פרופיל: טיפול (חסידי) נמרץ

שניאור זלמן לוין, מגזין עולמות

מהרגע בו לחצה ידי על לחצן ה"הקלט" ועד לתום הראיון לא השמעתי הגה. ישבתי בפה פעור, מאזין בהשתאות לסיפורו המרתק והמפתיע. רק בפעם אחת נפסק הראיון לדקות ספורות, שעה שר' אלימלך פירר, מהעסקנים הבולטים בתחום הרפואי, סר למשרדו על-מנת לשוחח איתו על עניינים חשובים בתחום הרפואה.

להשתוממותי מסיפור חייו, תרמה לא מעט דמותו המרשימה – זקן כסוף מהודר, עיניים נבונות וטובות ושפה קולחת ועשירה. השעות המעטות אותן עשיתי במחיצתו עברו ביעף, כאילו היו אך דקות ספורות. בתום הראיון, הוא ביקש ממני להתלוות אליו לסיור קצר במחלקה הנמצאת תחת הנהלתו – מחלקת טיפול נמרץ בבית הרפואה 'איכילוב' בתל-אביב.

צעדנו במחלקה הסגורה בפסיעות חרישיות, כמו חוששים להפר את הדממה הכבדה או את צפצופי המכשירים. פרופסור סורקין סקר במבטו את חדרי האשפוז, ולבסוף ניגש לאחד מהם. הוילון שהסתיר את מיטת הטיפולים מוסט ומראה קורע לב נגלה לנגד עיניי: צעיר ישראלי, כבן עשרים, שכב על מיטת הטיפולים ללא ניע. בסמוך לו עמדה אחות בלבן, ומדי פעם ניגשה אליו והזריקה לעורקיו חומר שלא ידעתי את פשרו.

"מה איתו?" שאלתי בלחש. פניו של פרופסור אליהו סורקין קדרו, והוא ענה לי בפנים נסוכות צער "מצבו קשה. זה בחור צעיר שנסע למזרח הרחוק למטרות טיול, כפי שצעירים רבים נוהגים. במהלך טיול אופנועים שיגרתי הוא נפצע קשה, מאז הוא מונשם כאן. הכרתו אבדה ועדין לא שבה אליו. נקווה לטוב".

ילדות ללא יהדות

אליהו סורקין נולד בפאריז, עיר האורות בצרפת. גדל כילד רגיל למדי, ללא ידיעה קלושה על דבר יהדותו. כישרונותיו הברוכים ניכרו בו מינקותו; הוא הרבה לעיין בספרים, וביכר ספרי קריאה על-פני משחקי חצר וכדומה.

כשהגיע לגיל מצוות, דרש מהוריו לקיים טקס המציין את 13 שנותיו בכנסיה! "כך נהגו אז כולם", הוא מנמק. "כשקרב יום הולדתם ה-13 של הילדים בכתה, נהגו להזמין כומר לביתם וזה היה מלמד אותם עקרונות בחיי הדת שלהם. כשהתקרבתי לגיל, דרשתי מהוריי לנהוג כך. לא רציתי להיות שונה".

להפתעתו הוריו סרבו להצעתו. המום ומאוכזב, פנה לחדרו ומעיניו זלגו דמעות. המחשבה כי הוא יאלץ לוותר על הטקס המדובר כל-כך, נגעה ללבו.

הוריו האוהבים לא ציפו לתגובה קשה שכזו. שעות ספורות הסתודדו ביניהם בלחש, ואז, קראו לו לחדרם, ובעיניים כבויות סיפרו לו כי הם יהודים, ובשל-כך לא יכלו לקיים את הטקס בכנסייה.

"יהודי?" חזר יצחק על דבריהם בתימהון,"מה זה יהודי?" שאל. שאלתו נותרה תלויה בחלל האוויר.

רק מאותו יום ידע יצחק כי הוא שייך לעם השונה מכל הדתות, אך את עומקם ותוכנם של דברים לא ידע. "ידעתי שאנחנו שונים מכולם, ויש לנו מגבלות מסוימות, אך בשל חששם של הוריי לא ידעתי על מצוות התורה ושאר המושגים".

