פתאום נכנס הרבי, לתדהמת כולם… • 30 שנה למעמד הנדיר

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

תארו לכם שאתם יושבים בבית המדרש בשכונה שלכם, מעיינים בספר, שותים כוס תה, או סתם משוחחים עם חבר ב"חסידישע דברים בטלים", ופתאום הדלת נפתחת והרבי נכנס פנימה במלוא הדרתו…

תגידו שזה מופרך, לא יכולה להיות מציאות שכזו…

ובכן, זה בדיוק מה שאירע בשעות אחר הצהריים המאוחרות של שבת פרשת נשא תנש"א – השבוע לפני שלושים שנה בדיוק.

כדי לספר את הסיפור המלא, ולהבין את גודל ההתרחשות, מן הראוי לחזור לשעות ולימים שלפני כן, ובכך להעניק מבט רחב יותר על אירועי אותה שבת.

שגרה של חג השבועות

חג השבועות, מתן תורה, חלף ועבר לו. יומיים אלו – ראשון ושני בשבוע – היו גדושים בהתעלות רוחנית בצוותא חדא עם הרבי מלך המשיח, כאשר שיא החג הוא בהתוועדות שהתקיימה עם הרבי, ובסופה חלוקת 'כוס של ברכה'.

זו הייתה התקופה בה העצים הרבי מה"מ ביתר שאת את כל נושא הציפייה לגאולה. זה החל כחודש וחצי לפני כן בשיחה שנאמרה בכ"ח ניסן, ומאז כל שיחותיו היו גדושות בתכנים גאולתיים, לצד זאת שהיו שזורים בעניינא דיומא.

סדר האירועים של החג בחצר ליובאוויטש, התנהל כמדי שנה. למחרת החג, 'איסרו חג', התקיים 'כינוס תורה' בהשתתפות רבנים שפלפלו בענייני תורה, זאת על פי הוראה של הרבי לערוך 'כינוסי תורה' במהלך החגים.

ביום רביעי בשבוע התקיימה 'יחידות לאורחים' שהגיעו במיוחד לחצרות קדשנו. הרבי נשא בפניהם שיחה שנמשכה כשעה תמימה – זמן לא רגיל למעמדים מעין אלה.

לאחר קבלת הפ"נים מידי האורחים ונתינת צדקה לשליחות מצווה, התקיימו עוד שתי יחידויות: עבור חתני בר–מצווה, ועבור חתנים וכלות העומדים לפני נישואיהם.

מעמד זה נמשך כשעתיים ורבע. מעמד זה של 'יחידות לאורחים' היה גם כעין פגישת–פרידה של הרבי עם החסידים שהגיעו לחוג עמו את קבלת התורה.

ביום חמישי בשבוע נסע הרבי לאוהל הק', וביום שישי התקיימה שגרה רגילה בעבודת הקודש.

שבת פרשת נשא, אף היא התקיימה כבכל שבת: תפילות במחיצת הרבי והתוועדות. השעה הייתה 1:30 בצהריים כאשר נכנס הרבי אל בית המדרש הגדול. במהלך ההתוועדות נשא הרבי שלוש שיחות בענייני הזמן והשעה. בסיום חולקו בקבוקי 'משקה' עבור אלו שערכו פעילויות שונות. שלוש שעות ועשרים וחמש דקות נמשכה ההתוועדות, והיא הסתיימה בחמישה לארבע.

לאחר תפילת מנחה, שב הרבי לחדרו הק'.

עד כאן הכול התנהל כרגיל – כבכל שבת קודש באותן שנים.

"פתאום יבוא האדון אל היכלו"

מי שזוכר איך נראה ה'זאל הגדול' לאחר התוועדות, זוכר בוודאי את הספסלים שנערמו האחד על גבי השני לצורך 'פירמידה' עליהם עמדו הבחורים בעת ההתוועדות. השולחנות היו מלאים בכוסות ריקות, וריקות למחצה; שיירי 'מזונות' לצד בקבוקי 'משקה' הפוכים. בלגן בכל פינה. הכול ידעו כי בצאת השבת יבואו הפועלים שתפקידם לנקות, לארגן ולסדר את בית המדרש הגדול, ולהחזירו למצב התקין.

