולה, בכל עיר היו כמה בחורים – מעין ישיבה קטנה בכל עיר – והיה צריך לשלם למלמדים".

בשנת תרצ"ה (1935) הגיעה המשפחה לפריז, בהשגחה פרטית מופלאה: לאביה הייתה ויזה לארצות הברית, וכדי לעלות על האונייה היה עליו לחצות את אירופה עד צרפת. "כשהוא הגיע לצרפת, הוא ראה שזה מקום שבאמת זקוק לו. הוא יצר קשר עם אדמו"ר הריי"צ, והרבי אמר לו: 'כן, תישאר שם'. ככה זה קרה". מאז הפך ביתם לכתובת מרכזית ליהדות החסידית בפריז: אדמו"ר הריי"צ, בביקוריו בעיר, התפלל בבית הכנסת של אביה, התוועד בביתם ואף קיבל בו יהודים ל"יחידות", כשהרב שניאורסון משמש כמזכירו – והרבי הריי"צ מתאכסן במלון הצמוד ממש לביתם.

"תסתכלי בצלחת שלך, אל תנעצי מבטים"

את פגישתה הראשונה עם הרבי היא זוכרת מגיל עשר בערך, בשנת תרצ"ז, כשהרבי הגיע לביקור חולים אצל אביה: "אני זוכרת שהפכו את הבית, ניקו אותו מלמעלה עד למטה, והיה אוכל על השולחן. והוא נכנס לחדר של אבי".

עם פרוץ המלחמה החלה תקופת הנדודים. יהודים מודאגים הקיפו את אביה בתחינה: "הרב שניאורסון, אנא הצל את הילדים שלנו, תעשה משהו" – וכך הקים רשת של בתי ילדים כשרים וחסידיים, הראשון שבהם ליד וישי, אחריו במרסיי, ולאחר המלחמה – הישיבה ובית הספר בבואסי ובברונואה (באראני). אגב, בשתי התחנות האחרונות צפויים התמימים לבקר במהלך המסע.

בווישי, לשם נמלטו גם הרבי והרבנית, נרשם אחד הזכרונות המרטיטים ששיתפה: "הייתה שם מסעדה כשרה אחת, ואכלנו באותה מסעדה. הרבי והרבנית ישבו בשולחן קטן ונפרד, אבל החדר היה קטן והשולחנות היו קרובים מאוד. הם ישבו ממש לידנו, ואני ישבתי שם עם פה פעור, פשוט בוהה בהם – מסתכלת על בתו וחתנו של הרבי הקודם. אז אבא שלי לחש לי: 'הם אנשים פרטיים. הם צריכים את הפרטיות שלהם. תסתכלי בצלחת שלך, אל תנעצי בהם מבטים'".

זיכרון אישי נוסף העלה חיוך רחב על שפתי הבחורים: "הרבי העריך יותר מדי את ההשכלה והאינטליגנציה שלי", סיפרה. "פעם אחת נפגשנו כשהלכנו באיזה מקום, והרבי עצר לדבר איתי. הוא שאל אותי על הלימודים, ואז בחן אותי באלגברה: 'רכבת יוצאת מתחנה א' ונוסעת במהירות 60 קמ"ש, ורכבת אחרת יוצאת מתחנה ב'… איפה הן ייפגשו?' – עד היום אני לא מצליחה לפתור את זה"…

"מכלום – פשוט הכל"

פרק מרגש במיוחד הקדישה הגב' קרליבך לרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, אמו של הרבי. כשהגיעה הרבנית חנה לפריז בשנת תש"ז, חלקה אמה של הדסה חדר עם הרבנית: "אמי סיפרה לי שהיא כל כך התרשמה מכך שבכל פעם שהרבי בא לבקר את אמו – הוא נשאר הרבה זמן. הוא לא הגיע רק כדי לראות את אמא שלו – הוא ממש נשאר שם יותר משעה בכל פעם". היא אף ציינה כי קיימות תמונות מפורסמות מאותם ימים, שבהן נראית אמה יושבת אל השולחן עם הרבנית חנה ועם הרבי.

גם לאחר המעבר לארצות הברית שמרה על קשר קרוב עם הרבנית חנה: "היא הייתה אישה אימהית וטובת לב מאוד. היא אהבה לשיר ואני אהבתי לשיר. היא הכירה ניגונים ישנים, הייתה מלמדת אותי – והיינו שרות יחד. כשהרבי היה מגיע לבקר אותה, הייתי כמובן נעלמת, כדי לתת להם פרטיות".

על הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה, שאותה נהגה לבקר בביתה מדי שנה בי"ב תמוז ובפורים, סירבה להרחיב – "היא הייתה אדם כל כך פרטי, שאיני מרגישה בנוח לדבר עליה" – אך דבר אחד, אמרה, היא מספרת תמיד: "בכל מצב שבו הן מצאו את עצמן, הן ידעו לאלתר הכל – מכלום. כמו שהרבנית סיפרה לי: 'אם היינו צריכות לערוך שולחן ולא היה לנו שולחן – לקחנו מזוודות. והיו לנו סדינים שהשתמשנו בהם כמפות שולחן'. כל מצב קיבל צורה מכובדת וראויה". ובביקוריה אצלה: "היא שאלה על המשפחה שלי, על הכל. היה לה אכפת מאוד. אבל היא מעולם, מעולם לא דיברה על עצמה".

והיא הוסיפה זיכרון משנות קרבתה לבית חיינו: "הוזמנתי לסעודות החג למעלה, אצל אדמו"ר הריי"צ. הרבנית וקבוצת הנשים חיכו בחדר ארוחת הבוקר הקטן שליד חדר האוכל הגדול – ואני תמיד השארתי את הדלת קצת פתוחה, כדי לראות את הרבי הריי"צ".

"האם הרבי שמח ממה שאני עושה?"

את המעמד המרגש חתמה הגב' קרליבך במסר מיוחד ועוצמתי לבחורים היוצאים למסע – מילים שילוו אותם בכל תחנה ותחנה: "אני מאוד מתרשמת מכך שלמדתם כל כך טוב, וכשאתם מתוגמלים כך – תזכו לעוד הרבה נסיעות כאלה. אתם תמצאו את הרבי בהרבה מקומות שונים, אבל הכי חשוב – שתמצאו את הרבי בתוך הלב שלכם. ובכל מה שאתם עושים, תשאלו את עצמכם: 'האם הרבי שמח ממה שאני עושה? האם הרבי עושה את זה כך?' – וזה ייתן לכם ברכה להצליח בכל מה שאתם לומדים ובכל מה שאתם עושים".

בינתיים כבר נחתו התמימים בצרפת ופתחו את מסעם בתחנות הקודש בפריז. דיווח נרחב ומצולם על ימי המסע הראשונים – יתפרסם אי"ה בקרוב.