מה עמד מאחורי חששם הרב של הוריך?

"עליך להבין – הוריי גדלו כל העת בצל האנטישמיות, והוריהם חששו שהם יפגעו מכך. אבות אבותיי נמלטו ממקום מגוריהם אשר באוקראינה מאימת הצורר הנאצי, ובשל כך החשש היה לחם חוק בביתינו. כשהורי נישאו, הם החליט להעלים מאתנו, ילדיהם, את עובדת היותנו יהודים, מתוך דאגתם הכנה לשלומנו. הם לא ידעו שבאחד הימים נגלה זאת, ועובדה זאת תשנה את חיי לבלי הכר".

מאז נודע לו דבר יהדותו השתנו חייו במקצת. כל העת היה עסוק בחיפוש אחר משמעות שתגוון את חייו הריקים מתוכן. הוא תר אחר סממנים יהודיים מהם יוכל לעמוד במקצת אחר אורח החיים היהודי, אך תקופה ארוכה לא מצא כאלה.

באחת השנים נסעה דודתו לביקור נימוסים בארץ, וכששבה משם העניקה לאחיין הצעיר מתנה מיוחדת ומפתיעה – סמל מגן דוד עשוי כסף. אליהו קיבל את המתנה בהתרגשות, והראה אותו בגאווה בלתי מוסרת לחבריו בבית-הספר. להפתעתו, התנפלו עליו חבריו והכו אותו נמרצות, תוך שהם מכנים אותו בכינויי גנאי…

אליהו שב לביתו מוכה וחבול, אך דווקא אז גאוותו היהודית הלכה וגברה. הניצוץ היהודי שנדלק בנפשו הפך ללבת אש גדולה ויוקדת.

"היה זה מצב אבסורדי", נזכר פרופ' סורקין. "מצד אחד, אני יודע שאני יהודי ואף גאה על כך; ומאידך – אינני יודע מה זה אומר להיות יהודי, במה זה מתבטא. המידע הקלוש שידעתי היה שזהו עם שונה  משאר העמים, וחלקו מתגורר במדינת ישראל אשר במזרח התיכון".

כשבגר מעט והגיע לגיל עשרים, החלו מלחמות אידיאולוגיות בצרפת. המחנה הצרפתי נחלק לכמה קבוצות, חלקם אהדו את ישראל והשאר לא. סורקין הצטרף לקבוצה האוהדת את ישראל, והרבה לשוחח על-כך עם חבריו.

דעתו האוהדת את הארץ באה לידי ביטוי בשנת תשכ"ז, בעת שנסע לביקור התחזקות בארץ. היה זה בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כאשר נודע לאליהו על מלחמה שפרצה בארץ. הוא התמלא דאגה והחליט לסייע ככל שביכולתו. הוא פנה לסניף הסוכנות היהודית בצרפת, אך לא קיבל מענה מתאים. בסופו של דבר החליט לנסוע לבדו בצורה עצמאית.

תחושה משונה לוותה אותו בעת שרגליו דרכו על אדמת הארץ. המחשבה כי המקום הלז מוכר לו עד מאוד, לא הרפתה ממנו. בכל מקום שהלך חש כי ביקר בארץ בעבר, ותחושה זו הוסיפה לאהבת הארץ שלו.

כשתם הביקור, שב לצרפת כשתחושת שייכותו לעם ישראל חזקה מתמיד. כך עברו שנות נערותו ובחרותו של אליהו. ידיעה על יהדותו, ותו לא.

כעשר שנים השקיע את ראשו בלימוד הרפואה. את כל מרצו וזמנו רתם לטובת לימודיו, והתוצאה לא איחרה לבוא – תעודות המעידות על הידע הרב שרכש בתחום הרפואה.

"את השנים הרבות בהן למדתי רפואה עשיתי כשבליבי חלום לעלות לארץ ולשמש כרופא באחד מהמרכזים הרפואיים. ואכן, בתום הלימודים יצרתי קשר עם הנהלת בית-הרפואה הדסה עין כרם בבירה, ושאלתי לגבי על משרה פנויה. תשובתם הייתה חיוביות. 'תוכל לשמש כרופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ', אמרו".

כעת, כל מה שנותר הוא לעקור לארץ ישראל, אך דווקא כאן החלו נערמים בפניו הקשיים.

ברשותו הייתה דירה בה התגורר בעת שהותו בצרפת. כאשר ההחלטה לעקור לישראל נפלה, הוא ניסה למכור את הדירה אך ללא הצלחה. במשך כשנה תמימה פרסם סורקין מודעות בעיתונות הכללית בדבר מכירת הדירה, אך איש לא התקשר לברר על הדירה.

בלית ברירה אחרת, החליט אליהו לגנוז את תכונית ההגירה לישראל עד למועד מאוחר יותר, שכן האמצעים הכספיים שלו היו דלים, וללא מכירת הדירה לא היה בידו האפשרות לעקור לארץ.

כך גם תוכניתו לשמש כרופא ב'הדסה' נדחתה, לאחר שהנהלת המקום סירבה להמתין עד שימכור את דירתו.

הרצון היהודי התעורר

דווקא אז, כאשר הרצון לעקור לארץ הפך לחלום רחוק מהמציאות, הכתה בו המחשבה בדבר יהדותו. "לפתע התעורר בי רצון לחקור לעומק מה זה אומר להיות יהודי", הוא מספר. "כשהבנתי שאאלץ לשמש כרופא בצרפת, החלטתי לנהוג כיהודי לכל דבר. כדי לממש את רצוני נפגשתי עם רב גדול בפאריז, אך הלה סרב ללמדני יהדות. 'קודם כל תלמד את הדברים הבסיסים ביהדות', נמק, 'אחר-כך תבוא אלי ואלמד אותך את שאר הדברים לעומק'".

פרופסור סורקין הוא אדם דעתן אבל גם צייתן. כששמע את דברי הרב החל ללמוד לבדו את שפת העברית וספרי קודש למתחילים.

מהיכן רכשת את ספרי הקודש בהם למדת?

"בצרפת קיימים מועדונים מיוחדים ליהודים, דרכם השגתי את רוב הספרים. אט אט התחלתי ללמוד את המושגים הבסיסיים ביהדות; למדתי על שבת, חגי ישראל ושאר המושגים, וככל שלמדתי יותר כך התחלתי ליישם זאת יותר בפועל".

הוריו של אליהו, שכאמור העלימו את דבר היותו יהודי עד לגיל הבר מצווה שלו, כעסו מאוד על המפנה שהתחולל אצל בנם. הם חששו שהוא אינו בקו השפיות, ובשל כך פרצה ביניהם מריבה קשה, עד שבאחד הימים ארז דוד את חפציו ועבר להתגורר לבדו בדירה אחרת.

"באחד הימים הכרתי את רעייתי", הוא נזכר. "הייתה זו השגחה פרטית מדהימה, שעד היום אני נפעם ממנה. גם היא תרמה רבות להתקרבותי לשמירת תורה ומצוות. שלא כשאר המשפחות היהודיות באזור, רעייתי באה מבית מסורתי, כך שהלכתי בעקבותיה והוספתי להתחזק בשמירת המצוות.

"בתפקידי כפרופסור, החלטתי באחד הימים לארגן כינוס גדול בצרפת, למטרה מסוימת. אל הכינוס הזמנתי רופאים רבים מרחבי העולם, ביניהם רופא בכיר מישראל. עמדתי בתוקף על הזמנתו, על-אף סירוביהם של כמה מעמיתי הצרפתים.

"בתום הכינוס, כאשר הרופא הישראלי שמע על זהותי, פתח עמי בשיחה. הוא שאל למעשיי, ואני סיפרתי לו על ניסיונותיי להתקבל כרופא בבית-הרפואה 'הדסה עין כרם'. סיפרתי לו גם על מאמציי למכור את דירתי – מאמצים שבסופו של דבר לא צלחו. 'כל עוד שדירתי לא נמכרת אין באפשרותי לעקור לישראל', הסברתי לו.