אלפי החסידים הלכו לביתם כדי לסעוד סעודת יום השבת עם בני משפחתם. ב–770 נותרו רק מתי מעט, כחמישים במספר, בעיקר בחורים שכבר הספיקו לסעוד סעודת שבת חטופה. חלקם עיינו בספרים, חלקם שוחחו 'שיחות רעים חסידיות', בהמתינם לצאת השבת. השעה הייתה 8, כעשרים דקות לפני צאת השבת.

איש לא חלם לראות פתאום את הרבי נכנס פנימה, במלוא הדרו – – –

אך זה בדיוק מה שקרה.

"פתאום אני שומע רעש יותר מהרגיל", מספר הרה"ח ר' יוסף לנדא, שהיה מהבחורים שנוכח במקום ואף העלה את הדברים עלי גיליון. "הרמתי את הראש וראיתי שכ"ק אדמו"ר שליט"א נכנס לזאל הגדול. ברגע הראשון קפאתי במקומי. הייתי ב'שוק'. זרקתי לאחי ישראל שי' את הגארטל שלו שהיה בידי, והוא הלביש מיד את הסירטוק והגארטל"…

תיאור המצב הזה משקף נכוחה את המצב, התחושה והבלבול ששררו באותם רגעים. אנשים לא היו מוכנים לגילוי פתאומי שכזה [כמה אפשר ללמוד מכך על מידת המוכנות שלנו לגילוי פתאומי של משיח צדקנו… – מ.ז.].

לא ניתן לשער את תדהמתם של הנוכחים במקום. גם בחלומות הכי פרועים שלהם, לא דמיינו לעצמם שדבר כזה יכול לקרות. אבל הנה, זו המציאות לנגד עיניהם. נותר רק לשפשף את העיניים ולזנק מהספסל בחרדת קודש נוכח הרבי שהחל ללכת בינותם.

מראה פניו הקדושות, היה רציני ביותר. עיניו הביטו נכחן וזקנו מוטה לצד. אם לא די בכך, הרי שהעובדה שהרבי החזיק ביד ימין ספל גדול – בצבע כסף – מלא מים, וביד שמאל הייתה מגבת וורודה, רק העצימה את התדהמה. מעולם לא נראה הרבי, מלך ישראל, באופן כזה…

בצעדים בטוחים צעד הרבי לאורכו של בית המדרש הגדול לעבר ארון הקודש, ואחריו, נבוכים ומבולבלים מתי–מעט הבחורים שנכחו במקום. בשלב מסוים נעצר על מקומו, כיוון שהדרך הייתה חסומה על ידי שני שולחנות הפוכים שנותרו כמבנה 'פירמידה' אילמת מעת ההתוועדות. כמה בחורים שראו את המצב, התעשתו במהירות ודחפו בכוח את השולחנות, מה שגרם לנפילתם של חומשים ודפי קודש שונים. למרות שהתפנה מקום מעבר, הרבי לא המשיך הלאה, אלא המתין עם הספל והמגבת, עד שירימו את דברי הקודש מהרצפה; רק אז המשיך לעבר ארון הקודש.

בדיוק במקום הזה, עמדו מניין מתפללים שהיו בעיצומה של קריאת התורה של תפילת מנחה… בימת הקריאה הייתה מלאה מכל צדדיה בערימות של ספרים, סידורים וחומשים – כמו בכל פעם לאחר התוועדות שבתית.

הרבי כמו לא שם לבו לכל המהומה והבלגן. הוא הניח את סידורו על גבי ערימת הספרים שהיו מונחים על בימת הקריאה, ונשאר לעמוד על מקומו כשספר המים והמגבת בידו השמאלית.

"האם יש כאן שיסל [= קערה]?" שאל פתאום.

"שיסל, שיסל" נשמעה הקריאה מכל עבר, והרבי עמד שם, ברקע ארון הקודש, ובידו ספל המים, ממתין בסבלנות לקערה.

במקום לא נכח שום מזכיר מצוות המזכירות. ניתן לומר שגם זה היה חלק מתבנית התמונה המוזרה; שכן מאז ומתמיד הורגלו החסידים לראות את הרבי מוקף בצוות המזכירים, כולם או חלקם, ממהרים לשמשו ולטרוח סביבו. והנה הרבי עומד כאן לבדו, מנסה לנהל את העניינים בנסיבות פתאומיות…

אחד מאנ"ש הזדרז להביא את המיכל הגדול של הקפה, ממנו שותים החסידים לפני ההתוועדות, כדי להשיב את נפשם. הכלי עצמו היה עדיין מלא בשיירי קפה, ואלו ניתזו לכל עבר בשעה שניסו לדחוק ולהביאו לרבי מבעד לחבוקת האנשים שהקיפה אותו סביב.

רק כאשר הונחה "הקערה", או אז נטל הרבי את ידיו הק', ניגבן במגבת שהביא עמו, וסימן להביא חלה.

"חלה, חלה", נשמעו שוב הקריאות מכל עבר.

אחד הנוכחים הזדרז להזעיק את המזכיר הרב בנימין קליין ששהה בביתו – שלושה מבנים מ–770. זה האחרון רץ להביא חלה מבית השכן הצמוד. ומשם הגיעה במהירות לידיו הק' של הרבי.

בין כך ובין כך, מישהו מיהר להביא את כסא המלכות הארגמני שעמד עדיין על גבי במת ההתוועדות. כיוון שהמתינו לבואה של החלה, התיישב הרבי ופשוט חיכה…

וכך, הפתאומיות וחוסר המוכנות, גרמו לכך שבמקום לא היה סכין לבצוע את החלה. הרבי קרע אותה אפוא לשתיים בידיו. גם מלח לא היה, והרבי 'טבל' את פיסת החלה בחלה כשהוא מחייך… את פיסת החלה הקטנה אכל ואת יתרת החלה, הניח על גבי בימת הקריאה, לצד ערימת הסידורים והחומשים.

וכך היה המעמד הלא–שגרתי (כמה קשה לתאר זאת למי שרגיל היה לראות סדר מסודר): הרבי יושב על כסא המלכות לצד ארון הקודש, ללא שולחן, פניו מוטות לכיוון בימת הקריאה, והוא אוכל חלה.

בשלב מסויים סימן הרבי כי הוא רוצה לעלות על בימת התפילה עליה התפלל את תפילותיו.

הציבור שהקיפו סביב–סביב, זז ממקומו, והרבי עלה במדרגות כשסידורו בידו. מאן דהו הזדרז להעלות גם את הכסא והניחו על הבמה. שולחן, כאמור, לא היה, וגם לא הסטנדר.

הקהל הלא–גדול שנכח במקום, הצטופף סביב מקומו של הרבי, מבולבל נוכח המחזה הלא שגרתי… "ניתן היה למשש את הציפיה הדרוכה שאחזה בקהל לקראת העומד להתרחש", נכתב ביומן נוסף שנכתב באותם ימים.

הרבי, כמו מתעלם מהמבוכה ומחוסר ההבנה של הציבור, פתח את סידורו והורה לנגן "בני היכלא". סבר פניו הק' היה רציני מאוד, ואף הוא עצמו החל לומר את מילות השיר שחיברן האר"י הקדוש.

"למחזי זיו דזעיר אנפין"…

בסיום השירה, סגר את הסידור והניחו על גבי המעקה של המדרגות.

