מה מיוחד בלהיות "זה" • משיח בפרשה

לקריאה והורדה

אדם נוסע בנתיבי איילון, פתאום הוא מבחין שעל הכביש עומד גמד אדום, הוא יוצא מהאוטו בבהלה ושואל: "גמד, מה פתאום אתה עומד על הכביש, כמעט דרסתי אותך". 

הגמד:"אני גמד קטן ומעצבן תן לי תות ואני זז".האיש נותן לו תות והגמד זז.

 הוא ממשיך לנסוע ופתאום קופץ לכביש גמד צהוב,  שוב הוא יוצא בבהלה מהאוטו ושואל את הגמד: "למה קפצת לכביש?"  הגמד מבקש בננה, האיש נותן בננה לגמד והגמד זז.

 הוא ממשיך לנסוע ושוב גמד כחול קופץ לכביש, עכשיו הוא מתעצבן,  פותח את החלון וצועק לגמד הכחול :"אתה גמד קטן ומעצבן ומה אתה רוצה"? הגמד אומר לו :"רשיונות בבקשה".

 ידועים דברי רז"ל שכל הפטרה צריכה להיות מעין הפרשה, והכלל הזה תקף גם בקשר לפרשתינו, פרשת ויקרא. הפטרת פרשת ויקרא פותחת במילים: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על כך שהם זנחו את עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנו לעבודת אלילים. נושא המתאים לנושא העיקרי של פרשת השבוע העוסקת אף היא בהקרבת הקורבנות במשכן.

הנביא מתאר בארוכה את אפסיותם של האלילים העשויים מעץ ואבן, ואת הגיחוך שבסגידתם ובהעלאת מנחה לכבודם. אך עובדי האלילים "לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם." הכינוי הבלתי רגיל, בפתיחת ההפטרה, המכנה את בני ישראל בשם: "עם זו", ולא בשמם הרגיל (" בני ישראל", "עם ישראל", "עם הקודש") מעלה את תמיהתם של חז"ל והם דורשים על כך מדרש מעניין, מעין משחק מילים.

"יבא זה, ויקבל זאת מזה, לעם זו. יבא זה זה משה דכתיב (שמות לב, א) כי זה משה האיש, ויקבל זאת זו התורה דכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה, מזה זה הקב"ה דכתיב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, לעם זו אלו ישראל שנאמר (שמות טו, טז) עם זו קנית" (מנחות נג,ב)

השאלה הפשוטה הנשאלת על דברי המדרש הזה היא- מהי המעלה המיוחדת בלהיות "זה" או "זו"? לעם ישראל יש הרבה כינויים, האמת היא שלעיל באותה סוגיא מביאה הגמרא מספר כינוי חיבה בהם נקראו בני ישראל ע"י הנביאים וע"י הקב"ה. אנו מוצאים שעם ישראל נקרא בשם: "אדיר", "ידיד" או "טוב", וכל אחד מבין שישנה מעלה מסוימת בלהיות "אדיר", "ידיד" או "טוב", אבל מה טוב בלהיות "זה" או "זו"?

במאמר חסידות נפלא מסביר הרבי מלך המשיח את המשמעות הפנימית בלהיות "זה", ואת הקשר הישיר בין "זה" לגאולה האמיתית והשלימה!

נקודת ההסבר נעוצה בהבדל המהותי בין המילה "זה" למילה "כה" המופיע רבות בפתיחת דברי הנביאים ("כה אמר ה'"). התואר "זה" משמעותו שזהו מהותו האמיתית של הדבר שעליו אנו דנים, בעוד שהתואר "כה" בא לבטא שהאומר אינו מודע למהותו האמיתית של הדבר, הוא לא יודע אותו על כל עניניו ופרטיו, כי אם יש לו ידיעה שטחית וחיצונית בקשר לדבר הנדון. לכן הנביאים התנבאו במילים "כה אמר ה'", כי לא היה בכוחם לחוש בגילוי האלוקי כמו שהוא, במהותו העצמית, כי אם רק לדעת אותו באופן יותר חיצוני ושטחי. לעומת זאת, משה רבינו, רבן של הנביאים, היה יכול להביא את הגילוי האלוקי כמו שהוא, גם למטה, לעולם הזה הגשמי, ולכן משה רבינו התנבא ב"זה".

נקודת יסודית זאת, באה לידי ביטוי בעוד דבר. התואר "זה" שייך באמת להאמר רק על עניני קדושה ואלוקות, מאחר שהם אינם אמצעיים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם. לעומת זאת, ענייני העולם או ענינים גשמיים בכלל, אי אפשר לומר עליהם "זה", כי מה שאנו רואים לעינינו הוא רק את החיצוניות שבהם, את התואר והציור הגשמי שלהם, והרי לא זאת היא מהותם האמיתית. המהות האמיתית של כל דבר היא הכוונה שלשם כך הוא נברא, ובדברים גשמיים אנו לא רואים ישירות את הכוונה הפנימית שבשבילה הם נבראו, מה שנראה לעינינו הוא רק הרובד החיצוני שלהם, ולכן אי אפשר לומר עליהם "זה".

אז אי אפשר לומר על דבר גשמי "זה", למעט דבר אחד-עם ישראל!

עם ישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בקב"ה בכבודו ובעצמו, ומצד התקשרותם ודביקותם בתורה הקדושה, גם הם נקראים בשם "זה". כמו שהקב"ה נקרא "זה", "זה א-לי ואנוהו", וכמו שהתורה נקראת "זאת", "זאת התורה אשר שם משה", כך גם בני ישראל הקשורים עם הקב"ה והתורה, נקראים בשם "זה". 

וזוהי המעלה הנפלאה בלהיות "זה",להיות אדם שניכרת עליו מהותו הפנימית, שניכרת בו הכוונה העליונה של בריאתו. אדם, יהודי, שמקיים את כוונת בריאתו ע"י חיים אמיתיים ע"פ תורה ומצוות, בכך הוא משלים את הסיבה שלשמה הוא נברא, ובכך הוא זוכה לתואר "זה". תואר שמוענק רק למי שניכרת בו כוונת היותו וסיבת מציאותו.

אבל עם ישראל לא נקרא בשם "עם זה", כי אם בשם "עם זו", בלשון נקבה. בדרך כלל, בלדון הקודש עם הוא לשון זכר, אז מהי הסיבה לשינוי הלשוני הזה, למה לקרוא לעם שלם בלשון נקבה, "עם זו" ?!

אלא שכאן מסתתר מוסר השכל עמוק. בתורת הקבלה, הזכר והנקבה מסמלים את המשפיע והמקבל. הזכר הוא המשפיע, ואילו הנקבה מקבלת את השפעתה מהזכר. ההפטרה מלמדת אותנו שבכדי להיות "זה", בכדי להביא את כוונת בריאתו לידי פועל ולידי גילוי, עלינו להרגיש ולחיות כמו "נקבה"! עלינו להרגיש ולחיות כמו "מקבל"!

למה הכוונה?

ההתקשרות האמיתית עם הקב"ה ועם התורה היא דווקא שיהודי מקיים את התורה והמצוות בדרך קבלת עול, דהיינו שהאדם מרגיש שהוא רק כלי קיבול, מקבל-נקבה, לרצון העליון. הוא לא מקיים תורה ומצוות מצד רצונותיו, מצד פניות אישיות שלו, מצד איזשהו סיבה או טעם כמוס, גם לא טעם של קדושה. הוא מקיים תורה ומצוות מסיבה אחת ויחידה, כי ככה אמר הקב"ה, כי ככה רצה ה', ובכך הוא מראה בעצמו שכל מהותו ומציאותו היא רק "כלי קיבול" לרצון העליון, ולכן עם ישראל מכונה בנביא בשם: "עם זו", עם של מקבלים, עם של צייתנים, עם שקשורים עם הבורא בעצמו!

   וזהו גם הקשר המיוחד לגאולה, במדרש (שמות רבה, כג בסופו) נאמר: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה אלי, אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים שנאמר (ישעי' כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו".

האדמו"ר הרש"ב מסביר באחד ממאמריו את דברי המדרש הנ"ל, שבחינת "זה" שהתגלתה ומתגלה בעולם עכשיו אינה בערך כלל לבחינת "זה" שתתגלה בעולם לעתיד לבא, שאז נאמר לפני הקב"ה פעמיים "זה". מה המשמעות הפנימית של להיות "זה" פעמיים? הרי, כאמור לעיל, "זה" מסמל מציאות שניכרת עליה מהותה הפנימית, רואים עליה מה היא באמת, אז אם כן, מדוע שנקרא למישהו או למשהו "זה" פעמיים, אם כבר רואים עליו את הכל ?

הכוונה היא כמה זה מתגלה ואיך זה מתגלה. בעולם הזה, גם שרואים את המהות הפנימית, הדבר עדיין מאוד מוגבל, והוא מתגלה בחילוקים שינויים, בעיקר, הוא מתגלה בעולם השכל והרעיון, עולם ההבנה, אבל לא בראיה מוחשית. רק לעתיד לבא, תתגלה המהות של כל דבר בראיה מוחשית לעיני בשר, אז ש"נגלה כבוד ה'" ו"ראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", תתגלה האמת, לכולם, ללא כל חילוקים, וללא כל הגבלות. אז, תתגלה המהות הפנימית של כל דבר לא רק בעיני השכל, כי אם גם באופן פיזי, לעיני בשר. הלוואי שכבר נזכה לראות כמה טוב להיות פעמיים "זה"!

נסיים בסיפור שמלמד אותנו שה"זה" האמיתי של יהודי היא עבודת ה' וכוונת בריאתו, ולא העניינים הגשמיים איתם הוא בא במגע.

כידוע, ה'חתם סופר' היה מסוגל להרצות שיעור של ארבע וחמש שעות ברצף, ואשתו הרבנית שדאגה לשלומו ולבריאותו, היתה מניחה לפניו על השולחן צלחת עם עוגה קטנה וכוס שתיה. אך בדרך כלל ה'חתם סופר' לא היה טועם מן העוגה, רק אם היו אופסים כוחותיו לגמרי.

פעם אירע שחלש לבו של הגבאי והוא חמד את העוגה. הוא שם לב, כי בכל השבוע האחרון רבו ה'חתם סופר' לא נגע בעוגה, ושיער בדעתו, כי מסתמא גם היום הוא לא יגע בה, ועל כן הרשה לעצמו לאוכלה. אולם לרוע מזלו, בדיוק באותו יום, תוך כדי הרצאת השיעור, אפסו כוחותיו של ה'חתם סופר'. הניח את ידו בצלחת כדי ליטול את העוגה, והבחין כי היא איננה.

הוא פנה לגבאי ושאל: "מה קרה היום? הרבנית לא הביאה עוגה?", והגבאי שהתקשה לעמוד בנסיון שיקר ואמר: "הרבי כבר אכל את העוגה".

לתשובתו המרעישה והחדה של ה'חתם סופר' הוא לא ציפה: "אם אכלתי את העוגה או לא – בהחלט יתכן שאני טועה, ומבלי משים לב אכלתיה. אולם ברור אצלי כשמש, שאילו הייתי מברך 'בורא מיני מזונות' הייתי זוכר, ואם אינני זוכר סימן שלא בירכתי"…

שבת שלום!

____

מבוסס כל מאמר ד"ה עם זו יצרתי לי תשי"ב

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן