ה' טבת – דידן נצח! כל פרשת הספרים והניצחון • מיוחד

מנחם זיגלבוים ואברהם רייניץ, בית משיח

יחידות פתאומית

באותו יום קיצי ארוך, שבו מתחילה פרשיית הספרים, היה חם ומהביל מאוד, נפש חיה לא שוטטה ברחוב, כולם היו ספונים בבתיהם או ברכביהם הממוזגים כהלכה, בעיצומה של "תקופת תמוז", בערב ראש חודש, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, סמוך לשעה שש וחצי החלה להתפשט השמועה: משהו חריג ויוצא דופן עומד להתרחש, היום נקראו ל"יחידות" להיכל קודשו של הרבי, כל חברי "אגודת חסידי חב"ד העולמית".

"ראיתי את חברי אגו"ח נכנסים ליחידות בחדרו של הרבי", נזכר הרב לוי יצחק גרליק, אז אברך כולל האברכים שליד 770, "וכמובן שזה עורר בנו סקרנות לפשר היחידות הנדירה. ביציאתם מהקודש פנימה, הם מילאו פיהם מים ולא סיפרו דבר. לאלו שביקשו לחלץ מפיהם דבר, אמרו: במשך הזמן כולם יידעו…".

"לי אישית", אומר הרב יוסף קרסיק, שהיה אז בשנת ה'קבוצה', "נודעו מקצת הדברים אחר כשבוע מידיד נעורי הרב שמואל קמינצקי, המכהן כיום כרבה של עיר המלך דניפפטרובסק, הוא לחש באוזני שהרבי ציווה להקים בדחיפות ספריה גדולה של אגודת חב"ד בארץ ישראל, ויש לדבר סיבה חשאית שהרבי ידבר אודותיה בריש גלי בהתוועדות י"ב תמוז בשבוע הבא".

השמועה התפרסמה במהירות רבה כמו להבה בשדה קוצים, הילה של קדושה אפופה במורא ופחד שרתה על כולנו. וקהל עצום של אנ"ש והתמימים מכל רחבי תבל נהרו ל-‏770, לקראת ההתוועדות המדוברת.

זעזוע בהתוועדות

ההתוועדות החלה בשעה תשע וחצי בערב והשידור הלוויני הסתיים כדרכו לאחר שלוש שעות, בשעה שתים עשרה וחצי. או אז כשדברי הרבי נשארו במסגרת המשפחתית של אנ"ש בלבד פתח הרבי בדברים בענין הסוד הכמוס, הטרגדיה הנוראית והסוּפה האיומה שפקדה את ליובאוויטש – ואלו תמצית דברי הרבי:

פרצו בחשאי לאוצרות היקרים של מלכות חב"ד – ספריית אגודת חב"ד, שהיא בעצם "אוצר העם היהודי", של מנהיגו ונשיא הדור – הרבי, וגנבו משם מאות ואולי אלפי ספרים עתיקים וכתבי-ידי נדירים, דרושי קבלה וחסידות, שערכם לא יסולא בפז, ושווים נאמד בהון-עתק גשמי ורוחני.

אחד הגנבים היה מאוד מתוחכם וערמומי: קרוב משפחה שהיה בידו מפתחות של הספריה, חדר אליה בחשאיות, שדד את הספרים ומכר אותם תמורת הון עתק לסוחרי עתיקות. עד "לשאול תחתית", שיא הטומאה והרע, המקום הטמא ביותר בעולם – מרכז הנצרות העולמי, ה"וותיקן" – הגיעו הספרים וכתבי היד שלקח אותו גנב!

פחות מארבעים וחמש דקות נמשכה שיחת הקודש של הרבי שנאמרה בהתרגשות רבה ובצער רב, ומיד תמה ההתוועדות, הרבי יצא לחדרו הקדוש ונסע לביתו, והיכל 770 כמרקחה, רוב רובו של הציבור העצום נשאר נטוע על עומדו הלום ומזועזע: הרבי מצוי בכאב וצער נורא, ולרוב רובו של הציבור אין לאל-ידו מה לעשות ואף לא נהירה להם היטב מהות האירוע ועוצמת חומרתו.