הקהל כבר הלך וגדל, והחל לטפס על כל ספסל וזיז, כדי לראות את הרבי. הרבי סימן בתנועות ידו לכל אלה שטיפסו על גבי השולחנות, שירדו למטה. רק אז פתח באמירת שיחה שנמשכה כמחצית השעה. כבר בהתחלה הזכיר את מעלת היום וייחודו (וסיבת ההתוועדות) "סיום ימי התשלומין של חג השבועות, ועוד ביום השבת, ובפרט שנמצאים בזמן 'רעווא דרעווין', שזהו שלימות שבשלימות…"

כל חג יש לו 'ימי תשלומין'. בזמן בית המקדש, מי שלא הספיק להקריב קרבנותיו, ניתנו לו 'ימי תוספת' כדי להקריב. כיוון שכך, אף הם נחשבים למעין ימי–חג, אם כי בזעיר אנפין. אף אם אין בית המקדש בפועל, עבור הרבי זו סיבה מספיק טובה להתוועד עם החסידים ולעוררם לנצל את השייכות לחג השבועות, כדי 'לחטוף' עוד מעט מהאורות של החג.

השיחה כולה נסבה על ההקשר הגאולתי של היום, הזמן והמועד בו נמצאים. אם לא די בכך, הרי שבמהלך הדברים הורה הרבי לנגן את ניגוני רבותינו נשיאינו, בהזכירו את כינויים של כל אחד מהאדמו"רים, "און מיט די ניגונים וועט מען פארשליסן דעם גלות" [= ועם ניגונים אלו 'ננעל' את הגלות].

המתח של הקהל הגיע לשיא. הכול הבינו כי עניין שמיימי בכל ההתוועדות הזאת. כניסה כה פתאומית, התוועדות פתאומית עם נטילת ידיים, ועוד בתנאים שכאלה… והנה כעת הרבי מכריז כי או–טו–טו הולכים לנעול את הגלות…

בסיום השיחה החל הציבור לנגן את ניגוני הרביים. לאורך שירת הניגונים פניו הוסיפו להיות רציניות מאוד. כשניגנו את הניגון "לכתחילה אריבער" נענע בראשו בחוזקה בעוד עיניו עצומות בחזקה. יצויין כי הרבי עצמו הצטרף לשירה בכל הניגונים.

המונים באים להתוועדות הפתאומית

בין כך ובין כך, השמועה על בואו הפתאומי של הרבי, על ההתוועדות השניה והמפתיעה, ועל המעמד הלא–שגרתי, התפרסמה במהירות ברחבי השכונה. מאות חסידים הגיעו בריצה מכל קצוות השכונה כדי לזכות להיות נוכחים. מרגע לרגע הלך בית הכנסת והתמלא במהירות, כשכל אחד מנסה להתקרב ככל יכולתו לאיזור ה'מזרח', על מנת שיוכל לראות ולשמוע את הרבי. נוצרו 'פירמידות' מאולתרות, והלחץ היה עצום. הרבי מצידו סימן פעמים רבות לכל אלו שעמדו על גבי הספסלים והשולחנות, לרדת מהם.

עם סיום הניגונים, פתח הרבי באמירת השיחה השניה, שנמשכה כארבעים דקות. מרטיט היה לשמוע כיצד במהלכה הכריז הרבי בהדגשה יתרה "והנה זה משיח בא, וכבר בא!"

השיחה השלישית, והאחרונה, נמשכה כעשר דקות בלבד. בשיחה זו הפתיע הרבי שוב (בפעם המי–יודע–כמה), בהודיעו כי לאחר ההתוועדות יחלקו 'כוס של ברכה' – מעמד המתקיים רק בסוף חגים, ולא בשבתות רגילות (בפרט שבאותו שבוע הרבי כבר חילק 'כוס של ברכה'). הרבי הוסיף ואמר, כי ישנם כאלו שמאיזה סיבה שתהיה לא נמצאים כאן, או שנמצאים בריחוק מקום מצד תחום שבת, לכן יחלקו כוס של ברכה, כך שאפילו הרחוקים יוכלו לבוא כל אחד ממקומו.

