משא מעורר של הרב שווי על 'עבודת התפילה'

 הרב אהרון שווי ע"ה, לחלוחית גאולתית

בילדותי שהיתי בסמרקנד. הייתי מתפלל בבית הכנסת החסידי שנודע בשם 'ר' ישראל נח'ס מניין', שם היו מתפללים החסידים הגדולים, כמו ר' ישראל נח ע"ה בליניצקי, ור' ניסן ע"ה נמנוב.

הם היו מתפללים בציבור, בצורה כזו שכל הציבור התפלל ביחד ובאריכות רבה. וגם לאחר סיום התפילה במניין, שהייתה לוקחת זמן רב, היו חסידים שנשארו בבית הכנסת, בכדי להתפלל באריכות.

היה אפשר לראות חסיד אחד עומד בפינה זו, חסיד אחר בפינה אחרת, אחד מתפלל בקול רעש גדול, ואילו השני מתפלל יותר בשקט. אני זוכר שהרה"ח ר' אשר ע"ה ששונקין ('באטומער'), היה עומד ליד התיבה ומתפלל באריכות.

הרה"ח ר' ישראל ע"ה לוין ('נעוולער') היה מתפלל בקול רעש גדול, והיה אפשר לדעת את המקום שהוא עמד בו בתפילה, לפי הניגונים שהוא היה מנגן (אני עדיין זוכר את הניגון שלו ל'פסוקי דזימרה', וניגון אחר שהיה לו בברכות 'קריאת שמע', שאז הוא היה גם כן מאריך יותר בנגינה). ואני בהיותי אז ילד קטן, מתחת לגיל 'בר מצוה', כל המראה הזה השאיר עלי רושם עז.

ממה הרבי מלך המשיח חייך?

ב'עבודת התפילה' ישנם שני דברים מרכזיים: א. אמירת התיבות. ב. רגש וכוונה. כמו שמובא בשולחן ערוך, ש'ואשי ישראל' היינו כוונת התפילה, 'ותפילתם' היינו גוף התפילה ואותיותיה. בחור אחד, שלמד בישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בדפורד ודין ששם הייתי מלמד, סיפר לי פעם על 'יחידות' מעניינת שהייתה לו אצל הרבי מלך המשיח;

ב'יחידות' הרבי דיבר איתו על חשיבותה של התפילה, שתפילה 'במקום קורבנות תיקנום', וקורבן צריך להיות 'קורבן תמים', ובתמימות הקורבן ישנם שני תנאים:

א. תמימות גוף הבהמה, שתהיה תמימה עם כל האברים בלי שום מום או פגם. ב. תמימות נפש הבהמה – שצריך להיות בהמה חיה כפשוטה. וכמו כן הוא ב'עבודת התפילה', שצריכה להיות תפילה תמה הן בגוף והן בנפש.

גוף התפילה הוא תיבותיה, שחייבים להיות מילים שלימות בלי שום שגיאה וחיסרון. וכשמתפללים במהירות, מן הנמנע הוא שלא יהיו שגיאות במבטא, ועל כן מוכרח שתהיה תפילה במתינות.

ובלי זה – התפילה היא כמו בהמה בעלת מום, שאי אפשר להקריב אותה על גבי המזבח. אמנם גם אחרי שיש גוף שלם, חסרה עדיין הנשמה של התפילה – והיא ההבנה והכוונה בפירוש המילים. כמובן שישנם כמה דרגות בהבנת פירוש המילות, אך דרוש לכל הפחות שהמתפלל יכוון שהוא מדבר ומתפלל אל הקדוש ברוך הוא.

כשהרבי מלך המשיח סיים, הוא שאל את הבחור אם הוא שמע ביאור זה קודם. וענה הבחור שאכן, שמעתי דבר זה מהרב שוויי, ובשמעו זאת הרבי חייך..

מדוע חב"דניק מתפלל באריכות?

הכוונה היא הנשמה של התפילה, כי כשהתפילה נוגעת לעצמותו של המתפלל, ממילא הוא מתפלל בחיות הנדרשת. המשפיע הנודע ר' פרץ ע"ה מוצ'קין, היה מתוועד על נקודה זו עם המשל הבא:

בן אדם שטובע רחמנא ליצלן, צועק בשארית כוחותיו 'געוואלד! הצילו!', ובעת שהוא צועק כך, אין הוא חושב איך דבריו נשמעים, הוא פשוט צועק, כי הדבר נוגע לעצם מציאותו. לכן מאוד חשוב ללמוד פירוש מילות התפילה, שאז יש חיות בתפילה, ומתפללים בחיות כמו שמתאים לחסיד.