"הפרופסור הישראלי חשב לרגע, ולבסוף אמר לי כי הוא מקבל אותי לעבודה במרכז הרפואי בו הוא משמש כרופא בכיר. הוא הוסיף כי באפשרותו להמתין זמן ממושך עד שאמכור את הבית.

"נפרדתי ממנו בחמימות, תוך שאני מבטיח לעדכן אותו בכל הקשור למכירת הדירה".

בעקבות פגישתו עם הרופא הישראלי, החלו המחשבות אודות מעבר לישראל לשוב ולהלום במוחו. נושא זה העסיק אותו שוב, והוא מיהר לפרסם אודות מכירת הדירה בעיתונות הצרפתית.

"באחד הלילות", הוא מספר, "חלמתי חלום מופלא. ראיתי דמות מוכרת עומדת בתוך ביתי, שאומרת לי כי עלי לעבור לארץ ישראל. כששאלתי את הדמות כיצד אעשה זאת, בעוד שאין בכיסי פרוטה, היא השיבה, 'עליך לחצות את סלון ביתך לשני חלקים, כך שהחלק האחד ישמש כסלון והשני כחדר-אוכל. כך תוכל למכור את הדירה', סיימה הדמות המסתורית את דבריה.

"התעוררתי מהחלום נרגש ונסער כאחד. סיפרתי על כך לאישתי, אך היא ביטלה את דברי במחי יד. 'זה חלום בלהות, שכל הקשר בינו לבין המציאות מקרי', אמרה. 'גם אם יש ממשות בחלום, הרי מנין לך הכסף הדרוש לשיפוץ כזה?', הוסיפה.

"בעקבות דבריה של רעייתי, חזרתי 'לקרקע המציאות' והבנתי שרק חלום הוא זה וחדלתי להרהר בו, אלא שבאחד הימים הוא שב והתעורר מחדש.

"היה זה באחד הימים, כאשר פגשתי את אחד ממטופלי בבית-הרפואה. התענייני במה הוא עוסק לפרנסתו, והוא השיב לי כי הוא מתמחה בשיפוצים. כששאלתי אותו על אפשרות של שיפוצים בביתי, השיב לי כי הוא יכול לעשות זאת ללא תשלום".

שעה קלה לאחר שאיש השיפוצים סיים את מלאכתו, נשמע צלצול טלפון בבית. אליהו מיהר להרים את השפופרת, וכאשר שמע את רצונו של הדובר מעבר לקו – נותר ממוסמר למקומו למשך דקות ארוכות. לאחר חודשים ארוכים בהם איש לא התעניין בדירה, התקשר אדם שהתעניין לגבי הדירה. הוא היה ראשון מתוך שורה ארוכה של אנשים שהתעניינו ברכישתה…

"לפתע הבנתי מהי 'השגחה פרטית'. חשתי שהשגחה העליונה מכוונת אותי אל יעדי. בתוך חודשים ספורים מצאנו עצמנו בדירה מרווחת בחיפה, והתחלתי לשמש כרופא בכיר בבית-הרפואה רמב"ם בעיר.

"חודשים ספורים לאחר בואנו, פרצה מלחמת שלום הגליל. כל הרופאים, כאזרחים ישראליים, נשלחו לחזית. כעולה חדש נותרתי בבית-הרפואה, עסוק עד למעלה מראשי בקבלת הפצועים משדה הקרב והטיפול בהם.

"באותו זמן שויכתי לקהילה מיוחדת של עולי צרפת שהתגוררה בעיר. לא היה לי כל קשר לחב"ד. כך גם כאשר עקרנו לרעננה שבשרון, רשמתי את ילדיי למוסדות חינוך דתיים המשתייכים לזרם ה'מזרחי', אך גם כאן הרגשתי שעדיין לא באתי אל המנוחה ואל הנחלה. על-אף התחזקותי בשמירת התורה והמצוות, חשתי עדיין חֶסֶר מסויים, ושאפתי לגלות עוד ועוד ביהדות.

"באחד הימים עבר שליח הרבי ברעננה – הרב אליהו שדמי, להתגורר בסמיכות לביתי, ואט אט קשרנו קשרי ידידות. היה זה לפני שנים רבות, עוד בתחילת שליחותו, כאשר טרם ייסד את בית-הכנסת החב"די בעיר.

"קשרי הידידות לידי ביטוי, כאשר רשמתי את ילדיי לגן חב"ד שפתח, ובמקביל התחלתי להתפלל במניין החב"די שהקים. אז גם גילתי מהי תפילה אמיתית. קודם לכן, התפללתי בבית כנסת שהשתייך לקהילה הצרפתית בעיר, ומיותר לציין כיצד נראתה תפילה במקום; ואילו עתה הבחנתי בעומק של התפילה במניין החב"די, והדבר השפיע אלי במאוד.

"במקביל, נעניתי להצעתו של הרב שדמי והתחלנו ללמוד בצוותא את ספר ה'תניא'. משיעור לשיעור, ואט אט התחלתי להרגיש כי ספר התניא מחלחל למוחי.

"המכה בפטיש בהתקרבותי לרבי מלך המשיח. התקרבות זו באה בעקבות התוועדות בה פגשתי לראשונה את המשפיע המפורסם הרב ראובן דונין ע"ה. אז ראיתי מהי דמות חסידית אמיתית, אדם האוהב את הרבי לא סייג".

פרופסור סורקין משתתק לרגע. עיניו מצטעפות כאשר הוא מתאר את דמותו הבלתי-נשכחת של ר' ראובן: "כאשר התבונני בו, ראיתי דמותו של חסיד אמיתי. דמותו נותרה חקוקה במוחי עד לעצם היום הזה, ואינה משה מזיכרוני.

"אני זוכר את היום בו פגשתי אותו לראשונה. ר' ראובן התוועד בבית-חב"ד, וכאשר החל לספר על הרבי, הוא פשוט החל לבכות. אז הבנתי לראשונה מהו חסיד אמיתי"…

הפעם הראשונה אצל הרבי

השנים חולפות, ופרופסור סורקין מצא את עצמו פוסע אל השביל המוביל ל-770, בית רבנו שבבל.

"הרב דונין הפציר בי רבות לבקר ב-770, אך אני סירבתי. מאז ששמע את תשובתי, הוא שוב לא הפציר בי. 'גם זמנך יבוא', הוא אמר לי.

"בכלל, את הרבי ראיתי בעיני רוחי כל העת, וזה בזכות ר' ראובן, שהפך עם הזמן למשפיע שלי. בכל פעם שביקר בביתי, היה מתאר לי כיצד נהג הרבי בזמנים שונים.

"כאשר שמעתי על פטירתו של ר' ראובן לפני שנים ספורות, חשתי כאחד שחרב עלי עולמי. לפתע אבדתי את המשפיע האישי שלי, שלמעשה היה הרבה יותר ממשפיע".

לאחר פטירתו של ר' ראובן, זכה ד"ר סורקין לחלום את דמותו של הרבי. חלום מרגש זה, הוא זה שהביא אותו לבית חיינו 770.

"מתוקף תפקידי כמנהל מחלקת טיפול נמרץ – אין בידי זמן מיותר. כאשר התחלתי לחשוב על נסיעה לרבי, תרתי אחר מועד מתאים בו אוכל לבקר בחצרות קודשנו. ואכן, זכיתי לבקר ב-770 ביום הבהיר י"ט בכסלו, למשך יומיים.

"כיוון שעד אז לא זכיתי להסתופף בצילו של הרבי לא ידעתי את הסדר המיוחד שקיים במקום. טרם שנסעתי, דאגתי למקום לינה מסודר – בית-מלון ששוכן בקרבת מקום… רק לאחר הביקור הבנתי את כללי המקום והדאגה הכנה של כל חסיד לרעהו.

"כאשר נכנסתי ל-770 חשתי את דמותו של הרבי שמביטה אלי. אי אפשר להתכחש לקדושה הרבה ששוררת במקום, כמו-גם לאווירה המיוחדת שנושבת בין הכתלים הקדושים כל-כך".

במשך כיומיים שהה סורקין בסמיכות לרבי מה"מ. זמן קצר אומנם, אך זה נוצל היטב לשאוב חיות וקדושה להמשך הדרך.

כאשר אני שואל אותו על רגעי שיא שחווה במהלך ביקורו, הוא משיב: "כאשר הבחנתי באהבת הרעים הנפלאה שמאפיינת כל חסיד באשר הוא, התפעלתי עמוקות. ניגשו אלי אנשים רבים שהתעניינו על מקום לינתי וכדומה.

"רגע נוסף מרגש שזכור לי במיוחד, ארע בעת ההתוועדות המסורתית שמתקיימת מדי שנה בי"ט בכסלו. בעוד אני יושב ומאזין בדריכות לנאומים המרתקים, אני שומע שמכריזים את שמי ברמקול ומבקשים ממני לדבר.

"לא הבנתי כיצד הכירו אותי ומי סיפר עלי למארגני ההתוועדות, ובכל זאת נאלצתי לעלות אל דוכן הנאומים והתחלתי לדבר. בתחילה איחלתי 'גוט יום טוב', ולאחר מכן השתרר שקט.

"הייתי נבוך מעט. מעולם לא דיברתי בפני חסידים ועוד בכמות כזאת, אך לבסוף פתחתי וסיפרתי על פעילותי במסגרת בית-הרפואה. סיפרתי על חולה במצב אנוש שהבריאה בזכות ברכת הרבי ובזכות נתינת צדקה".

רופא שהוא רב

הביקור המרגש הסתיים, ולאחר ששאב כוחות להמשך הדרך, שב פרופסור סורקין לבית-הרפואה להמשך תפקידו הגשמי והרוחני כאחד.

חולים רבים נעזרים בו ומבקשים מרפא ומזור לגופם הדואב. פרופסור סורקין עושה את  המיטב שביכולתו לסייע להם, ובמקביל – מעניק להם מזון לנפש. חולים רבים שאבדה תקוותם, נרפאו כליל בשל פעילותו הרבה. הוא מבקש מכל חולה לתרום מספר פרוטות לקופת הצדקה שבמשרדו, כדי לעשות 'כלי' לברכת ה'.

"ישנם רבים הבאים למחלקה לאחר תאונה קשה או פיגוע, ה"י, ובני משפחתם עומדים אובדי עצות. מטבע הדברים הם ניגשים אלי, בתור מנהל המחלקה, וכשומר תורה ומצוות. אני מציע להם להתחיל להניח תפילין או לקיים מצווה אחרת, וב"ה התוצאות נראות מיד".

בפיו של פרופסור סורקין גם כמה דוגמאות: "לפני זמן מה קיבלנו למחלקה אישה במצב אנוש. משפחתה שדאגה מאוד למצבה שאלה אותי כל הזמן על הסיכוי להחלמתה. השבתי להם שאנו נעשה את המיטב שביכולתנו על מנת לרפא אותה, כשמקביל הפנתי אותם למחלקה הרוחנית. ואכן, לאחר שבני משפחתה התחזקו בשמירת התורה והמצוות האישה החלימה כליל.

"סיפור נוסף ארע עם חולה אחר, ששכב אף הוא מחוסר הכרה, ומשפחתו דאגה מאוד למצבו. הסברתי להם על ההשגחה הפרטית ועל התחזקות בשמירת תורה ומצוות, אך הללו אטמו את אוזניהם. התאכזבתי מעט מתגובתם, אך לאחר מספר ימים הבחנתי בכוחה של ההשגחה הפרטית:

"באחד הבקרים, כאשר ישבתי במשרדי, הופיע בנו של אחד החולים במשרדי. הוא סיפר לי ששמע את שיחתי עם המשפחה של החולה, והחליט – על מנת לשפר את מצבו של אביו – להתחזק בשמירת התורה והמצוות.

"אז הבנתי את כוח ההשפעה הרב שבידי. אותו בחור לא השתייך כלל לאותה המשפחה, אך הוא שמע את דבריי והחליט להשתנות".

את פעילותו הרוחנית בבית הרפואה, מכנה פרופסור אליהו כ"מחלקה הרוחנית" או בעצם: מחלקת 'טיפול חסידי נמרץ'…