כמו כן הזכיר בקשר לברכת המזון, ושאל האם יש עשרה שנטלו ידים כדי שיהיה אפשר לומר "אלוקינו" בעת הזימון, או על כל פנים שלושה כדי שאפשר יהיה לזמן יחד.

או – חייך הרבי חיוך רחב – שיש רק אדם יחיד שאכל, הרי מצד 'ואהבת לרעך כמוך', מובן שגם יחיד מישראל כולל את כל בני ישראל, ואם כן כן, ישנה הזכרת השם "אלוקינו" שבברכת הזימון, במחשבה.

הצפיפות והדוחק

בגלל המצב הלא–מתוכנן, הרי שכל אלו שהצטרפו במשך הזמן להתוועדות, לא היה להם מקום מסודר כפי שהדברים מתנהלים בהתוועדויות במקום הקבוע והרגיל.

המונים אילתרו להם מקומות, עד שהדבר הפך לסכנת נפשות.

"נהיה רעש גדול" מוסיף הרב יוסף לנדא ביומנו. "אדמו"ר שליט"א אמר למזכיר הרב גרונר, שהגיע באמצע ההתוועדות, כי כל אלה שנטלו ידיהם, שיתקרבו אליו. הרבי המתין שהקהל יזוז קצת ויפנה מקום לאלה שנטלו ידיהם, אך הרעש והמהומה היו גדולים. הרבי הוסיף לסמן בידיו לכולם לרדת מהשולחנות ואף אמר בצעקה: מ'וועט ווארטן מיטן בענטשן ביז ס'וועט זיין רואיק, און אויב עס איז ניטא קיין גבאים, וועט מען מאכן נייע גבאים!" [= נמתין עם ברכת המזון עד שיירגע, ואם אין גבאים, נעשה גבאים חדשים!]. כמו כן קרא בקול: "וואס שטופט מען זיך?" [= למה נדחפים?].

רק אז חלק מהקהל החל לרדת מהשולחנות.

חלוקה מפתיעה 'כוס של ברכה'

כיוון שהוכרז על מעמד 'כוס של ברכה', היה צריך להכין את המקום בהתאם, שכן לא היה זה המקום הקבוע בו חילק הרבי תמיד מכוס הברכה שלו.

המזכיר הרב גרונר החל לתכנן איך לסדר את מעמד "כוס של ברכה" בנסיבות הקיימות על גבי בימת התפילה שבמזרח בית הכנסת. יחד עם 'וועד המסדר' הוחלט על סדר מסויים. עם סיום ברכת המזון, הציע הרב גרונר לרבי שהחלוקה תיערך על גבי בימת התפילה של הרבי, אך הרבי שלל זאת. הוא הודיע כי יחלק "כוס של ברכה" למטה, במקום בו הוא מחלק דולרים לאחר שיחות–הערב.

ההתוועדות הסתיימה בשעה 10:15 בלילה.

את תפילת ערבית התפלל הרבי במקום הקבוע על הבמה, לאחר מכן הבדיל על הכוס כשהוא עומד על בימת התפילה ופניו לעבר הקהל. לאחר ההבדלה ירד מהבמה, והחל לחלק לכל אחד מכוסו, כוס הברכה. את השולחן הקבוע עליו נערכת חלוקת הדולרים, כיסו במגבות כדי למנוע את טפטוף היין.

"באמצע החלוקה עבר הרב שלמה קונין, שליח הרבי בקליפורניה, ששר 'דידן נצח'. הרבי עודד לעברו את השיחה בתנועת יד חזקה, ומאז הוסיף לעודד את השירה בחזקה לכל עבר, כמעט בכל ניגון", כותבים קורות דברי הימים ההם. "החלוקה התנהלה באווירה מרוממת ובשמחה רבה – המחזה היה מיוחד מאוד".