הרבי ה'צמח צדק' היה אומר למלמדים ללמוד עם בניו את פירוש המילים של התפילה, והיה בוחן אותם בעצמו. כי כשיודעים את פירוש התפילה – זו תפילה אחרת לגמרי, ואם לאו הרי התפילה היא בלי חיות, כי לא מבינים את מה שאומרים.

לדאבוני אני רואה שבגילאים הצעירים, התלמידים לא מתפללים כמו שצריך וכראוי. וזאת מכיוון שלא יודעים את פירוש התפילה כראוי, וכתוצאה מזה חוטפים את התפילה, וחבל גדול, וצריכים להכניס כוחות גדולים לשנות זאת.

וכן אצל הבחורים אני רואה עזבון גדול בזה. וזה שיש כמה בחורים שכביכול מתדמים אל הרבי שהיה נראה לנו שכביכול 'התפלל במהירות', הרי איך אפשר להתדמות אל הרבי שליט"א?

ב'ליקוטי תורה' (פרשת 'צו') מבואר שצדיקים הם 'נוני ימא' ששטים מקצה העולם ועד קצהו בטיסה אחת, ומוסבר שם שצדיקים מגיעים לכוונות הנעלות ביותר במהירות רבה. אבל אנחנו הרי מכירים את עצמנו..

להוציא את הכלב במתינות..

ידוע גם הסיפור על הוויכוח בין חסיד חב"ד ליובאוויטש עם חסיד חג"ת מחצרות פולין, שהאחרון טען שצריכים להתפלל במהירות, והביא לכך דוגמא מאדם שנוסע בעגלה, וכלב – הוא היצר הרע – רץ אחריו.

אז העצה הטובה היא לנסוע מהר יותר. השיב לו החסיד החב"דניק בפיקחות, שעצה זו טובה כאשר הכלב נמצא מחוץ לעגלה, אבל כאשר הכלב נמצא כבר בתוך העגלה, מוכרחים להתעסק איתו במתינות ולהוציאו מהעגלה, וזה לא מועיל כלל אם ייסע מהר..

בכלל ידוע הפתגם, שאמירת מילות התפילה צריכה להיות 'כמונה מעות', כמו אחד שסופר את כספו, שהוא מונה אותו במתינות בכדי לוודא שלא חסר אף מטבע, ככה אנו צריכים להיות זהירים להתפלל במתינות, שלא לאבד או לטשטש חס ושלום אף תיבה אחת של התפילה.

הקושי לכוון בתפילה, נובע מחוסר ההכרה שבעת התפילה עומדים כפשוטו לפני המלך. קודם התפילה ישנו חיוב על פי 'שולחן ערוך', 'דע לפני מי אתה עומד', להתבונן לפני מי עומדים ובמילא ההנהגה בעת התפילה תהיה ראויה ומתאימה.

כמו שהרבי שליט"א היה תמיד מעורר שהלכה פסוקה היא ב'שולחן ערוך' (ריש סימן צ"ח) ש'קודם התפילה יחשוב מרוממות הא-ל יתברך ושפלות האדם ויסיר כל תענוגי אדם מליבו'.

העצה הנכונה בכדי להרגיש עניין זה, זה על ידי ההתבוננות והמחשבה בזה שוב ושוב. כמו שהרבי מלך המשיח הורה לכמה אנשים לחזור תמיד על התחלת פרק מ"א בתניא, שם מבואר איך ש'והנה השם ניצב עליו', שהקדוש ברוך הוא ניצב מעל כל יהודי, ושזהו תנאי בכדי שיהיה 'עובדו כראוי', שעבודת השם תהיה כראוי.

האם כולם שייכים לתפילה 'באריכות'?

לצערי נפוצה תפיסת עולם לא נכונה, שיסודה בטעות, שבכדי להתפלל כראוי ובאריכות, צריך להקדיש לכך כמה וכמה שעות בכדי להתבונן בעניין בחסידות בארוכה, ורק אחר כך אפשר להתפלל ב'עבודה' וכו'..

צריך לדעת שזה לא נכון כלל. כי גם מי שהזמן שלו מוגבל יכול להיות מונח בתפילה, ולהרגיש שהוא מתפלל ומדבר עם הקדוש ברוך הוא. כל אחד שייך לתפילה חסידית לבבית. כמובן שכאשר יש יותר זמן, כדאי להשקיע בתפילה עוד זמן, כמה שניתן.

הרבי מלך המשיח מספר (שיחת פורים תשח"י) שבימי רבינו הזקן היה חסיד אחד, איש פשוט ביותר, עד שספק אם ידע פירוש המילות במקומות הקשים שבתפילה, ומכל מקום האריך בתפילה.

ולא רק בשבת ויום טוב ראש השנה ויום הכיפורים, אלא גם בימות החול, ולא רק בתפילת שחרית, אלא גם בתפילת מנחה ותפילת ערבית, וניכר היה שתפילתו אינה מן השפה ולחוץ, אלא התפלל 'עד מיצוי הנפש'.

והחסידים התפלאו על זה, כיצד שייך הוא לאריכות התפילה? וכששאלוהו, ענה ששמע מאדמו"ר הזקן פירוש במאמר חז"ל 'זכור ושמור בדיבור אחד', פירוש שבכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה'אחד'. זאת אומרת, שאפילו בלי לימוד חסידות שופי, אלא רק עם 'ווארט' אחד מחסידות, אפשר וצריך להתפלל באריכות!

בדומה לכך, סיפר המשפיע במונטריאול, הרב מנחם זאב (וואלף) ע"ה גרינגלאס, שהיה פעם יהודי פשוט שהתפלל בחיות והתלהבות

גדולה. וכששאלוהו על כך, ענה: אמת שאינני יודע פירוש המילות, אבל המילים עצמם הם כל כך 'גישמאק'.. ועל אחת כמה וכמה אם כן מבינים את פירוש המילות, כל שכן שמאוד 'גישמאק' להתפלל.

עצה פרקטית לתפילה כראוי, זה פשוט לא להסתכל על השעון בעת התפילה, כי זה נותן תחושה של הגבלה, ואדמו"ר הזקן פוסק ב'שולחן ערוך' ש'אל יעשה תפילתו קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא'. ועוד עצה הוא להתפלל בקול, כמו שכתוב ב'שולחן ערוך הרב' בנוגע לקריאת שמע (סימן סא סעיף ה) ש'נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה'.

גם כאשר מתפללים באריכות, יש חשיבות מיוחדת להתפלל בבית הכנסת. עצם העובדה שמתפללים בבית כנסת חסידי ונמצאים בקרב חסידים ואנ"ש, מביאה תמיד תועלת גדולה ותוצאות חיוביות.

כמו שמסופר על בחור אחד שהתאונן לפני הרבי הרש"ב שהוא 'חיצון', מאחר שכאשר הוא מתפלל בביתו, תפילתו אינה בחיות כל כך כמו בבית הכנסת. ענה לו הרבי, שזהו לא מפני שהוא 'חיצון', אלא מצד הקדושה שבבית הכנסת הגורמת לו להתפלל יותר בפנימיות ובחיות.

עיקר העבודה בזמננו היא התפילה

גם מי שניסה פעמים רבות להתפלל בכוונה ולא ראה הצלחה בזה, אין לו להתייאש. כי עצם ההתעסקות ב'עבודת התפילה' זה עבודה יקרה וחשובה, ובמיוחד בזמננו. במיוחד על פי המבואר בספר ה'תניא', שמי שמנסה להתפלל באמת, דווקא אז יהיו לו מניעות ועיכובים יותר, מכיוון שהיצר הרע חושש שעל ידי התפילה תתגבר הנפש האלוקית וינוצח כליל.

שמעתי מאחד, שבהיותו בחור הוא התלונן בפני המשפיע המפורסם ר' ניסן ע"ה נמנוב, שיש לו רצון חזק להתפלל ב'עבודה', אך ההצלחה בזה בורחת ממנו. ור' ניסן יעץ לו 'נסה שוב, ואם זה לא הולך, נסה פעם שניה, ואז שוב בפעם שלישית. ואף אם משהו קורה רק בפעם השלישית, שווים כל הניסיונות והזמן שהשקעת בזה מקודם'.

גם בימינו, ישנם הרבה חסידים שמקדישים זמן להתפלל באריכות, גם אחרי שהמניין סיים את התפילה, ובמיוחד ביום השבת, ויש לכל חסיד להתחזק בעניין זה, ובפרט בתקופה שלנו, שנמצאים ברגעים האחרונים לפי הגאולה, יש ב'עבודת התפילה' חשיבות מיוחדת.

במכתב בסוף ה'תניא', מדגיש אדמו"ר הזקן את חשיבות התפילה בתקופתנו, ש'עיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפילה', ולכן עלינו למלא את הוראתו ולעסוק ב'עבודת התפילה', ועל ידי זה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה.