מהותו של רבי – משיח שבדור • מיוחד

מהותו של רבי – משיח שבדור

משמעות המושג 'רבי' בחסידות חב"ד היא, שהוא זה אשר דרכו עוברות כל ההשפעות הגשמיות והרוחניות בכל פרטיהן. לכן הקשר והביטול של חסידי חב"ד לרבי הוא באופן שאין לו אח ורע באף מקום ומסגרת אחרת ביהדות. כמו שאין טעויות אצל הבורא, כך ועל כן אין טעויות אצל הרבי – המבטא את רצון וחפץ ה'. על כן אין רצונות של הרבי שאינם מתממשים, כמו שאצל ה' – כל אשר הוא חפץ חייב להתממש.

הרבי הוא "הרואה"

מסופר על יהודי אחד שאמר לאדמו"ר ה"צמח צדק", שהוא אינו מאמין שיש אלוקים, משום שלא ראה ולא רואה אותו… שאל אותו הצמח צדק: האם יש מלך ברוסיה? וענה לו: הן. וכי ראית אותו אי פעם? ואמר שלא ראהו. אם כן – שאל אותו הרבי: כיצד אתה בטוח שיש מלך? וענה: משום שאחי היה בפטרבורג, ראה את המלך, והוא סיפר לי. אמר לו הצמח צדק: אם כך, אני ראיתי את הקב"ה – ואתה יכול להאמין לי! 

גדולי ישראל רואים את האמת, הם חשים בקדוש ברוך הוא, ואמונתם היא בבחינת ראיה. לכן נקראו החכמים "עיני העדה" – כי הם רואים את מה שאנו איננו רואים. 

רבות מסופר על כוח הראיה המיוחד של גדולי עולם, אשר כמותם כשמואל הנביא, שאמר: "אנוכי הרואה". על הבעש"ט מסופר, שהיה מסתכל בתורה ורואה כל מה שקורה בכל העולם. כי את האור שנברא ביום הראשון גנז הקב"ה לצדיקים – והיכן גנזו? בתורה, והצדיקים יודעים להסתכל בתורה ולגלות את האור הטמון בה.

על המגיד ממעזריטש מסופר, כשרצה 'להביט למרחוק' היה לובש את משקפיו, ולא משום שעם המשקפיים היה מסוגל לראות למרחק, אלא שהיות וראה הכל דרך האור של היום הראשון, והיה צריך משקפיים כדי לצמצם את הראיה על מנת שיראה רק דבר מסויים. או, כמו שאמר אדמו"ר הזקן במאסר, שבאות ב' של "בראשית ברא" יש את כל העולם ומי שיודע לראות – רואה. 

ישנן דרגות שונות של ראיה אצל גדולי ישראל, מצד מעלת נשמתם, שמתבטאות באיכות הראיה, בבהירותה, בוודאות ובהתאמתות שלה. כל אחד מגדולי ישראל רואה אלוקות בהתאם לדרגתו: אם זה מתוך 'ראיה שכלית', או מתוך ראיה של מה שהונח אצלו מלמעלה – גם אם אינו יכול להסביר זאת.

כפי שמובא בתלמוד אודות האמורא רב "שתיק רב" ואף על פי כן ההלכה כמותו, אשר רב פסק הלכה, ולמרות שתלמידו רב כהנא הקשה קושיה על דבריו – ולא קיבל ממנו תשובה, נפסקה ההלכה כרב. ומבואר בעניין זה בחסידות, שההלכה שאמר רב היא בחינת 'ראיה שכלית' – שמונח אצלו שכך היא ההלכה, למרות שלא יכול לתת עליה הסבר. 

על כן "עיני העדה" ורק הם – יכולים להוביל מהלכים בענייני עבודת ה' ותורה ומצוות, כי מובן בפשטות שלהוביל יכול רק מי שרואה ויודע את הדרך. לתפקיד של 'מורה דרך' בטיול, לוקחים את מי שיודע היטב את הדרך, ומי שהוא מספיק אחראי, שלא יתפתה לנסות דרכים חדשות שהוא לא מכיר, כדי שלא יסכן את ההולכים אחריו. 

כך בענייננו: רבי פירושו ראש בני ישראל, כלומר – שהוא כמו הראש שמוביל את כל הגוף אחריו, והוא מקור החיות לכל הגוף. החיות שהרבי נותן – משמעותה: מתן כיוון, תכלית ומטרה, והיא המגלה לכל נברא מהי סיבת חיותו – לשם מה מחיה אותו הקב"ה ומה רצון ה' ממנו. 

הרבי רואה מה הוא "חפץ ה'"

ענין זה למדים בתורת החסידות מהפסוק "כל אשר חפץ ה' – עשה". לכאורה, מהו השבח כאן? הרי ברור שה' עשה מה שחפץ, וכי מי יכריחו לעשות מה שלא חפץ? אלא משמעות הכתוב היא שמה שעושה את הנברא – הוא חפץ ה' בו, בתועלת ובתכלית שהוא מביא.

חסיד שניסה להסביר עניין זה לאחד שהיה רחוק ממושגים של חסידות, שאל אותו: מה יעשה הקב"ה אם ירצה למחוק את מוסקבה? ענה לו: יצית אותה באש והכל יישרף. הקשה החסיד: והרי יישאר אפר! הציע האיש, שאחר כך יביא הקב"ה רוח והיא תפזר את האפר בכל האוקיינוסים… שאל החסיד שוב: הרי בכל זאת יישאר איזה רושם? חשב השני וחשב, והודה לבסוף שאינו יודע מה יעשה הקב"ה. אמר לו החסיד: אם אלוקים לא יחפוץ במוסקבה – הרי לא תהיה מוסקבה!

חיותה וקיומה של מוסקבה נובעת מהרצון האלוקי, ולכן לא שייך שתהיה מוסקבה קיימת – אם מוסקבה לא משרתת את חפצו של הקב"ה. על פי זה מובן היטב, מדוע אמר הקב"ה "אם יקבלו בני ישראל את תורתי מוטב, ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו", כי אם העולם לא יהיה כפי חפץ ה' – הרי לא תהיה לו חיות, ולא תידרש פצצה אטומית (ח"ו) כדי להחזיר אותו לתוהו ובוהו.

אצל הרבי חדורה וברורה הידיעה של "חָפֵץ ה'" בצורה הכי וודאית שיכולה להיות. אין דבר שמסתיר מפניו את המטרה של כל נברא הנובע מן הרצון האלוקי. זהו תפקידו של הרבי, הוא מכוון ומנהיג את העולם – היאך להגיע למטרה של בריאתו, כי אם האדם יסטה מרצון ה', הרי חס ושלום 'אין חפץ במוסקבה', ואין לו זכות קיום. 

כן הדבר בכל דור ודור, מאז הרבי הראשון – שהוא משה רבינו – עליו אמרו חז"ל שכשנולד "נתמלא הבית כולו אורה". אין הכוונה שלא היו צריכים לתאורה בבית, אלא שהגוף של משה לא הסתיר את אור הנשמה האלוקית, ולכן לא היה אצלו אף פעם הסתר על המטרה והכוונה האלוקית. לכן משה הוא שהנחיל לעם ישראל את הכיוון והמטרה שלשמה הם נבראו: בכללות, בפרטות ובפרטי-פרטים.

הרבי ממשיך חיות לכל הדור

לא זו בלבד שהרבי רואה את החפץ והרצון האלוקי אשר בתכליתו של כל נברא, אלא שדרכו ובאמצעותו גם נמשכת החיות הגשמית והרוחנית לעולם. בנוסף לכך, היות שאצל הקב"ה החפץ והרצון הם היוצרים את הנברא על כן יש לרבי את היכולת לפעול – בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – שהחפץ והרצון האלוקי יבואו על ידי פעולות מסוימות דווקא.

המשכת החיות לעולם על ידי הרבי, והשפעתו על כל המתרחש בעולם בכלל, ואצל כל אחד בפרטיות – היא בהיקפים וברבדים רחבים ביותר. כפי שכתוב בתניא: "בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון". כשאדמו"ר הזקן ממשיל את הרבי למוח, יש לכך משמעות עמוקה מאד, הרבה מעבר למה שהגוף מרגיש.

למשל: אדם חש את מוחו 'עובד' כשהוא מתעמק למצוא פתרון לבעיה. בדורנו, הוא גם יודע שהמוח מנהל את כל תנועותיו ותחושותיו של הגוף כולו על ידי מערכת העצבים. אך האם אדם מודע לכך שהשינויים המתחוללים בגופו בעת לחץ, חרדה, הנאה וכדומה – נפעלים על ידי חומרים שהמוח מפריש אל תוך הגוף? הרי אפילו לאיבר משותק, המנותק ממערכת העצבים ל"ע, ממשיך המוח לשלוח חומרים המחיים אותו!

ובנמשל: הרבי פועל ללא הרף גם בדברים שאיננו רואים או מרגישים אותם. ולא כפי שסבורים אנשים רבים שכדי לפעול צריך הרבי לברך או להתפלל או אף להבטיח ישועות.

דוגמא לדבר: איש צבא שהיה ב'יחידות' אצל הרבי, הזכיר את מספר החללים שנפלו במלחמות ישראל ה"י, מיד תיקן אותו הרבי ודייק את מספר החללים. בשובו לארץ הקודש בדק אותו איש צבא את המספרים המדויקים, וגילה שהמספר הרשמי אותו הזכיר לפני הרבי לא היה נכון. כשביקר אצל הרבי פעם נוספת, הוא התפלא על המידע המדויק שהיה בידי הרבי, והרבי ענה לו: כל הנשמות עוברות דרך כאן!

נתאר לעצמנו שאנו עומדים בתפילה עם הרבי, או מקשיבים להתוועדות – האם אנו מעלים בדעתנו שברגע זה ממש הרבי פועל בכל העולמות, עניינים שאינם קשורים להתנהגות הגלויה? כמו: המשכת שפע, ילודה, פרנסה, הכרעה בין עמים וצבאות, ועוד דברים שאיננו מעלים בדעתנו כלל. והיות שהוא המוח והראש של העולם, הרבי מזרים חיות ושפע ללא הפסקה – אפילו ל"פושעים והמורדים" שהם בדוגמת איבר מנותק ממערכת העצבים, כי אין ניתוק מצדו.

יתירה מזו: ב'יחידות כללית' (שהרבי בעצמו קרא לה 'יחידות כללית' – שם הסותר לכאורה את עצמו מיניה וביה), הרבי דיבר בשיחה אחת אל מאות אנשים שנכחו במקום – ובו זמנית קיבלו הנוכחים כולם תשובות, עצות והתייחסויות פרטיות, כל אחד לבקשותיו ולענייניו האישיים!

בדומה לכך, גם בהתוועדויות של הרבי היו מצבים של 'כעין יחידות', כשהרבי ענה במהלך שיחות הקודש לאנשים שנכחו בהתוועדות זו על מחשבותיהם. פרופ' ראובן פוירשטיין סיפר שסייע לגויים במסגרת ההתמחות הייחודית שלו, והתלבט אם יש עניין שיעסוק עמם. הוא הגיע להתוועדות וקיווה שבמהלכה יוכל לשאול את הרבי את שאלתו. והנה, תוך כדי דבריו התייחס הרבי לגודל העניין של השפעה על גויים שישמרו את 'שבע מצוות בני נוח', ופתר את כל לבטיו.

כן הדבר לגבי המכתבים הכלליים שהרבי מה"מ נהג לשלוח לאנשים פרטיים, ואשר המקבלים סברו בטעות שהתוכן אינו מכוון אליהם באופן אישי: אדם אחד, שקיבל מכתב 'כללי-פרטי' כמענה למכתבו, הביע בפני הרב חדקוב את אי שביעות רצונו, שכן הוא ציפה לתשובה אישית. כשסיפר הרב חדקוב על כך לרבי הוא נענה: חשבתי שהוא מעדיף שאענה לו מן המקום שבו אני נמצא, ולא מאיפה שהוא אוחז… 

ראינו במוחש איך הרבי ממשיך חיות לכל הדור: ביחידות כללית, בהתוועדויות ובמכתבים, לכל בני ובנות ישראל. כאן לא שייך לדבר על יכולת טבעית הנובעת מחכמה גדולה או מומחיות בתחומים אלו ואחרים, אלא פשוט ניכר בבירור שהרבי הוא הקובע איך תהיה החיות, איך יתנהל העולם הכללי והפרטי של כל אחד ואחד. 

רבי אינו טועה

משמעות המושג רבי בחסידות חב"ד, היא שדרכו עוברות כל ההשפעות הגשמיות והרוחניות בכל פרטיהן. לכן, הקשר והביטול של חסידי חב"ד לרבי, הוא באופן שאין לו אח ורע באף מקום ומסגרת אחרת ביהדות. הקשר בין החסיד לרבי מבוסס על כך שזהו רבי – ראש הנותן חיות לכל אברי הגוף. אין זה קשר הבנוי על בטחון ואמונה במישהו פיקח, ואף לא במישהו בעל רוח הקודש, ואף יותר מזה – לא משום שדרכו עוברות ההוראות מלמעלה, כי בכל הנ"ל יכול להיות איזה שהוא שינוי, אשר בשפה מגושמת נקראת 'טעות'. 

אנו מאמינים וסומכים על דבריו של הרבי לא בגלל פקחותו של הרבי, ולא משום שמסתמכים על הידע הנרחב שיש לו בתחומים הללו, או הידיעה שכבר הצליח בזה בעבר. כי אם היסוד לתשובותיו של הרבי מה"מ נובע מפקחות, ידע או ניסיון – אזי ישנה הסתברות של טעות באחוזים מסוימים, אף אם נמוכים יותר מכל אדם אחר. 

מי שמדרג את הרבי כאדם בעל אחוזי הטעויות המזעריים ביותר, אך הוא עדיין חושב שגם אצלו לפעמים יכולה ליפול טעות (אם כי לעיתים רחוקות מאוד מאוד, ואולי רק בהסתברות של אחד למיליארד וכדומה…) אדם כזה דומה באופן חשיבתו לאותו אחד שחשב שהקב"ה צריך לשלח אש במוסקבה כדי לכלותה. רק שבשונה מההוא, הוא מאמין שהקב"ה קצת יותר גדול, וביכולתו להחריב את מוסקבה גם עם פצצת אטום…

אבל האמת האמיתית היא – שבעצה של הרבי אין אפשרות של טעות, כי היא באה מראייתו את המטרה והתכלית שבדבר, בבחינת "רואה את דבר ה' שבו". לכן, בכל דבר שעליו שואלים את הרבי, הן בגשם והן ברוח, מסתמכים על תשובתו ללא כל ערעור או פקפוק. פעמים רבות הרבי עונה גם על דברים שהטרידו את מחשבתם של הכותבים, גם כשלא שאלו עליהם. אמנם דבר פלא זה היה אצל כל אדמו"רי חב"ד, אך אצל הרבי מלך המשיח ראינו זאת בשופי, בבחינת פלא שבפלאים.

כמו שאין טעויות אצל הבורא – אין טעויות אצל הרבי המבטא את רצון וחפץ ה'. על כן אין רצונות של הרבי שאינם מתממשים, כמו שאצל ה' כל אשר הוא חָפֵץ חייב להתממש. התבטאות כזו אנו מוצאים בסיפור על אדמו"ר הרש"ב, שהיה באסיפת רבנים והתנגד בתוקף לאחת ההצעות שהציעה הממשלה. התנגדות זו לא היתה כל כך הגיונית, עד שגם הרבנים הגדולים שנכחו במקום לא הבינו מדוע הרבי מתנגד כל כך. לשאלתם, ענה הרבי, שהתנגדותו היא מפני שכך 'מונח' אצלו.

שואל הרבי על סיפור זה: איך אפשר לעמוד בתוקף רב כל כך בגלל 'הנחה' בלי שום הוכחה? ועונה: שאצל רבי מאירה בחינת ה'יחידה הכללית' ולא שייכת טעות בענין הנוגע ל'יחידה'. אם כך, לא שייך אצל רבי סטייה מן הכיוון, חרטה או טעות. 

כל מילה וכל תנועה – תורה היא

אמנם מובאים בחז"ל ביטויים כאלה ואחרים, על משה ושאר מנהיגי הדור, כפי שמצינו במשה: "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות", וכמובן שאין הכוונה שם לטעות ממש כפשוטה. ואין רשות וסמכות לאף אחד לומר כך – רק התורה יכולה להעיד שהיתה כאן טעות, חרטה וכיוצא בזה. 

מסופר שסטודנטים שאלו את הרבי: אם רבי לא טועה, מדוע יש לו מחק? ענה הרבי: אמנם רבי לא טועה, אבל היום הוא גדול יותר מאתמול, והיום הוא מוסיף על מה שכתב אתמול…

אלמלא היתה חובה להאמין שמשה אינו טועה – מדוע נענש קורח ושאר אלו שחלקו על משה? הרי יכול להיות שמשה טעה… עובדה שהתורה עצמה מעידה על כך. אלא, ששוב ושוב צריך לחרוט במוחנו ובלבנו, שרק באם התורה מעידה וקובעת שהיתה זו טעות – הרי זו תורה, גם ההווה-אמינא (מה שחשבנו בראשונה) וגם המסקנה שלאחר תיקון הטעות. 

רעיון זה מבואר בביאורי אביו של הרבי מה"מ על מה שנאמר בחז"ל "הא דרב אשי בדותא" – שהקב"ה אומר דברים אלו, גם את דברי רב אשי וגם שזה בדותא. אלא מאי, גם על הקב"ה נאמרו כאלו דברים, ובלשון הפסוק "ניחמתי כי עשיתים". כלומר, שישנם כמה דברים שהקב"ה מתחרט עליהם.

לדוגמא: הקב"ה אומר הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח; כשברא הקב"ה את העולם, היה בורא עולמות ומחריבן ואמר: "דֵין לֹא אַהֲנֵי לִי ודֵין לֹא אַהֲנֵי לִי" [=זה לא מצא חן בעיני וזה לא מצא חן בעיני] –

הפירוש הפשוט של זה הוא (חלילה), שעשה טעות, התחרט על מעשיו ותיקן אותם – אך בוודאי שאין הדברים מתבארים כפשוטם, והיו סיבות נעלות למיעוט הירח, ולבריאת העולמות והחרבתם, ודברים אלו מתבארים בתורת החסידות. 

[כמו שכל אחד מבין שביטויים כמו "עיני ה'", "ויחר אף ה'", "וילך ה'", "וידבר ה'", "וישמע ה'" ועוד ועוד – אין פירושם כפשוטו, ואין כאן המקום להאריך בזה].

המורם מכל זה הוא שכל פרט מדבריו ומעשיו של הרבי הם מכוונים ומתאימים אל "כל אשר חָפֵץ ה' – עשה", אל רצון העליון, וגם אם יש מצב שבו נראה לכאורה שאין מובן מדוע הרבי מוביל לכיוון מסוים – כמו בעניין התחלת פעולותיו של המשיח בעולם – כל עוד לא נאמר שיש שינוי בזה על ידי הרבי בעצמו או על ידי הקב"ה, הכל שריר וקיים ועומד בתוקפו ויתממש ללא כל ספק.

לכן חסידי חב"ד מבטאים את התקשרותם לרבי באופן כזה, שמביע אמונה מוחלטת בכל מה שהרבי מלך המשיח אמר. ולא רק אמונה במה שהרבי אמר, אלא אף אם רק רָמַז בתנועת ראש, או תנועה ביד, או באצבע, או על ידי מבט וכדומה – כי הרבי מה"מ זהו המקור שממנו מושתת כל העולם כולו בבחינת "וצדיק יסוד עולם", ודבריו וכל תנועה שלו עושים רושם בעולם.

בשנת תשנ"ג בעת סופת ההוריקן במיאמי פלורידה, שאיימה על חיי אנשים רבים ר"ל, התושבים נצטוו לעזוב את העיר. חסידי חב"ד ממיאמי שאלו את הרבי מלך המשיח מה לעשות. הרבי הניע את ידו הקדושה בתנועת ביטול, ממנו והלאה. חסידים הבינו שהסיט על ידי תנועה זו את מהלך הסופה מן העיר, כפי שנוכחו כולם לראות בעת שבאופן פלאי היא סטתה ממסלולה ולא עברה בתוך מיאמי כלל!

וכן מסופר, שלפני מלחמת המפרץ הראשונה בקש הרבי מר' גרשון בער ג'ייקובסון ע"ה שיערוך מחקר על עזותה של מדינת עירק (כפי הנראה בקשר למלחמת אירן-עירק), ועשה כן, ופרסם את תוצאות המחקר בעיתונו ה"אלגעמיינער ז'ורנאל". אחר כך שאל את הרבי מה"מ מה עוד לעשות בנידון, ונענה שאין צורך לעשות מאומה כי הוא כבר פעל את פעולתו. יתכן, שבזה קבע הרבי מה"מ את התוצאות הפלאיות של מלחמת המפרץ…

מה אנו מבינים ברבי?

לא רק את העולם הזה מנהל הרבי, אלא את כל העולמות. איננו מבינים איך זה, אך אנו יודעים שזהו המצב. כך ברא הקב"ה את העולם. כמו שכל אחד מאמין שבתורה לא שייך שתהיה חלילה טעות וחרטה וסטייה – כך גם אצל הרבי שהוא המקשר בין הקב"ה לתורה, על דרך הנאמר על דוד המלך "מחבר תורה שלמעלה בקודשא בריך הוא" . 

לכן אף פעם לא היו ולא יהיו קושיות על הרבי, אף שהיו דברים רבים מאד שלא הובנו ואי אפשר לפרטם. ההבנה שלנו ברבי היא פחות מההבנה של חמור במרק ירקות… כי החמור רואה ירקות רק לא מבין מה זה מרק, ואנו רואים רק את הגוף של הרבי ולא את מהותו של הרבי. כל מה שאנו יודעים, זה מעט מן המעט ממה שהרבי מה"מ התבטא, ואנו מצרפים פרט לפרט ובונים פאזל שמאפשר לנו לצייר לעצמנו תיאור מסוים, שאי-הידיעה בו מרובה מן הידיעה.

על דרך הביטוי של ר' הלל מפאריטש לגבי החסיד המופלא ר' זלמן זעזמר: "לגבי ה'מוחין' של ר' זלמן זעזמר – אני והחתול שווים!". והוסיף ר' הלל: "יכולים אתם לחשוב, שהכוונה שכמו ריחוק הערך ביני לבין החתול, כן הוא ריחוק הערך ביני לבין ר' זלמן זעזמר. לא! אין הדבר כן! לגבי ר' זלמן – אני והחתול שווים ממש!"… 

אין אנו מבינים ברבי, אנו רק מבינים שאנחנו לא מבינים… כל סיפור אודות מה שהתרחש אצל הרבי, בין אם זו אמירה למישהו, ובין אם זו איזו פעולה שעשה, ואף ציון שעה שבה הרבי הגיע, יצא, נכנס, נסע, הביט לכאן או הביט לשם, ישב או קם – אין אלו סתם דברים שעושה כל אחד, ואף לא דברים שעושה אדם חכם שבוודאי היו לו כוונות, אלא זו תורה – לא רק בבחינת שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד, אלא בבחינת תורה שעניינה 'דיפתראות ופנקסאות' איך לברוא ולהנהיג את העולם.

המעיין בשיחות וברשימות של אדמו"ר הריי"צ, יראה באופן בולט איך שאדמו"ר הריי"צ מתאר פרטים שונים מחיי אביו אדמו"ר הרש"ב, וכן מה ששמע מאביו על רבותינו נשיאנו שקדמו לו, כשהם מתוארים עם פרטים ופרטי פרטים. דברים אלו אין להם אח ורע אצל גדולי ישראל ברובם ככולם, ובפרט לא עם ריבוי הפרטים כפי שזה מופיע אצל אדמו"ר הריי"צ. 

הנהגה זו מראה לנו את הכיוון, מה צריך להיות היחס לכל מה שקשור עם הרבי, שכן כל מה שהרבי עושה ומדבר – זו תורה והדרכה. אין זה 'ביטול תורה' לקרוא את היומנים הללו, כיוון שהם עוסקים ברבי, אשר כל תנועה שלו מביאה חיות לעולם (אמנם, נכון שלא על זה צריך להשקיע את כל הזמן, שכן חייב להיות סדר כמה זמן להקציב לכל דבר). 

זו לא רק משאלה, זו היא התכלית!

עד כאן דובר על ההתייחסות לרבי והציות לדבריו, בעצות פרטיות ואף בהוראות כלליות המתחייבות ממצב הדור והתקופה. על אחת כמה וכמה, שזו היא ההתייחסות אל דבריו של הרבי הנוגעים לנושא המשיח, אשר נושא זה הוא – כלשונו של אדמו"ר הזקן בתניא – התכלית של כל הבריאה.

בתניא מוזכר משיח פעמים אחדות בסך הכל, ובתורתו של הרבי מלך המשיח – אין ספור פעמים. ולא רק בתורתו, אלא באלפים רבים של התבטאויות ופעולות שתוכנם הוא הבאת הגאולה.

ישנם הטוענים, שזה היה עוד אחד מהניסיונות הרבים של גדולי ישראל במשך הדורות, אשר רצו להביא את המשיח, וראו בזמנם שעת כושר. לכן הפצירו, ביקשו ואף ניסו לעשות כל מיני פעולות לזירוז הגאולה, וגם עוררו חלק מעם ישראל על מנת להביא את הגאולה, ובוודאי פעלו צדיקים מה שפעלו – כל אחד בדורו ובעניינו, כי אצל כל צדיק, היות והיה 'קץ' ועת רצון, הרי בוודאי שלא פעל לריק. אך לפועל, נשארו בני אותו הדור בגלות כמו שהיה בדורות שקדמו להם, לא התחיל שום תהליך של גאולה כאן בעולם הזה, אלא הכל נשאר למעלה ברוחניות.

אך אצל הרבי מלך המשיח, הדיבורים והפעולות לא היו בסגנון כזה, אלא בדיבורים מוחלטים וברורים, שנאמרו בהדרגה: אדמו"ר הריי"צ דרש "לצחצח את הכפתורים" – כלומר, לפעול את הדברים האחרונים שנותרו כדי לעמוד מוכנים "לאלתר לגאולה" – והרבי מה"מ אמר שגם זה כבר הסתיים, והוסיף שאין הדבר תלוי עוד בתשובה, כי כבר עשו תשובה. ואין שום סיבה מדוע משיח עוד לא בא, ולכן יש לזעוק "משיח נאו" בכל השפות. זאת אומרת שאין שום דבר המעכב, כי אם עדיין נותר מה לתקן – אין מקום לזעקה.

לאחר מכן שמענו מפי קדשו שהחלו פעולותיו של מלך המשיח בעולם, וכי ישנה מציאותו, ועוד יותר – התגלותו, והעבודה היחידה שנשארה לשליחיו (כך מודיע המשלח) היא להכין את העולם לקבל את פני משיח. והוסיף, שכבר נמצאים ליד השולחן הערוך במעדני הגאולה. הרבי מצביע מיהו המשיח – שהוא נשיא הדור והוא כבר בדרך.

אף אחד מרבותינו נשיאנו לא נהג כך ולא דיבר בסגנון כזה, אף שכולם היו חדורים בידיעה שגילוי החסידות הוא בשביל "קאתי מר", מלך המשיח, וכולם מסרו את נפשם על גילוי זה. זאת משום שכעת אין זו עוד הזדמנות כפי שהיה בעבר, שבמועדים עליהם נאמר 'קץ' מסוים התגברה ההתעוררות והציפיה לגאולה – אלא אנו נמצאים כבר בתוכו של התהליך המתרחש לנגד עינינו. 

דוגמא לתחושה זו אפשר ללמוד מאישה מאנ"ש שהתעסקה רבות בבניית מקווה באחת מהעיירות בארצות הברית, והוציאה מתחת ידה דבר מושלם ויפה באופן מעולה ביותר. רב המקום (שאינו מאנ"ש) בא לראות זאת והתפעל מאוד. ואמר לה: אין לך מושג איזה נתח גדול יהיה בחלקך בגן עדן. ואמרה לו: מה גן עדן? הרי משיח מגיע!…

להיות חדור בעניין משיח כל כולו

כאשר יוצאים מתוך הבנה ש'רבי' זה לא רק אדם פיקח, בעל רוח הקודש, שיש לו דעה כבדת-משקל בשמים, אלא שהוא החיות של העולם והוא תכליתה של הבריאה – כנאמר על רשב"י "נעשה אדם נאמר בעבורך" – והוא הממשיך חיות ותכלית זו של "להביא לימות המשיח".

אם זו היא הנחת היסוד, עליה הורה לנו הבעש"ט מאז התגלות תורת החסידות – אזי מאז אנו צועדים רק בכיוון זה, של הליכה אל הגאולה האמיתית והשלימה. ואם הצעידה בכיוון הגאולה לא ממשיכה ומתעצמת מרגע לרגע יותר ויותר, הרי צריך לחזור אחורה למה שהיה לפני מאות בשנים: שעסקו בלימוד נגלה בלבד, על כל המשתמע מכך – בלי לימוד החסידות ובלי כל ההנהגות שנתחדשו על ידי רבותינו נשיאנו… 

בפרט לאחר שהרבי מלך המשיח הודיע מיד בשבתו על כסא הנשיאות – שזו היא התכלית והמטרה שלו ושל הדור, וכי יכול לבוא מאן דהוא ולומר 'הא דרבי בדותא הוא'? ועד שלא שמענו אחרת ולא נשמע אחרת – זוהי תכליתו ומטרתו של הדור, שפירושה שזו היא החיות שעבורה ועל ידה נפעל קיומו של כל הדור. 

זה הוא המסר העיקרי של הדור. ועד כמה צריכים להיות חדורים בו אפשר ללמוד מן ה'עולם', בבחינת "מאויבי תחכמני": כמו שבדורנו כל אחד חושב שתכליתו היא אגירת כסף או רדיפה אחר הכבוד, ומכך הוא שואב את החיות שמניעה אותו במשך כל היום, וביחד עם זאת, זה אינו גורע מעיסוקו בשאר תאוותיו, כמו: אכילה, שתיה, טיול, קריאת חדשות, אך הכל חדור בחיות הנובעת מהשתוקקותו לכסף ולכבוד – 

כך גם אנו צריכים לנהוג כיום, בצד הקדושה, בלי לגרוע חס וחלילה מעיסוק עם הזולת ועם עצמו בלימוד נגלה וחסידות, בקיום המצוות בהידור ובעבודת התפילה וכדומה – כל פרטי החיים שלנו צריכים להיות חדורים עם החיות של הדור: 'משיח'.

אפשר לסכם ולומר שמי שסובר שנושא משיח גורם לו לגרוע מן ההידור, ולו במשהו, של תורה ומצוות – אין זה משיח ח"ו, ומי שגילוי משיח הוא לא התכלית העכשווית שלו בכל התורה והמצוות שעושה – אין אלו תורה ומצוות (ח"ו) כפי שנדרש בזמן הזה.

אם פעם המטרה והתכלית התבטאה במילים "לגרום נחת רוח לקדוש ברוך הוא" – היום ההרגל שהרגילנו הרבי מלך המשיח הוא להחדיר בכל פעולה ועשיה את הרצון "להביא לימות המשיח", שזו היא הנחת רוח האמיתית והשלימה של הקדוש ברוך הוא. בפרט לאחר שכבר זכינו להודעה ברורה ביותר שלא היתה מעולם, שהרבי מה"מ נענה ואמר ברבים בפני מאות ואלפים מכל קצווי תבל, מי הוא המשיח, אמירה שנאמרה בתור "אנוכי הרואה" עד לדרגא הכי נעלית שבזה – שזו היא הרי מעלתו של רבי, ראש בני ישראל.