החלוקה הסתיימה ב–12:15 לאחר חצות, כאשר אליה מצטרפים יהודים תושבי שכונות נוספות. לאחר אמירת "ויתן לך", יצא הרבי לעבר חדרו, ודקות ספורות לאחר מכן יצא למעמד "קידוש לבנה".

"אני מבקר ב–770 במשך יותר משלושים ושתיים שנים, ומעולם לא הייתי עד לחלוקת כוס של ברכה בשבת רגילה, במיוחד לאחר שעברו ימים ספורים מאז שקיבלנו זאת בסיום יום טוב של חג השבועות", סיכם הרב זלמן יפה, מהאורחים הקבועים של חג השבועות, את המעמד מזווית מבטו.

"הקהל שנכח ב–770 הוסיף לרקוד ולהתוועד שעות ארוכות, בשל הגילויים הנפלאים שזכינו להם ביום זה, שבוודאי – כך על פי הרגשת הנוכחים – מהווים הכנה לגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה", הוסיפו ורשמו כותבי היומנים.

"כך תם יום ארוך מלא חוויות קדושות ומרוממות, ואין זה פלא שבו במקום נוצרו, ספונטנית, מעגלי ריקודים, והרבה מתאמצים לשמוע איש מפי חברו עוד 'ווארט', עוד ביטוי משיחות הקודש ועוד תיאור של אירועי ההתוועדות הפתאומית".

החידוש הנפלא ב'דבר מלכות' של השבת: "עומדים כבר בשעה שמלך המשיח בא"

בדבר מלכות שיצא לאור מאותה שבת נפלאה של י"ב סיון תנש"א – גילו אנ"ש והתמימים דיוק נפלא בשיחה שהוגהה על ידי הרבי, שבה קובע הרבי לראשונה באופן וודאי ומוחלט, שכבר נמצאים "בשעה שמלך המשיח בא", ומדבר על תהליך ביאת המשיח כדבר שבהווה.

ובלשונו בשיחה (ההדגשות לא במקור): "שנת ה'תנש"א . . הר"ת שלה "הי' תהא שנת אראנו נפלאות" – מתחיל מהנפלאות שכבר ראו בפועל ובגלוי לעיני כל העמים בשנה זו, שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכיות אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", "ומאז (ובפרט בחודש ניסן, חודש הגאולה) עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא") . . ומשמיע להם לישראל ואומר: "ענוים הגיע זמן גאולתכם"".

אם עד אותה שיחה דיבר הרבי על המדרש המפורסם מהילקוט–שמעוני כ'סימן' לתקופה שנמצאים בה – בשיחה זו לראשונה קובע הרבי שכבר התקיימו דברי המדרש, ועומדים כבר בשעה שמלך המשיח בא וכו'.

זאת ועוד: במדרש יש שני חלקים – "שנה שמלך המשיח נגלה בו", שזה תקופת זמן רחבה, ואחר–כך ובהמשך לזה מגיעים לזמן נעלה יותר של "בשעה שמלך המשיח בא".

ובאותם רגעים נעלים של שבת נשא תנש"א זכינו לגילוי הנפלא, שהחל מחודש ניסן תנש"א אנו עומדים כבר בשלב המתקדם והנעלה של "שעה שמלך המשיח נגלה בו".

ולמרות שעדיין נמצאים לפני הגאולה השלימה – כפי שהרבי הדגיש בשבת פרשת יתרו תנש"א, שגם כאשר משיח עומד על גג בית המשיח, טרם הגיעה הגאולה השלימה, שלכן יש צורך בהכרזתו "הגיע זמן גאולתכם" – הרי הידיעה שעברנו כבר את השלב הזה בחודש ניסן תנש"א, מעוררת ומחזקת את האמונה שתיכף ומיד נזכה לשלימות הגאולה.