היה ברור לכל שהרבי מתייחס לגניבת הספרים בצורה מחרידה – ספריית ליובאוויטש היא במובן מסוים "אוצרות הגנוזים של הממלכה", ו"כתר המלך", ופגיעה בספרייה כמוה כעירעור ופגיעה בכלל חסידי ליובאוויטש ובקודש הקודשים עצמו – ברבי! אוי לאוזניים שכך שומעות.

חמש התוועדויות

חלפו יומיים של סערת-רוחות ב770– וביום השלישי נסע הרבי להשתטח על האוהל אדמו"ר הריי"ץ, ממנו הוא שב בשעת לילה מאוחרת ואחר התפילות התוועד ושוב דיבר בכאב לב על המצב הנורא. הרבי הדגיש שמעשה הגניבה הינו פגיעה ישירה ברבותינו נשאינו, והובלת אדמו"ר הריי"ץ לקבורה, הרבי הזכיר את שמו הפרטי הקדוש בתחינה להשבת הספרים למקומם.

בין השאר הרבי ביקש שני דברים: 1) שיכתבו על שער הכניסה ל770– "בית אגודת חסידי חב"ד, אוהל יוסף יצחק ליובאוויטש". 2) שבכפר חב"ד יבנו בית אגודת חב"ד ובתוכו תשכון ספריה, ותחילת הבניה תהיה עוד לפני י"ז בתמוז. לא חלפו עשרים וארבע שעות, ולמחרת התקיימה התוועדות נוספת, ושוב הרבי הקדיש זמן רב לנושא כשדבריו נאמרו בחריפות רבה.

יומיים אחר-כך בהתוועדות שבת פרשת בלק הוסיף הרבי ודיבר בלהט על חומרת המעשה, הרבי התבטא ביטויים קשים מאוד – "כל מי שבידו הספרים מספריה קדושה זו, בין הגנב ובין מי שקנה ממנו ביודעין או שלא ביודעים – חייב להשיבם מידית לרשות הבעלים, ויש לדעת שהאוחז ספרים גנובים אלו בביתו הוא כאוחז "פצצה מתקתקת מסוכנת ביותר", העלולה להתפוצץ ולגרום נזק נוראי לו ולבני ביתו!"

בהמשך סיפר הרבי שהפרשה כולה מסבה לו צער ועגמת נפש רבה "אני יושב ללמוד גמרא, רמב"ם וכיוצא-בזה והדבר קשה לי, בשל כאב הראש וכאב הלב מהמצב הנורא"!

דברי הרבי בארבע ההתוועדויות האמורות היו כהקדמה לביטויים החמורים שנאמרו בהתוועדות פרשת פנחס (השיחה האחרונה בענין), ההתוועדות שהחלה כרגיל בשעה 1:30 בצהרים נמשכה יותר משבע שעות עד סמוך לשעה שמונה בערב, ובשיחה האחרונה שנמשכה כשעתיים תמימות, דיבר הרבי אודות הגניבה בחריפות מיוחדת.

מי שנכח בהתוועדות אינו יכול לשכוח את הדברים שנאמרו, ואת הצורה בה נאמרו הדברים. "אפילו הצורה הגשמית של ישיבת הרבי באותה שיחה היתה שונה מהרגיל", אומר הרב זלמן ליברוב. "בדרך כלל, הרבי אינו נשען על הכסא, פניו הקדושות מופנות לעבר מרכז 770, וידיו הקדושות מונחות תחת השולחן. ואילו בשיחה זו, נשען הרבי על הכסא, הפנה את פניו הקדושות לשמאלו, וכשידיו הק' מעל השולחן החל לדבר באריכות רבה".

"השיחה נאמרה בקול נמוך מאוד, שרק מתי מעט יכלו לשמוע", מוסיף הרב קרסיק. "משפטים שלמים היו סתומים ובלתי ניתנים להבנה. היו שטענו שאולי השיחה מכוונת כלפי בית-דין של מעלה שיבטל את הגזירה הקשה".

גזירה בבית דין של-מעלה

בכלל, הרבי התייחס לגניבה כעירור וגזירה שמימית על כלל ליובאוויטש, וכה אמר הרבי:

"בבית-דין של מעלה קמו עוררין נגד חסידי ליובאוויטש ופעילותם בכל רחבי תבל וכתוצאה מהעירור ב"מלכות שלמעלה" גרר הס"מ בכבודו ובעצמו את שלוחו – הגנב השפל להיכל המלך ונטל ממנו את אוצרותיו הגנוזים ביותר, שיש בהם מידה מסוימת של עירור המלוכה החבדי"ת העלולה לפגוע בכללות חב"ד ובכלל ישראל – ה' ישמור ויציל!"

משום כך אמר הרבי, כ"תשובת המשקל" לערעור בשמים על כלל ליובאוויטש יש להגביר ולחזק את התנועה ביתר שאת וביתר עז וכך תתבטל הגזירה למעלה ולמטה, "ושבו ספרים לגבולם".

קשה לתאר במילים את מידת עגמת הנפש ששרתה על פני הרבי באותם השעות והימים.

מנקודת זמן זו ואילך, במשך חודשים ארוכים הרבי לא דיבר עוד בציבור אודות הענין, אך נודע שהוקם "ועד פעולה" שמטרתו לאתר ככל האפשר את הספרים הגנובים ולהשיבם למקומם האמיתי. הרבי עצמו היה מעורה בכל מהלך הענינים, בתשובות ובהוראות בכתב ובעל-פה.

בחלוף ארבעה חודשים החלו להתפרסם שמועות ש"נתפסו הספרים", ונודע בציבור פרשת הגניבה: הגנב נתפס ובידו שלל ספרים, כמה עשרות ארגזים ובתוכם מאות ספרים וכתבי-יד, שעדיין לא הספיק למכור והם הופקדו זמנית בכספת משטרתית, והכל ממתינים לדיון בבית המשפט שיחל, כך נקבע בהשגחה פרטית, ביום ראש השנה לחסידות – י"ט כסלו. ציבור אנ"ש והתמימים מתחילים לקלוט את עוצמת הזעזוע שבענין:

הגנב העיקרי הוא "צאצא" וקרוב משפחה לבית ליובאוויטש אשר לטענתו האווילית מגיע לו מקצת הספרים מדין "יורש", זאת בניגוד להגיון הפשוט ולדעת התורה שהספריה הינה רכוש ואוצר של כלל ליובאוויטש וכלל ישראל ולא אוצר פרטי ואישי [זאת נוסף על כך שאין אדמור"י ליובאוויטש דמויות אישיות פרטיות, הם שייכים לכלל ישראל, כפי שיוזכר בהמשך].

בכל מדינה ומדינה

השמועה על המשפט הקרב פרסה כנפיים והגיעה לכל מושבות אנ"ש ברחבי תבל. אנ"ש, שגם כאשר מתגוררים במרחקים, ליבם תמיד פועם בבית חיינו, ביקשו לדעת כל פרט וכל שביב מידע.

בימים ההם, טרם עידן הפקסים והאימיילים, גם מי שביקש להיות מעודכן, לא היה ממש מעודכן.

מספר הרב ישראל פרישמן ע"ה, שניהל באותן שנים את חדר השידורים בירושלים יחד עם הרב אליעזר ליכשטיין:

"אנשים שמעו פה ושם דברים, אבל לא ממש היו מעורים במה שנעשה, ובוודאי לא בפרטים. עד כדי כך, שפעם נפוצה שמועה שהפסידו במשפט.

"בקרב אלו שלא מאנ"ש, כולם היו בטוחים שזו מערכה אבודה שהרבי מנהל. גם בקרב אנ"ש הייתה סקפטיות רבה לגבי הניצחון. אנשים שמעו את הרבי מדבר על המצב, והבינו שהסיפור לא פשוט, וכי מערכה קשה מוטלת בפתח.

"צריך לזכור שבאותם ימים, התקשורת עם חו"ל לא הייתה רציפה כמו היום, והכל התנהל בשיחות טלפון קצרות מאוד, בשל היוקר הרב. אלו שכן התעניינו, שמעו על השיחות הכואבות של הרבי, ומצב הרוח היה שפוף. המידע היה מוגבל; מקור המידע היחיד היה מ'חדר השידורים', ור' חיים ברוך הלברשטאם לא שחרר הרבה מידע, מה גם שהמשפט עצמו התנהל במשך תקופה ארוכה, ורמת המתח וההתעניינות, באופן ממילא, ירדה.

"לאחר השיחה הידועה של הרבי כי מדובר בקטרוג, הבינו כולם שאין מדובר רק על ספרים או על הערך הכספי שלהם, אלא בערעור על עצם הנשיאות, ומי הבעל הבית של ליובאוויטש. גם היה זעזוע גדול לאחר שהרבי התבטא שמי שמחזיק בספרים הרי הוא מחזיק פצצה בביתו. אני זוכר שכולם היו בהלם. זה לא ביטוי רגיל בלקסיקון של הרבי. זה עורר רעש גדול.

"בעקבות זאת הסתובבה קבוצה מכובדת של אנ"ש, ביניהם הרב שמואל אשכנזי והרב שמואל גרייזמן, בקרב סוחרי עתיקות וסוחרי יודאיקה בניסיון לאתר את הספרים שכבר נמכרו. אצל מי שנמצאו הספרים, הודיעו להם על דבריו של הרבי, ורובם ככולם השיבו מיד את הספרים. על פי הוראת הרבי, מי שקנה את הספרים בתום לב, קיבל את כספו בחזרה, אבל לא יותר מכפי שקנה. הרבי לא נתן שישלמו מעבר למחיר ששולם, על אף שהיו מספיק עשירים שהיו מוכנים לשלם כל הון כדי לפדות את הספרים בחזרה ולהשיבם לספריה כדי לגרום לרבי נחת רוח. זכורני שאחד הסוחרים, מחשובי חסידי סטמאר, ששמע את דבריו של הרבי, ולמרות המתיחות ששררה באותן שנים בין החצרות, הוא הוציא מיד את ספרים שרכש והחזירם. (בשלב מסוים הרבי אף גמל לו טובה על כך, אבל אין כאן המקום).

איך נוצר השיר "דידן נצח"?

מספר הרב זלמן ליברוב:

"במהלך אותה שנה דיבר הרבי רבות על הצורך להוסיף בשמחה. למרות שהרבי לא קישר זאת ישירות, היה מובן לכולם שזה קשור למשפט. כמה מהבחורים החליטו שצריכים להוסיף בשמחה, והיה ברור לכולם שכאשר הרבי דורש להוסיף בשמחה, הכוונה היא גם כפשוטו: לרקוד ריקודי שמחה. וכך, מפעם לפעם היינו, כמה בחורים, נכנסים ל-‏770 ופורצים בריקוד של שמחה.

"במהלך כינוס השלוחים תשמ"ו, דומני שהרה"ח ר' שלמה קונין ביקש מהסבא של אשתי, הרה"ח ר' שלום פוזנר, שיקום ויצעק בשם השלוחים ש"דידן נצח". מישהו הרים את הרב פוזנר על הכתפיים, הוא זעק "דידן נצח", וכל השלוחים אחריו. מאז, החלו להשתמש במטבע לשון זו כאיחול שננצח במשפט.

"בהמשך לזה, שבוע-שבועיים אחר-כך, באחד הריקודים הספונטניים של הבחורים ב-‏770, ניגנו את הניגון המוכר כיום כ"דידן נצח", שאז היה ניגון ללא מילים – ופתאום נכנס הרה"ח ר' בערל לאזאר, כיום רבה הראשי של רוסיה, והכניס את המילים "דידן נצח" לתוך הניגון. זה התאים מאוד לקצב וכו', ומאז זה הפך להיות הניגון של "דידן נצח"".

בהיכל בית המשפט

קרוב לחודש ימים נמשך משפט הספרים בבית המשפט שבברוקלין, ובכל אותם ימים נסע הרבי לאוהל מידי יום ביומו.

"קשה לתאר היום, את המתח שהיינו שרויים בו באותם ימים", אומר הרב גרליק. "מצד אחד, היינו בטוחים שיד החסידים תהיה על העליונה. מצד שני, בדרך הטבע גם כאשר מנצחים – אין ניצחון של מאה אחוז. במקרה הטוב ביותר, אגו"ח היו מקבלים את רוב הספרים, והצד השני היה מקבל אחוז מסויים של הספרים. בכל משפט אחר, זה ייחשב לניצחון – אבל מבחינת הרבי זה הפסד. הרבי רצה ניצחון של מאה אחוז. שכל הספרים, ללא יוצא מן הכלל, יחזרו לספריית ליובאוויטש. לכן, היה מתח עצום, כי בחלל האוויר ריחף תמיד החשש שהשופט יחליט לתת גם לצד השני משהו. ובשביל הרבי זה אסון!

"הנסיעות של הרבי לאוהל, מידי יום, העלו את רף המתח לשיאים חדשים. עד אז, במשך כל שנות הנשיאות, היה הרבי נוסע לאוהל רק פעמיים בחודש. כאשר אירע פעם שהרבי נסע פעמיים בשבוע, המשפיעים והבחורים המבוגרים היו מאוד טרודים: איזה דבר נורא אירע, בעטיו נוסע הרבי פעמיים בשבוע? לכן, כאשר הרבי נסע יום אחרי יום – המתח היה אדיר".

אנ"ש והתמימים בכל העולם כולו אמרו מדי יום את כל ספר תהילים הרבו בצדקה, תחינה ותפילה להצלחת המשפט ולהשבת הספרים וכתר המלכות. ואילו התמימים שבחצר המלך וזקני וראשי החסידים נסעו מידי יום לאולם המשפט.

מספר הרב יוסף קרסיק: "לחץ הדם והדופק בימי המשפט היה בלתי סדיר, לא היה ברור וחד משמעי לאן נוטה רוח המשפט ודעתו של השופט: היו ביטויים של השופט – כמו 770 הוא אמנם בית אבן אך הוא כבנין זכוכית שקוף מאיר ומקרין החוצה – דברים שמאוד שימחו את כולנו. אך היו גם תגובות אחרות שהעלו חששות ופחדים. ובכלל השמועות אמרו שהשופט נוטה בדרך כלל במשפטים כגון דא לפסוק בצורה לא הכי משמחת לטובתנו.

"אחד השיאים המרגשים במשפט היתה הצגת קלטת ווידאו עם עדותה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא, שלעדותה היתה השפעה מכרעת על פסק הדין, ובדבריה אמרה: "אבי – אדמו"ר הריי"ץ ורכושו וכל הספריה – שייכים לכל החסידים" [הרבי הזכיר את עדותה בימים שאחר הסתלקותה בחורף תשמ"ח]".

חנוכה וזאת חנוכה

המשפט הסתיים בימי האור של חג החנוכה ובהתוועדויות של סוף חנוכה שב הרבי וגילה שביבים מהדיון הסמוי מן העין שנערך באותם הימים בבית-דין של מעלה: השטן המקטרג טוען שלא מגיע לחב"ד האוצרות הגנוזים של הספריה מפני ש"חב"ד אינם פעילים מספיק", ומולו ניצב כאריה הרבי האהוב שלנו הנלחם בכל עוז ומפציר בחסידים להרבות בהפצת אור של נרות חנוכה בכל אתר ואתר בכל קצווי תבל, כדי לבטל את הקטרוג הקשה.

עתה נדרשים כולם להציג הוכחות מצולמות על פעילות ליובאוויטש, כך אומר הרבי, ואשר על כן יש לצלם את כל החנוכיות עם שלט "חב"ד ליובאוויטש", והוצאת קה"ת תדפיס הכל באלבום מפואר שיקרא "יהי אור", והוא יהווה "כתב הגנה" אמיתי מול טענות האויב המר.

בשיחות התקופה ההיא, העלה הרבי את האפשרות שחברי הכולל יעברו ללמוד בדירתו של הרבי הריי"צ. לפועל לא יצא הדבר אל הפועל, אבל היה עניין אחר בו היו מעורבים חברי הכולל, וכפי שמספר הרב לוי גרליק:

"הרבי הורה שחברי הכולל יעסקו במראי-מקומות לרמב"ם, וכן במאמרי הרבי הריי"צ. לקחתי אז על עצמי להוציא לאור במהלך המשפט חוברות של הערות ועיונים ברמב"ם ובמאמרי הרבי הריי"צ, וזכינו שהרבי לקח את החוברות הללו לאוהל.

"הקובץ הראשון יצא לי"ט כסלו, יום תחילת המשפט, והשתדלתי להוציא קבצים נוספים לימים מיוחדים במהלך המשפט. בכ"ח טבת הייתה אפשרות להביא מסמכים נוספים למשפט, והכנתי קונטרס נוסף. חיפשתי איזה תאריך חב"די שנופל בכ"ח טבת, אך ללא הצלחה. פתאום פגשתי את ידידי היקר הרה"ח ר' שמשון יוניק, והוא גילה לי בשם אביו שכ"ח טבת הוא יום הולדתה של הרבנית חנה ע"ה! באותה תקופה חשבו שיום הולדתה חל בכ"ה תשרי, וכך נרשם גם בספר "אם המלכות". ביקשנו ממנו לוודא את זה, ואביו – המשב"ק הרה"ח ר' בערל יוניק – אמר שביומנים שלו נרשם שבכ"ח טבת היו נכנסים לרבנית חנה לאחל מזל טוב ליום הולדתה. כך יצא, שבחוברת זו נחשף לראשונה יום הולדתה הנכון של הרבנית חנה".

דידן נצח!!! טעימה משמחת הגאולה

חנוכה חלף ועבר, האלבום הודפס, חלפו ימים וחודשים ארוכים ו"אין קול ואין עונה", הציבור כולו ממתין בחרדה לפסק הדין. חלפה שנה תמימה – שוב פעילות מוגברת בחנוכה, "מפטירין כדאשתקד", ועדיין ממתינים.

על הרגעים הבלתי-נשכחים של הבשורה המשמחת ש"דידן נצח", מספר הרב קרסיק: "היה זה ביום השלישי שלאחר חנוכה, יום שלישי ה' בטבת, יום חורפי קפוא, ואנו תלמידי התמימים משכימים כדרכנו לשיעור החסידות של הרב יואל כהן, אחר תפילת שחרית ופת של שחרית הנני והחברותא שלי הרב נחמיה שמרלינג (המכהן כיום כרב ושליח הרבי בכפר יונה) מתיישבים במקומנו הקבוע על בימת ההתוועדות לתחילת הלימוד היומי בגמרא, השעה 11:07 נשמעה זעקה מירכתי בית המדרש, קול גדול הולך ומתחזק ומכריז: ד י ד ן נ צ ח!

לוקח שניות ספורות לעכל את הבשורה ומיד קופץ נחמיה וצועק – "אנחנו ניצחנו". אצנו רצנו מיידית לחצר הבית, לשם הספיקו להיקבץ כבר אחדים מהתמימים וההתרגשות והשמחה אדירה למשמע באופן חד וברור: דידן נצח – הספרים ישובו בעזרת ה' – לרבי!!!"

"השמחה שלנו באותם רגעים הייתה טעימה משמחת הגאולה", מדגיש הרב גרליק. "במהלך שנות הנשיאות שלו הטעים אותנו הרבי בכמה מענייני הגאולה, ובאותו יום הטעים אותנו הרבי משמחת הגאולה.

"מה שכתוב בחסידות על שמחה בלתי-מוגבלת שיש לאדם בעת חתונת בנו – אינני יודע אם מישהו מאיתנו חווה פעם שמחה שכזאת. אנחנו, בה' טבת תשמ"ז, חווינו את התחושה הזאת, של שמחה בלתי-מוגבלת. המעבר הזה, מהמתח הכי גבוה שלא ירד אפילו לרגע – לשמחה הכי עוצמתית, היה משהו שאי-אפשר לשכוח לעולם".

הבשורה הטובה תפסה את הרב זלמן ליברוב כשהוא נוסע ברכב על רחוב קינגסטון. "מישהו דפק על החלון וצעק "דידן נצח!". ברגע הראשון היינו המומים. לא הייתה לנו שום אינדיקציה שהפסק אמור להיות בימים אלו, וזה נחת עלינו בהפתעה גמורה.

"מרוב שמחה יצאתי מהרכב, והתקדמתי תוך כדי קולע'ס, עד שהגעתי למעגל הסוחף שהתהווה ליד 770.

"המשקה נשפך כמים, ואמרתי כל כך הרבה 'לחיים' שאני לא ממש זוכר הכל. אבל יש דברים שאי-אפשר לשכוח. כמו את אותה תפילת מנחה מיוחדת, כאשר נודע שהרבי יירד להתפלל מנחה בזאל הגדול למטה. צריך להבין שבאותן שנים הרבי התפלל בימות החול בזאל הקטן למעלה, ואם הרבי יורד להתפלל למטה, זאת תפילה ממש חגיגית. לאחר מכן הייתה הפתעה עצומה כאשר הרבי אמר את השיחה המיוחדת. בשלב זה אינני זוכר בדיוק, אבל ביומני התקופה נכתב שלאחר השיחה עמדתי וצעקתי "עד מתי?", והרבי פנה לעברי וחייך".

להבת השמחה נמשכה שבעה ימים רצופים, מלוא "שבעת ימי המשתה" ("ימי ההיקף"), ללא הפסקה, "לא טעמו טעם שינה". ביום ובלילה שרו ורקדו בהלל והודאה לה' יתברך, על ניצחון האור על החושך, והשבת כתר המלכות לתפארתו.. כזרם מים אימתני הפורץ בבת אחת סכר שהתרסק לרסיסים והוא שוצף בעוצמה ובעוז וממלא שמחה את כל הלבבות. שיחת הרבי

נחזור ליום שלישי ה' טבת – חלפו ארבע שעות של שירה ושמחה לאחר פרסום הבשורה והנה הגיעה עת תפילת המנחה. הרבי ירד להתפלל ב"זאל הגדול" [בימים שבדרך-כלל התפילות היו בזאל הקטן שלמעלה] והשמחה הגביהה והרקיעה שחקים.

העולה על כולנה ההפתעה עצומה נוספת – הרבי אומר שיחת קודש אחר התפילה לרגל המעמד הקדוש!

אחר שיחת הקודש המשיכה השמחה. "הללוהו בנבל וכינור. הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במינים ועוגב" – כלי זמר רבים הובאו ל-‏770 שהוסיפו בשמחה.

למחרת, ביום רביעי נסע הרבי לאוהל ובשובו מהאוהל התפלל מנחה מעריב בזאל הקטן למעלה ואחר אמר שוב שיחת קודש, ובה נאמר – בין השאר: "עת רצון מיוחדת היא עכשיו, וכל אחד ואחת יכולים לכתוב פדיון-נפש עם בקשות ככל שיחפוץ, והכל ייענה ויקוים בעזרת ה', את הפדיון אפשר להביא לרבי עצמו ל-‏770 עד מחרת בצהרים לפני הנסיעה לאוהל או להניח על קברי צדיקים, כיון שהכל מחובר לאילנא דחיי".

"מיד לאחר השיחה", נזכר הרב ליברוב, "הלכנו לחדר האסיפות של אגו"ח, ומשם טלפנו לכל מרכזי חב"ד בעולם לבשר להם על דברי הרבי. השיחה הזאת, הציתה למעשה את השמחה העצומה מחדש, ושוב התגלגלו החסידים ב-‏770 מרוב שמחה".

בכל קראון הייטס היו אז שלושה מכשירי פאקס, והם פלטו ללא הרף בקשות ברכה מכל רחבי העולם.

למחרת הרבי נסע לאוהל עם כעשרה שקים (!) של פדיונות ובקשות של אחינו בני ישראל מכל קצווי תבל.

"המעשה הוא העיקר"

בימים ובשנים הבאות לימד הרבי שלוש הוראות למעשה מפרשת הספרים:

1) לחזק את "ספריית אגודת חסידי חב"ד העולמית", כל מחבר ספרים ומי שיש בידו ספרים נדירים מתבקש לשולחם לספריה זו. 2) כל אחד ואחת יקים בביתו ספרית ספרי קודש, ולהוסיף ולהרבות בה ספרים וכתבי קודש בנגלה ובחסידות, שיהיה ביתו "בית מלא ספרי קודש". 3) להוסיף בלימוד התורה והחסידות בכמות ובאיכות.

(פורסם בגליון בית משיח לרגל חצי יובל שנים לדידן נצח)